הקרב על העיר סואץ עוד לא נגמר
סואץ אינה סטלינגרד - סיפור הלחימה של גדוד 433 במלחמת יום הכיפורים, מאת נחום זקן, הוצאת מערכות, 2021.
ישראל דיפנס
| 28/12/2021
באדיבות הוצאת מערכות
מלחמת יום הכיפורים היא פצע מדמם בישראל בכלל ואצל אנשי הדור בפרט. על הרקע לספרו סיפר תא"ל (במיל') נחום זקן (בראיון ל'מעריב') “בכל חודש לפני יום הכיפורים המשפחות השכולות דורשות לדעת לפרטי פרטים את אשר התרחש בקרב של יקירם בשעות האחרונות שלו.
״ילדים של הנופלים ואף נכדים צמאים לדעת, והשאלות חוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. הם שואלים שאלות כאילו לא חלפו 48 שנים, כאילו המלחמה קרתה אתמול".
הספר מתאר את קורות גדוד 433 שהיה חלק מחטיבה 500 בפיקודו של אריה קרן, החל מהתארגנות והירידה לחזית הדרום, השתתפות בקרבות חמוטל ומכשיר ב-8 באוקטובר, הקרבות הנוספים במהלך שלושת השבועות הבאים ובהם קרבות הבלימה עד 15-14 בחודש, השמדת חטיבת השריון 25 המצרית ב-17 באוקטובר, המעבר לגדה המערבית ב-18 בו והשמדת בסיסי טילים עד מרחב העיר סואץ.
לב הספר הוא הקרב בעיר ביום האחרון של המלחמה. אוגדה 162 נדרשה לסגור על הצבא המצרי שממזרח לתעלה ולכבוש את העיר סואץ ששימשה מעבר אליו. ידיעות מודיעיניות מועטות על הכוחות המצריים בעיר, מעט סיוע אווירי וארטילרי ותכנון חפוז.
ובעיקר - אמירתו של סגן מפקד הפיקוד, אורי בן ארי "שאם מדובר ברמאללה או באר שבע אז כן להיכנס, ואם זו סטלינגרד אז לא", כל אלה היו הבסיס לתכנית של חטיבה 500. זו הכניסה את גדוד 433 על הציר הראשי של העיר במגמה לכבוש את פורט אבראהים, לפתוח את הדרך ולכבוש צמתים ראשיות [עמ' 165 ואילך].
בספר בולטות דילמות המנהיגות של זקן, וגבורת המפקדים והלוחמים. המבנים הגבוהים השולטים באש ובתצפית על הטור הגדודי, כוחות מצריים רבים מאורגנים ובלתי מאורגנים [עמ' 167] שניצלו את יתרון הגובה ואת צפיפות המבנים וריבוי הדרכים, הסמטאות, החצרות והחלונות לירות באש נשק קל ומטולי נ"ט ולהשליך רימונים על הטנקים ועל הנגמ"שים והזחל"מים הפתוחים של חיילי החי"ר והסיוע.
"תוך שניות היה רוב בתוך גיהינום של אש. גיהינום זו לשון המעטה. אש תופת נורתה מכל חלון, דלת, מרפסת, קומה ורחוב. הגדוד כמו נתקף בהלם. כמעט כל המפקדים החשופים בצריח נפגעו. תוך דקות השתתקה רשת הקשר. אף מ"פ לא ענה לי."[עמ' 168]. מכאן ואילך מתאר זקן את מחשבותיו ומעשיו על מנת לייצב את הגדוד, ליצור מחדש שדרת פיקוד ולהחזיר את הגדוד לגוף לוחם מאורגן.
דילמה עיקרית שניצבה בפניו, הייתה האם הוא ממשיך במשימה קדימה או מחלץ לאחור-נסוג ומפנה את הנפגעים ואת שארית הגדוד. הוא ידע שמשימתו היא חלק ממערכה גדולה יותר, וכמג"ד יש לו אחריות כלפי המטרה ומשימות הרמות הממונות.
לכן בחר ל"חלץ לפנים" ולהגיע ליעד שנקבע לו. גם שם עמד הגדוד שעות ארוכות תחת אש, והמשיך לספוג נפגעים עד היציאה מהעיר בשעות הערב והלילה. חלק חשוב בספר הם דברים שכתבו אנשי הגדוד במהלך ימי הקרבות. אלה הופכים את הספר למרתק על לחימה, מנהיגות, הקרבה, וגם על זיכרונות ותיעוד אישי.
הכותב: אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ, שירת בתפקידי פיקוד בחטיבת גבעתי. כיום חוקר ועורך ספרים במחלקה להיסטוריה של צה"ל.
סואץ אינה סטלינגרד - סיפור הלחימה של גדוד 433 במלחמת יום הכיפורים, מאת נחום זקן, הוצאת מערכות, 2021.
באדיבות הוצאת מערכות
מלחמת יום הכיפורים היא פצע מדמם בישראל בכלל ואצל אנשי הדור בפרט. על הרקע לספרו סיפר תא"ל (במיל') נחום זקן (בראיון ל'מעריב') “בכל חודש לפני יום הכיפורים המשפחות השכולות דורשות לדעת לפרטי פרטים את אשר התרחש בקרב של יקירם בשעות האחרונות שלו.
״ילדים של הנופלים ואף נכדים צמאים לדעת, והשאלות חוזרות על עצמן בכל שנה מחדש. הם שואלים שאלות כאילו לא חלפו 48 שנים, כאילו המלחמה קרתה אתמול".
הספר מתאר את קורות גדוד 433 שהיה חלק מחטיבה 500 בפיקודו של אריה קרן, החל מהתארגנות והירידה לחזית הדרום, השתתפות בקרבות חמוטל ומכשיר ב-8 באוקטובר, הקרבות הנוספים במהלך שלושת השבועות הבאים ובהם קרבות הבלימה עד 15-14 בחודש, השמדת חטיבת השריון 25 המצרית ב-17 באוקטובר, המעבר לגדה המערבית ב-18 בו והשמדת בסיסי טילים עד מרחב העיר סואץ.
לב הספר הוא הקרב בעיר ביום האחרון של המלחמה. אוגדה 162 נדרשה לסגור על הצבא המצרי שממזרח לתעלה ולכבוש את העיר סואץ ששימשה מעבר אליו. ידיעות מודיעיניות מועטות על הכוחות המצריים בעיר, מעט סיוע אווירי וארטילרי ותכנון חפוז.
ובעיקר - אמירתו של סגן מפקד הפיקוד, אורי בן ארי "שאם מדובר ברמאללה או באר שבע אז כן להיכנס, ואם זו סטלינגרד אז לא", כל אלה היו הבסיס לתכנית של חטיבה 500. זו הכניסה את גדוד 433 על הציר הראשי של העיר במגמה לכבוש את פורט אבראהים, לפתוח את הדרך ולכבוש צמתים ראשיות [עמ' 165 ואילך].
בספר בולטות דילמות המנהיגות של זקן, וגבורת המפקדים והלוחמים. המבנים הגבוהים השולטים באש ובתצפית על הטור הגדודי, כוחות מצריים רבים מאורגנים ובלתי מאורגנים [עמ' 167] שניצלו את יתרון הגובה ואת צפיפות המבנים וריבוי הדרכים, הסמטאות, החצרות והחלונות לירות באש נשק קל ומטולי נ"ט ולהשליך רימונים על הטנקים ועל הנגמ"שים והזחל"מים הפתוחים של חיילי החי"ר והסיוע.
"תוך שניות היה רוב בתוך גיהינום של אש. גיהינום זו לשון המעטה. אש תופת נורתה מכל חלון, דלת, מרפסת, קומה ורחוב. הגדוד כמו נתקף בהלם. כמעט כל המפקדים החשופים בצריח נפגעו. תוך דקות השתתקה רשת הקשר. אף מ"פ לא ענה לי."[עמ' 168]. מכאן ואילך מתאר זקן את מחשבותיו ומעשיו על מנת לייצב את הגדוד, ליצור מחדש שדרת פיקוד ולהחזיר את הגדוד לגוף לוחם מאורגן.
דילמה עיקרית שניצבה בפניו, הייתה האם הוא ממשיך במשימה קדימה או מחלץ לאחור-נסוג ומפנה את הנפגעים ואת שארית הגדוד. הוא ידע שמשימתו היא חלק ממערכה גדולה יותר, וכמג"ד יש לו אחריות כלפי המטרה ומשימות הרמות הממונות.
לכן בחר ל"חלץ לפנים" ולהגיע ליעד שנקבע לו. גם שם עמד הגדוד שעות ארוכות תחת אש, והמשיך לספוג נפגעים עד היציאה מהעיר בשעות הערב והלילה. חלק חשוב בספר הם דברים שכתבו אנשי הגדוד במהלך ימי הקרבות. אלה הופכים את הספר למרתק על לחימה, מנהיגות, הקרבה, וגם על זיכרונות ותיעוד אישי.
הכותב: אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ, שירת בתפקידי פיקוד בחטיבת גבעתי. כיום חוקר ועורך ספרים במחלקה להיסטוריה של צה"ל.
