פרשנות | השוואה בין הפלישה הרוסית לאוקראינה לבין הפלישה העירקית לאיראן
אל"מ (בדימוס) פסח מלובני עורך השוואה בין הפלישה הרוסית לאוקראינה לפלישה העירקית לאיראן ב-1980. ״שלא כמו עיראק, למרות ההסתבכות הצבאית, המדינה התוקפת הפעם, רוסיה, היא מעצמה עולמית עם יכולת עמידה והקרבה אדירה״
פסח מלובני
| 27/03/2022
By Unknown author - http://gallery.sajed.ir/home.html?func=detail&id=6527, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10057347
הפלישה הרוסית לאוקראינה שכנתה של רוסיה, הנמשכת מזה כחודש ימים (מאז ה-24 בפברואר השנה) מזכירה ארוע דומה במידה מסויימת שארע באזורנו.
הכוונה היא לפלישה העיראקית לאיראן ב-22 בספטמבר 1980, שהיתה אמורה להיות קצרה, על פי הדגם של מלחמת "ששת הימים" שלנו, אך הפכה למלחמה קשה ורבת נפגעים משני הצדדים, נמשכה כמעט 8 שנים וגרמה להרס התשתיות הכלכליות ולסבל רב לאוכלוסיה האזרחית בשתי המדינות.
אמנם נתוני הפתיחה בשני המקרים אינם דומים, שכן במקרה הנוכחי, רוסיה היא מעצמה בעלת צבא גדול ויכולת לא קונבנציונלית, מדינה הגדולה בשטחה ובאוכלוסיתה בהרבה מאלה של אוקראינה, בעוד שבמקרה הקודם, עיראק היתה מדינה קטנה יחסית בהשוואה לאיראן בשטחה ובמספר תושביה בעת הארוע – 14 מיליון תושבים בעיראק מול 39 מיליון תושבים באיראן. עם זאת, קיימים קווי דמיון לא מעטים בין שני המקרים.
תדמית המדינה החזקה מול המדינה החלשה
רוסיה כאמור נחשבת למעצמה ולמדינה חזקה מבחינה צבאית, מול אוקראינה שויתרה ביודעין על הנשק הגרעיני שהיה מוצב בשטחה עד לפירוק ברית המועצות ב-1991, ולה צבא קטן באופן משמעותי מזה של שכנתה ממזרח. אין לה בריתות הגנה עם אף מדינה אחרת, ועדיין לא הצטרפה לברית הצפון אטלנטית – נאט"ו.
המשטר הרוסי שבראשו עומד שליט רודני בעל גחמות, ניצל את יתרונותיו מול אוקראינה ואת נתוני יחסי הכוחות המדיניים והצבאיים בין שתי המדינות, ואת העובדה שידע כי המערב לא יתערב צבאית לטובת אוקראינה, וכדי להבטיח זאת, אף נפנף באיום גרעיני.
כך היה גם במקרה העיראקי, בו החליט משטר הבעת' בראשותו של הרודן צדאם חוסיין לצאת למלחמה מול שכנתו איראן, תוך ניצול חולשתה, המדינית והצבאית, זמן קצר לאחר הדחת משטר השאה ותפיסת השלטון ע"י ח'ומיני ואנשיו.
מהלך זה השאיר את איראן ללא ידידיה, שסיפקו לה בתקופת השאה את צרכיה בנשק, ובשל כך היא לא יכלה לחדש את אספקתו מארצות הברית ומבריטניה, גם מפני שהחזיקה בדיפלומטים האמריקאיים כבני-ערובה.
ההנהגה העיראקית, המדינית והצבאית כאחת, היתה משוכנעת כי מכונת המלחמה שבנו וטיפחו מאז עלה הבעת' לשלטון ביולי 1968, תשיג להם ניצחון והכרעה מהירים תוך פרק זמן קצר מאוד (כאמור, הדגם היה מלחמת "ששת הימים" של יוני 1967), וכי עיראק תשיג את כל מטרותיה.
בכלל זה פיתרון בעיית השט אל-ערב שתשרת את אינטרסיהם, ותחזיר את הסכם 1937 לתוקפו, בו היה לעיראקים כמעט ריבונות מלאה על השייט במעבר מים זה; הפסקת הסיוע האיראני לגורמי האופוזיציה בעיראק, השיעית בדרום והכורדית בצפון, השתלטות על מחוז ח'וזיסטאן (ערביסטאן בפי העיראקים) המאוכלס בערבים והעשיר בנפט, ואולי גם הפלת המשטר שקם באיראן.
כך קיווו צדאם וההנהגה העיראקית להשיג ניצחון קל, ולהפוך את עיראק למנהיגה הבלתי מעורערת של העולם הערבי. הנחתם זו התבססה על כך שהמשטר האיראני החדש פגע בצבא האיראני, ובמיוחד בחיל האוויר שלו, שנחשד על ידו כנאמן לשאה, זאת בנוסף להחלשתו בשל האמברגו על נשק שהטילו עליו ספקיותיו – ארצות הברית ובריטניה.
נראה כי גם מנהיגי הקרמלין תכננו מהלך מהיר בפלישתם באוקראינה, בו ימחצו את הצבא האוקראיני במהירות, וגם הם חשבו שכוחותיהם יתקבלו על ידי ההמונים בערי אוקראינה כמשחררים, וכך ישיגו מהר מאוד את מטרותיהם: הפלת השלטון הנוכחי במדינה ובמיוחד סילוק הנשיא זלנסקי ואנשיו שוחרי המערב, והצבת נאמניהם בראש המשטר החדש.
השתלטות על המחוזות הבדלנים במזרח אוקראינה, המאוכלסים על ידי רוסים, השתלטות על ערי החוף בהמשך להשתלטותם על חצי האי קרים ב-2014, שתאפשר להם שליטה מלאה בים השחור, ומניעת הצבת דגל נאט"ו ונוכחות המערב באוקראינה, דבר שנחשב בעיניהם לחציית קו אדום, ולאיום קרוב על ביטחונה של רוסיה.
אך כשם שהימים הראשונים בשני הארועים נישאו על גלי ההצלחה, הרי שההמשך ניבא על קשיים הולכים וגוברים למימוש התכניות והציפיות של הכוחות הפולשים ומנהיגיהם, וכמו שאמר בזמנו הפילדמרשל הפרוסי פון מולטקה הזקן (המאה ה-19) שהתכניות הן טובות עד שהן פוגשות באויב.
הביצוע הכושל
שני המבצעים, העיראקי והרוסי, נפתחו בתקיפה אווירית על בסיסי חיל האוויר של הצד המותקף ועל יעדים נוספים, ובשניהם לא הושגה הצלחה של שיתוק חיל האוויר שהותקף והוצאתו מהמערכה. כבר למן התחלת המהלך לא הצליח חיל האוויר העיראקי למנוע ממטוסי חיל האוויר האיראני מלהמריא לקרבות אוויר ולהפצצת יעדים בשטח עיראק.
כך קרה גם בתקיפת חיל האוויר הרוסי, שלפי הדיווחים, לא הצליח להשיג שליטה אווירית מלאה בשמי שדה המערכה, ולא מנע מחיל האוויר האוקראיני להמריא למשימות הגנה אווירית מולו.
מפתיע אף יותר הוא המהלך היבשתי בשני הארועים. העיראקים חדרו במספר מאמצים משוריינים-ממוכנים לתוך השטח האיראני הן בגזרה המרכזית שממזרח לבגדאד והן בגזרה הדרומית בח'וזיסטאן, והצליחו לגבור די בקלות על הכוחות האיראנים הסדירים המועטים שעמדו מולם.
מהר מאוד החלו להתקל בקשיים ובהתנגדות הולכת וגוברת מצד כוחות הצבא האיראני שהופתעו והחלו להגיע לזירות הלחימה. אך בעיקר מצד כוחות חצי צבאיים ומיליציונים, שגויסו במהירות והפכו אחר כך לצבא חדש - משמרות המהפכה האיראניים.
בפלישה הרוסית ההתחלה היתה שונה ודומה. שונה, מכיוון שלפני תחילת ההתקפה היתה תקופת המתנה ומתיחות, בה עקב כל העולם אחר ריכוזי הכוחות הרוסיים לאורך גבולות אוקראינה, הן עם רוסיה והן עם בעלת בריתה בלארוס. לעומת זאת, במקרה העיראקי, האיראנים והעולם לא שמו כלל לב לריכוזי הכוחות העיראקים שנערכו לאורך הגבול עם איראן (למעט בגזרה הצפונית – בחבל כורדיסטאן).
יתכן שתקופת המתנה זו היתה בעוכריהם של הכוחות הרוסים במהלך פלישתם, שכן היא איפשרה לאוקראינים להיערך היטב לקראת הפלישה הצפויה, וזאת תוך סיוע מתמשך מצד ארצות הברית ומדינות נאט"ו במודיעין, באמל"ח וגם בייעוץ מתמשך. זאת בנוסף לביצועים הגרועים של הצבא הרוסי, כפי שהם נראים בשטח מאז.
בעוד שהעיראקים התכוננו למלחמה מול איראן היטב והניחו על בסיס זה כי יצליחו לממש את תכניתם במהירות, עולה כי התכנון וההכנות בצבא הרוסי לקראת הפלישה לא תאמו את הרצון והכוונה להשיג ניצחון מהיר, כפי שהיה אצל מנהיגי המדינה והצבא.
בשני המקרים נראה כי שני הצבאות התוקפים לא הבינו את שדה הקרב ואת האוייב, ואף לא העריכו נכון את היכולות של צבאם. ההערכה האסטרטגית באשר להצלחת המהלך בשני המקרים, כשלה כישלון חרוץ.
אצל העיראקים, נתקעו טורי השריון בשטח הן בשל ההתנגדות בה נתקלו מצד הכוחות האיראנים, הסדירים והמיליציונים, והן בשל המכשולים הטבעיים עליהם היו צריכים להתגבר – נהרות גדולים ושטחים מוצפים בח'וזיסטאן, וכן טופוגרפיה הררית בגזרה המרכזית.
גם הכוחות הרוסים באוקראינה נתקלו בהתנגדות הולכת וגוברת, לה לא ציפו, וגם במכשולי טבע בשטח, מולם הם נאלצים להתמודד. העיראקים אמנם היו מאורגנים היטב מבחינה לוגיסטית, אך חששו שאם יעמיקו יותר לתוך השטח האיראני, יהפכו קווי האספקה שלהם פגיעים להתקפות איראניות. כל זה הביא לעצירת הכוחות הפולשים עוד לפני שהשיגו את מטרותיהם האופרטיביות בזירת הלחימה העיקרית, בח'וזיסטאן.
אצל הרוסים נראה כי מן ההתחלה המצב הלוגיסטי של הכוחות השפיע לרעה על ביצועיהם. לא ברור איך הכוחות יצאו למלחמה כאשר מנות הקרב של החיילים הן כאלה שתוקפן פג כבר ב-2015, וכיצד שלחו כלי רק"מ וכלי רכב שמצב תחזוקתם גרוע, וכל המערכת הלוגיסטית אינה תומכת בכוחות כפי שצריך להיות בצבא מודרני וחדיש במאה ה-21.
מזה ימים שהטורים הרוסיים אינם מתקדמים, וכל התכנית שובשה כנראה בצורה משמעותית. יש להניח שהדבר עוד ייחקר על ידי גורמי הצבא, ויוסקו מכך מסקנות מתבקשות. הרוסים גם הופתעו מאד מן ההתנגדת התוקפנית של צבא אוקראינה, בעיקר לוחמים לא סדירים שאומנו במהירות וחומשו בנשק נ"ט רב (כמו הטיל האמריקאי החדיש ג'אוולין, אך גם אמצעים אחרים לרוב).
התוצאה: מזה למעלה משלושה שבועות שהטורים הרוסיים כמעט שאינם מתקדמים, וכל התכנית שובשה כנראה בצורה משמעותית, ושלא לציין את מספרי האבדות שהולכים וגדלים כל יום ללא כל פרופורציה, ביחס למלחמות עבר.
השתלטות על הערים
מאפיין דומה נוסף בין שתי המלחמות מתייחס להשתלטות על הערים. במלחמה הנוכחית באוקראינה דיווחו אמנם הרוסים שהשתלטו על מספר ערים, כחרסון, וכי ערים אחרות נמצאות במצור כמריופול, אך נראה כי המצב בשטח שונה במידת מה.
גם עד כה לא השתלטו על חרקיב וגם לא על ערים אחרות במדינה, ובראשן הבירה קייב. לא ברור אם הדבר נובע מההתנגדות הקשה בה נתקלו הכוחות הרוסים במאמציהם אלה, בחשש מפני הסתבכות בלוחמה בתוך הערים, או מסיבות אחרות, ולכן הם מעדיפים לפגוע בהן באש ארטילרית ואווירית מסיבית, להרוס את תשתיותיהן, ולפגוע באזורים האזרחיים ובתושביהן לפני שיכניסו אליהן כוחות.
גם במלחמה בין עיראק לאיראן, הצליחו העיראקים להשתלט בתחילתה בקלות רבה על מספר ערים ויישובים בגזרה המרכזית, אך בח'וזיסטאן נתקלו בהתנגדות יוצאת דופן בעיר ח'ורמשהר (מוחמרה בפי העיראקים), והקרבות שהתנהלו בה בין שני הצדדים נמשכו כחודש ימים, והיו עקובים מדם לשניהם. לבסוף השתלטו על העיר, אך האבדות שכוחותיהם ספגו בלחימה זו היו ללא פרופורציה להישג.
הדבר שימש כנראה לקח לעיראקים לקראת באות, והם נכשלו בהמשך במצור שהטילו על העיר עבדאן שבדרום החבל, ויותר לא ניסו להשתלט על הערים האחרות שבו, כדזפול, שוש והבירה אהוואז.
התחזית
חודש ימים עבר מאז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, ונראה כי ההישגים של הכוחות הרוסיים שהושגו בה עד כה אינם עומדים בציפיות ובתכנון של ההנהגה בקרמלין ובמיוחד של הנשיא פוטין.
העיראקים הבינו מהר מאוד שהם הסתבכו במלחמת התשה ארוכה, במהלכה הצליחו האיראנים להעביר את היוזמה לידיהם באמצעות התקפות נגד שהלכו וגברו מפעם לפעם, שהביאו להם הישגים והדפו את הכוחות העיראקים מהמקומות עליהם השתלטו וגרמו להם נזקים ואבדות כבדות שהביאו את צדאם והנהגתו להחליט על הסגת כל הכוחות משטח איראן, חזרה לשטח עיראק ביוני 1982.
מהלך שבעקבותיו החלו האיראנים בהתקפות בלתי פוסקות לתוך שטח עיראק, שרובן נכשלו, והביאו להתמשכות המלחמה לכמעט 8 שנים מלאות.
עדיין לא ברור כיצד תתפתח המלחמה באוקראינה, האם הרוסים יצליחו להשתלט לבסוף על המדינה כולה, או רק על הערים העיקריות, חלקן או כולן, וזאת תמורת אבדות כבדות לשני הצדדים ובעיקר באוכלוסיה האזרחית, או שישקעו במלחמת התשה ארוכת שנים, תוך פגיעה קשה בכלכלה הרוסית בשל הסנקציות שהוטלו על רוסיה, דבר העשוי להביא לתגובה עממית פנימית נגד מדיניות המשטר בנושא זה.
נראה כי למרות המצב בשטח, מציגה מוסקבה שהכל בסדר ומתנהל כמתוכנן, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בהודעתו מה-25 במרץ של שר המלחמה הרוסי, סרגי שויגו, כי "השגנו את המטרות שלנו לשלב הראשון של המבצע באוקראינה" וכי רוסיה תמשיך ב"מבצע המיוחד", עד שיושגו המטרות שהציב הנשיא ולדימיר פוטין.
ייתכן שהדבר מרמז על שינוי בתכנית המבצע ובמטרותיו, שיצטמצמו להשלמת ההשתלטות על המחוזות הבדלניים שבמזרח אוקראינה, ואולי גם על רצועת החוף של ים אזוב והים השחור, מדונבאס דרך מריופול ועד חרסון, ואולי אפילו עד אודסה, והתחייבות אוקראינה שלא להצטרף לנאט"ו, יהיה המחיר אשר יהיה.
יצויין כי עד כה לא ברור מה עמדת הקצונה הרוסית הבכירה לגבי הפלישה, והאם מתגבשת התנגדות בצבא לאור המצב בשטח וכמות האבדות ההולכת וגדלה, לגבי מנהיגותו של פוטין. בעיראק, למרות המלחמה הארוכה והמדממת לא נוצרה אופוזיציה כזו להנהגה, אלא לאחר סיום המלחמה.
עם זאת, ההבדל בין שני המקרים גדול. שלא כמו עיראק, למרות ההסתבכות הצבאית, המדינה התוקפת הפעם, רוסיה, היא מעצמה עולמית עם יכולת עמידה והקרבה אדירה. לכן, יש אפשרות שהמלחמה תהפוך ארוכה ומתישה, בעיקר לאוקראינים, ורוסיה בסופו של דבר תשיג את מטרת המינימום שלה, כפי שצויין לעיל.
מה שיכול למנוע זאת הוא מהפך שלטוני במוסקבה. בעיראק לא התחולל מהפך כזה. גם לאחר כשלון הצבא העיראקי במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, וצדאם חוסיין נשאר בשלטון עד שהאמריקאים כבשו את בגדאד ב-2003. ימים יגידו כיצד תשפיע מלחמה זו על המשך שלטונו של פוטין ואנשיו ברוסיה, לאור התוצאות שהושגו עד כה ושיושגו או לא גם בהמשך, והמחיר שהמלחמה תגבה מרוסיה בכל התחומים.
המאמר נכתב בתאום עם פרופ' (אמריטוס) אמציה ברעם.
אל"מ (בדימוס) פסח מלובני עורך השוואה בין הפלישה הרוסית לאוקראינה לפלישה העירקית לאיראן ב-1980. ״שלא כמו עיראק, למרות ההסתבכות הצבאית, המדינה התוקפת הפעם, רוסיה, היא מעצמה עולמית עם יכולת עמידה והקרבה אדירה״
By Unknown author - http://gallery.sajed.ir/home.html?func=detail&id=6527, GFDL, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10057347
הפלישה הרוסית לאוקראינה שכנתה של רוסיה, הנמשכת מזה כחודש ימים (מאז ה-24 בפברואר השנה) מזכירה ארוע דומה במידה מסויימת שארע באזורנו.
הכוונה היא לפלישה העיראקית לאיראן ב-22 בספטמבר 1980, שהיתה אמורה להיות קצרה, על פי הדגם של מלחמת "ששת הימים" שלנו, אך הפכה למלחמה קשה ורבת נפגעים משני הצדדים, נמשכה כמעט 8 שנים וגרמה להרס התשתיות הכלכליות ולסבל רב לאוכלוסיה האזרחית בשתי המדינות.
אמנם נתוני הפתיחה בשני המקרים אינם דומים, שכן במקרה הנוכחי, רוסיה היא מעצמה בעלת צבא גדול ויכולת לא קונבנציונלית, מדינה הגדולה בשטחה ובאוכלוסיתה בהרבה מאלה של אוקראינה, בעוד שבמקרה הקודם, עיראק היתה מדינה קטנה יחסית בהשוואה לאיראן בשטחה ובמספר תושביה בעת הארוע – 14 מיליון תושבים בעיראק מול 39 מיליון תושבים באיראן. עם זאת, קיימים קווי דמיון לא מעטים בין שני המקרים.
תדמית המדינה החזקה מול המדינה החלשה
רוסיה כאמור נחשבת למעצמה ולמדינה חזקה מבחינה צבאית, מול אוקראינה שויתרה ביודעין על הנשק הגרעיני שהיה מוצב בשטחה עד לפירוק ברית המועצות ב-1991, ולה צבא קטן באופן משמעותי מזה של שכנתה ממזרח. אין לה בריתות הגנה עם אף מדינה אחרת, ועדיין לא הצטרפה לברית הצפון אטלנטית – נאט"ו.
המשטר הרוסי שבראשו עומד שליט רודני בעל גחמות, ניצל את יתרונותיו מול אוקראינה ואת נתוני יחסי הכוחות המדיניים והצבאיים בין שתי המדינות, ואת העובדה שידע כי המערב לא יתערב צבאית לטובת אוקראינה, וכדי להבטיח זאת, אף נפנף באיום גרעיני.
כך היה גם במקרה העיראקי, בו החליט משטר הבעת' בראשותו של הרודן צדאם חוסיין לצאת למלחמה מול שכנתו איראן, תוך ניצול חולשתה, המדינית והצבאית, זמן קצר לאחר הדחת משטר השאה ותפיסת השלטון ע"י ח'ומיני ואנשיו.
מהלך זה השאיר את איראן ללא ידידיה, שסיפקו לה בתקופת השאה את צרכיה בנשק, ובשל כך היא לא יכלה לחדש את אספקתו מארצות הברית ומבריטניה, גם מפני שהחזיקה בדיפלומטים האמריקאיים כבני-ערובה.
ההנהגה העיראקית, המדינית והצבאית כאחת, היתה משוכנעת כי מכונת המלחמה שבנו וטיפחו מאז עלה הבעת' לשלטון ביולי 1968, תשיג להם ניצחון והכרעה מהירים תוך פרק זמן קצר מאוד (כאמור, הדגם היה מלחמת "ששת הימים" של יוני 1967), וכי עיראק תשיג את כל מטרותיה.
בכלל זה פיתרון בעיית השט אל-ערב שתשרת את אינטרסיהם, ותחזיר את הסכם 1937 לתוקפו, בו היה לעיראקים כמעט ריבונות מלאה על השייט במעבר מים זה; הפסקת הסיוע האיראני לגורמי האופוזיציה בעיראק, השיעית בדרום והכורדית בצפון, השתלטות על מחוז ח'וזיסטאן (ערביסטאן בפי העיראקים) המאוכלס בערבים והעשיר בנפט, ואולי גם הפלת המשטר שקם באיראן.
כך קיווו צדאם וההנהגה העיראקית להשיג ניצחון קל, ולהפוך את עיראק למנהיגה הבלתי מעורערת של העולם הערבי. הנחתם זו התבססה על כך שהמשטר האיראני החדש פגע בצבא האיראני, ובמיוחד בחיל האוויר שלו, שנחשד על ידו כנאמן לשאה, זאת בנוסף להחלשתו בשל האמברגו על נשק שהטילו עליו ספקיותיו – ארצות הברית ובריטניה.
נראה כי גם מנהיגי הקרמלין תכננו מהלך מהיר בפלישתם באוקראינה, בו ימחצו את הצבא האוקראיני במהירות, וגם הם חשבו שכוחותיהם יתקבלו על ידי ההמונים בערי אוקראינה כמשחררים, וכך ישיגו מהר מאוד את מטרותיהם: הפלת השלטון הנוכחי במדינה ובמיוחד סילוק הנשיא זלנסקי ואנשיו שוחרי המערב, והצבת נאמניהם בראש המשטר החדש.
השתלטות על המחוזות הבדלנים במזרח אוקראינה, המאוכלסים על ידי רוסים, השתלטות על ערי החוף בהמשך להשתלטותם על חצי האי קרים ב-2014, שתאפשר להם שליטה מלאה בים השחור, ומניעת הצבת דגל נאט"ו ונוכחות המערב באוקראינה, דבר שנחשב בעיניהם לחציית קו אדום, ולאיום קרוב על ביטחונה של רוסיה.
אך כשם שהימים הראשונים בשני הארועים נישאו על גלי ההצלחה, הרי שההמשך ניבא על קשיים הולכים וגוברים למימוש התכניות והציפיות של הכוחות הפולשים ומנהיגיהם, וכמו שאמר בזמנו הפילדמרשל הפרוסי פון מולטקה הזקן (המאה ה-19) שהתכניות הן טובות עד שהן פוגשות באויב.
הביצוע הכושל
שני המבצעים, העיראקי והרוסי, נפתחו בתקיפה אווירית על בסיסי חיל האוויר של הצד המותקף ועל יעדים נוספים, ובשניהם לא הושגה הצלחה של שיתוק חיל האוויר שהותקף והוצאתו מהמערכה. כבר למן התחלת המהלך לא הצליח חיל האוויר העיראקי למנוע ממטוסי חיל האוויר האיראני מלהמריא לקרבות אוויר ולהפצצת יעדים בשטח עיראק.
כך קרה גם בתקיפת חיל האוויר הרוסי, שלפי הדיווחים, לא הצליח להשיג שליטה אווירית מלאה בשמי שדה המערכה, ולא מנע מחיל האוויר האוקראיני להמריא למשימות הגנה אווירית מולו.
מפתיע אף יותר הוא המהלך היבשתי בשני הארועים. העיראקים חדרו במספר מאמצים משוריינים-ממוכנים לתוך השטח האיראני הן בגזרה המרכזית שממזרח לבגדאד והן בגזרה הדרומית בח'וזיסטאן, והצליחו לגבור די בקלות על הכוחות האיראנים הסדירים המועטים שעמדו מולם.
מהר מאוד החלו להתקל בקשיים ובהתנגדות הולכת וגוברת מצד כוחות הצבא האיראני שהופתעו והחלו להגיע לזירות הלחימה. אך בעיקר מצד כוחות חצי צבאיים ומיליציונים, שגויסו במהירות והפכו אחר כך לצבא חדש - משמרות המהפכה האיראניים.
בפלישה הרוסית ההתחלה היתה שונה ודומה. שונה, מכיוון שלפני תחילת ההתקפה היתה תקופת המתנה ומתיחות, בה עקב כל העולם אחר ריכוזי הכוחות הרוסיים לאורך גבולות אוקראינה, הן עם רוסיה והן עם בעלת בריתה בלארוס. לעומת זאת, במקרה העיראקי, האיראנים והעולם לא שמו כלל לב לריכוזי הכוחות העיראקים שנערכו לאורך הגבול עם איראן (למעט בגזרה הצפונית – בחבל כורדיסטאן).
יתכן שתקופת המתנה זו היתה בעוכריהם של הכוחות הרוסים במהלך פלישתם, שכן היא איפשרה לאוקראינים להיערך היטב לקראת הפלישה הצפויה, וזאת תוך סיוע מתמשך מצד ארצות הברית ומדינות נאט"ו במודיעין, באמל"ח וגם בייעוץ מתמשך. זאת בנוסף לביצועים הגרועים של הצבא הרוסי, כפי שהם נראים בשטח מאז.
בעוד שהעיראקים התכוננו למלחמה מול איראן היטב והניחו על בסיס זה כי יצליחו לממש את תכניתם במהירות, עולה כי התכנון וההכנות בצבא הרוסי לקראת הפלישה לא תאמו את הרצון והכוונה להשיג ניצחון מהיר, כפי שהיה אצל מנהיגי המדינה והצבא.
בשני המקרים נראה כי שני הצבאות התוקפים לא הבינו את שדה הקרב ואת האוייב, ואף לא העריכו נכון את היכולות של צבאם. ההערכה האסטרטגית באשר להצלחת המהלך בשני המקרים, כשלה כישלון חרוץ.
אצל העיראקים, נתקעו טורי השריון בשטח הן בשל ההתנגדות בה נתקלו מצד הכוחות האיראנים, הסדירים והמיליציונים, והן בשל המכשולים הטבעיים עליהם היו צריכים להתגבר – נהרות גדולים ושטחים מוצפים בח'וזיסטאן, וכן טופוגרפיה הררית בגזרה המרכזית.
גם הכוחות הרוסים באוקראינה נתקלו בהתנגדות הולכת וגוברת, לה לא ציפו, וגם במכשולי טבע בשטח, מולם הם נאלצים להתמודד. העיראקים אמנם היו מאורגנים היטב מבחינה לוגיסטית, אך חששו שאם יעמיקו יותר לתוך השטח האיראני, יהפכו קווי האספקה שלהם פגיעים להתקפות איראניות. כל זה הביא לעצירת הכוחות הפולשים עוד לפני שהשיגו את מטרותיהם האופרטיביות בזירת הלחימה העיקרית, בח'וזיסטאן.
אצל הרוסים נראה כי מן ההתחלה המצב הלוגיסטי של הכוחות השפיע לרעה על ביצועיהם. לא ברור איך הכוחות יצאו למלחמה כאשר מנות הקרב של החיילים הן כאלה שתוקפן פג כבר ב-2015, וכיצד שלחו כלי רק"מ וכלי רכב שמצב תחזוקתם גרוע, וכל המערכת הלוגיסטית אינה תומכת בכוחות כפי שצריך להיות בצבא מודרני וחדיש במאה ה-21.
מזה ימים שהטורים הרוסיים אינם מתקדמים, וכל התכנית שובשה כנראה בצורה משמעותית. יש להניח שהדבר עוד ייחקר על ידי גורמי הצבא, ויוסקו מכך מסקנות מתבקשות. הרוסים גם הופתעו מאד מן ההתנגדת התוקפנית של צבא אוקראינה, בעיקר לוחמים לא סדירים שאומנו במהירות וחומשו בנשק נ"ט רב (כמו הטיל האמריקאי החדיש ג'אוולין, אך גם אמצעים אחרים לרוב).
התוצאה: מזה למעלה משלושה שבועות שהטורים הרוסיים כמעט שאינם מתקדמים, וכל התכנית שובשה כנראה בצורה משמעותית, ושלא לציין את מספרי האבדות שהולכים וגדלים כל יום ללא כל פרופורציה, ביחס למלחמות עבר.
השתלטות על הערים
מאפיין דומה נוסף בין שתי המלחמות מתייחס להשתלטות על הערים. במלחמה הנוכחית באוקראינה דיווחו אמנם הרוסים שהשתלטו על מספר ערים, כחרסון, וכי ערים אחרות נמצאות במצור כמריופול, אך נראה כי המצב בשטח שונה במידת מה.
גם עד כה לא השתלטו על חרקיב וגם לא על ערים אחרות במדינה, ובראשן הבירה קייב. לא ברור אם הדבר נובע מההתנגדות הקשה בה נתקלו הכוחות הרוסים במאמציהם אלה, בחשש מפני הסתבכות בלוחמה בתוך הערים, או מסיבות אחרות, ולכן הם מעדיפים לפגוע בהן באש ארטילרית ואווירית מסיבית, להרוס את תשתיותיהן, ולפגוע באזורים האזרחיים ובתושביהן לפני שיכניסו אליהן כוחות.
גם במלחמה בין עיראק לאיראן, הצליחו העיראקים להשתלט בתחילתה בקלות רבה על מספר ערים ויישובים בגזרה המרכזית, אך בח'וזיסטאן נתקלו בהתנגדות יוצאת דופן בעיר ח'ורמשהר (מוחמרה בפי העיראקים), והקרבות שהתנהלו בה בין שני הצדדים נמשכו כחודש ימים, והיו עקובים מדם לשניהם. לבסוף השתלטו על העיר, אך האבדות שכוחותיהם ספגו בלחימה זו היו ללא פרופורציה להישג.
הדבר שימש כנראה לקח לעיראקים לקראת באות, והם נכשלו בהמשך במצור שהטילו על העיר עבדאן שבדרום החבל, ויותר לא ניסו להשתלט על הערים האחרות שבו, כדזפול, שוש והבירה אהוואז.
התחזית
חודש ימים עבר מאז החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה, ונראה כי ההישגים של הכוחות הרוסיים שהושגו בה עד כה אינם עומדים בציפיות ובתכנון של ההנהגה בקרמלין ובמיוחד של הנשיא פוטין.
העיראקים הבינו מהר מאוד שהם הסתבכו במלחמת התשה ארוכה, במהלכה הצליחו האיראנים להעביר את היוזמה לידיהם באמצעות התקפות נגד שהלכו וגברו מפעם לפעם, שהביאו להם הישגים והדפו את הכוחות העיראקים מהמקומות עליהם השתלטו וגרמו להם נזקים ואבדות כבדות שהביאו את צדאם והנהגתו להחליט על הסגת כל הכוחות משטח איראן, חזרה לשטח עיראק ביוני 1982.
מהלך שבעקבותיו החלו האיראנים בהתקפות בלתי פוסקות לתוך שטח עיראק, שרובן נכשלו, והביאו להתמשכות המלחמה לכמעט 8 שנים מלאות.
עדיין לא ברור כיצד תתפתח המלחמה באוקראינה, האם הרוסים יצליחו להשתלט לבסוף על המדינה כולה, או רק על הערים העיקריות, חלקן או כולן, וזאת תמורת אבדות כבדות לשני הצדדים ובעיקר באוכלוסיה האזרחית, או שישקעו במלחמת התשה ארוכת שנים, תוך פגיעה קשה בכלכלה הרוסית בשל הסנקציות שהוטלו על רוסיה, דבר העשוי להביא לתגובה עממית פנימית נגד מדיניות המשטר בנושא זה.
נראה כי למרות המצב בשטח, מציגה מוסקבה שהכל בסדר ומתנהל כמתוכנן, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בהודעתו מה-25 במרץ של שר המלחמה הרוסי, סרגי שויגו, כי "השגנו את המטרות שלנו לשלב הראשון של המבצע באוקראינה" וכי רוסיה תמשיך ב"מבצע המיוחד", עד שיושגו המטרות שהציב הנשיא ולדימיר פוטין.
ייתכן שהדבר מרמז על שינוי בתכנית המבצע ובמטרותיו, שיצטמצמו להשלמת ההשתלטות על המחוזות הבדלניים שבמזרח אוקראינה, ואולי גם על רצועת החוף של ים אזוב והים השחור, מדונבאס דרך מריופול ועד חרסון, ואולי אפילו עד אודסה, והתחייבות אוקראינה שלא להצטרף לנאט"ו, יהיה המחיר אשר יהיה.
יצויין כי עד כה לא ברור מה עמדת הקצונה הרוסית הבכירה לגבי הפלישה, והאם מתגבשת התנגדות בצבא לאור המצב בשטח וכמות האבדות ההולכת וגדלה, לגבי מנהיגותו של פוטין. בעיראק, למרות המלחמה הארוכה והמדממת לא נוצרה אופוזיציה כזו להנהגה, אלא לאחר סיום המלחמה.
עם זאת, ההבדל בין שני המקרים גדול. שלא כמו עיראק, למרות ההסתבכות הצבאית, המדינה התוקפת הפעם, רוסיה, היא מעצמה עולמית עם יכולת עמידה והקרבה אדירה. לכן, יש אפשרות שהמלחמה תהפוך ארוכה ומתישה, בעיקר לאוקראינים, ורוסיה בסופו של דבר תשיג את מטרת המינימום שלה, כפי שצויין לעיל.
מה שיכול למנוע זאת הוא מהפך שלטוני במוסקבה. בעיראק לא התחולל מהפך כזה. גם לאחר כשלון הצבא העיראקי במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, וצדאם חוסיין נשאר בשלטון עד שהאמריקאים כבשו את בגדאד ב-2003. ימים יגידו כיצד תשפיע מלחמה זו על המשך שלטונו של פוטין ואנשיו ברוסיה, לאור התוצאות שהושגו עד כה ושיושגו או לא גם בהמשך, והמחיר שהמלחמה תגבה מרוסיה בכל התחומים.
המאמר נכתב בתאום עם פרופ' (אמריטוס) אמציה ברעם.
