כניעת אגף המודיעין, והטלטלה במוסד לקראת אתגר מסוג חדש לגמרי
לאן מובילים הסכיזופרניה של אגף המודיעין והטלטלה במוסד? טור שבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 02/12/2021
צילום: מתוך אתר צה״ל
את כמות האנרגיה שהשקיע אגף המודיעין בניסיון למסמס את העברת בסיסיו המרכזיים לנגב, ניתן היה לנצל בדרך טובה יותר.
אפילו אחרי החלטת הממשלה בשבוע שעבר להקצות חצי מיליארד שקל לטובת המעבר, והנחת אבן הפינה בטקס מתוקשר השבוע, נמשכו הפרסומים על ״בכירים באמ״ן״ שמתנגדים להעתקת הבסיסים העצומים. החשש המרכזי הוא מ״בריחת מוחות״ לטובת תעשיית ההייטק המתפוצצת. זה חשש מובן, אבל המאבק הוכרע. זוהי שירת הברבור של המתנגדים לו. בתוך שנים ספורות הבסיסים היוקרתיים של אגף המודיעין יהיו כולם בנגב. וטוב שכך.
מעט רקע: ההחלטה להעתיק את בסיסי היחידות היוקרתיות של אגף המודיעין לנגב התקבלה כבר בתחילת המילניום, עוד בימיו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון ידע לדפוק על שלחנות ולהניע טרקטורים.
זהו חלק ממהלך כולל שבמסגרתו כבר הועברו מחנות ההדרכה של צריפין לצומת הנגב מדרום לבאר שבע, בסיסים של חיל האוויר מהמרכז הועתקו לתוך מתחם נבטים, ויחידות לוגיסטיקה גדולות התמקמו בשער הנגב ממערב לבאר שבע.
גולת הכותרת של המהלך הייתה לרכז את המחנות הטכנולוגיים של אגף התקשוב במתחם ענק וחדיש ליד פארק ההייטק החדש של באר שבע, צמוד לאוניברסיטת בן גוריון (המחנה הזה כבר נמצא בשלבי בניה מתקדמים), ולהעתיק את בסיסי המודיעין היוקרתיים ביותר לצומת ליקית, 14 קילומטר ממזרח לעיר. המודל נלקח מארצות הברית, בעיקר מאזור סן פרנסיסקו, שם החלו לשגשג בשנות ה-70 חברות הייטק לצד בסיסי צבא טכנולוגיים ואוניברסיטאות מעולות, שמפמפמים לתעשייה זרם קבוע של אנשים מבריקים.
עלות בניין המחנות החדשים הוערכה בהון עתק, אבל פינוי המחנות אמור להכניס למדינה הרבה יותר: בראש ובראשונה, הפשרת קרקעות מחנות המודיעין המרכזיים, באזור גלילות ובלב גבעתיים, לבנייה, אמורה להיות הבוננזה הגדולה ביותר למדינה. זה לא רק הכסף שיתקבל ממכירת הקרקע עצמה שתעמוד למכירה: עם פינוי גלילות יופשרו לבניה עוד אלפי דונמים בצפון תל אביב וברמת השרון ואפילו בהרצליה, באזורים שמוקפאים כיום בגלל שהם קרובים למחנה, ובנייה בהם עלולה לחסום את ה״קליטה״ בו.
שנת היעד המקורית להשלמת המעבר של צה״ל כולל המודיעין דרומה, הייתה 2018, אלא שהחזון הנפלא נתקל במציאות ישראלית טיפוסית, בירוקרטיה עודפת ופנקסנות (שנים התעכב המהלך בגלל ויכוח מטופש בין משרד הביטחון למשרד האוצר, בנוגע למי יישא בהוצאות הגישור בין צורכי הבנייה ועד שייכנס הכסף מהפשרת קרקעות).
במדינה לא היה מי שייחשב את הרווח העקיף העצום כתוצאה מהפשרת קרקעות במרכז ופיתוח הנגב, שיעלה עשרות מונים על ריבית ה״גישור״, ובצה״ל מובילה, למרבה הצער, הגישה הסקטוריאלית - שבה כל אגף וחיל חושבים קודם כל ״מה טוב לנו״. בכל תחום.
בראייה לאחור, אגף המודיעין הפגין ״סכיוזפרניה״ בהתמודדות עם החלטות הממשלה מימי שרון על המעבר בנגב. מצד אחד, כבר בשנת 2006 הוקמה באגף מנהלה שמרכזת את תכניות המעבר ולאורך השנים נעשו צעדים ראשוניים כמן שכירת שטח 8200 בפארק ההייטק של באר שבע והעברת בית הספר לסייבר למתחם בית הספר הטכני של חיל האוויר לשעבר בתוך בעיר.
בפועל, כמה מראשי אגף המודיעין לאורך השנים עשו כל שביכולתם כדי לעכב את המהלך. המעכב המצטיין ביותר היה אביב כוכבי בתפקידו כראש אמ״ן בעשור שעבר ובהמשך כסגן רמטכ״ל וכרמטכ״ל. זאת, עד לטקס החגיגי שבו היה שושבין ראשי, כאילו מדובר בפרויקט שדחף.
עכשיו כבר לא זוכרים, שלאורך השנים, אגף המודיעין התנהל גם כאילו המעבר לנגב לא יקרה אף פעם, כולל עבודות בינוי לטווח ארוך, שמעולם לא נפסקו במחנות גלילות.
להצדקת מעכבי מעבר המודיעין דרומה עד כה, יש לציין חששות אמיתיים. יחידה 8200 של המודיעין (בגלילות) היא אחרי הכול היחידה הגדולה ביותר בצה״ל. כמו היחידות המיוחדות של המודיעין בגבעתיים, היא מבוססת בראש ובראשונה על מוחות גאוניים, יותר מאשר על כל מרכיב אחר.
קריית המודיעין בליקית אמורה להיות פרויקט ענק, שיעלה לא פחות מ-25 מיליארד שקל לבניית בסיס הצפוי להכיל 12 אלף אנשים מידי יום. במחנה עצמו ייבנו מבני מגורים ל־5,000 חיילים, אולם האלפים האחרים יצטרכו למצוא דרך להגיע מהבית לבסיס וחזרה ממנו הביתה מדי יום. הבעיה המרכזית הייתה העדר תכנית לקו רכבת סמוך לבסיס, וגם לא לקו רכבת קלה שיוכל להביא אליו את החיילים מאזור באר שבע. משרד התחבורה ומשרד האוצר התווכחו במשך שנים מי יממן את הארכת קו הרכבת מבאר שבע לליקית, או לחליפין – מי יספק שאטלים.
עד שנפתרה הבעיה, הגיע שוק ההייטק בשנים האחרונות לנקודת רתיחה כזן, שבאגף המודיעין כבר התחילו לחשוש שכל שינוי במיקום הבסיסים יביא לבריחה המונית של אנשי המודיעין – בעיקר הצעירים שבהם שכבר סיימו שירות חובה ושירות קבע ראשוני. בסקרים שעורכים באגף המודיעין בלי הפסקה אומרים לפחות 50% מהמשרתים שהם יעזבו בוודאות, אם המחנות יעברו לנגב, אבל חשוב לדעת שחוסר יציבות תעסוקתית הוא מאפיין רגיל אחרי הקורונה בכל העולם והמשק, במיוחד בהייטק.
יתרה מכך: חלומה של כל אם יהודיה כיום שהוא שהבן שלה יתקבל ל-8200 ולא שיהיה רופא. זוהי תעודת כניסה
לתעשייה עם משכורות עתק. אז אל חשש, צעירים ימשיכו לחלום להגיע למודיעין, גם אם בסיסי היחידה יהיו ממוקמים על הירח. בהמשך, אגף המודיעין ייצא למשרתיו תכניות שאפשרו להם ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ואף להתנסות בעבודה בפארק ההייטק, תוך כדי שירות הקבע. יחידות המודיעין לא יסבלו קשה מידי כתוצאה מבריחת מוחות.
מעל לכל, צריך לזכור: בלי חזון לא הייתה מוקדמת בשנות ה-70 אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שהייתה אז עיר מדברית עלובה, ועוד פרויקטים לאומיים היו נשארים על הניר בלבד, כולל כל החזון של הרצל.
תאריך המעבר המעודכן של המודיעין לנגב הוא כעת 2028, באיחור של 10 שנים לעומת שנת היעד המקורית (אם לא יהיה עיכוב נוסף).
בינתיים, במוסד
כעת, האנרגיה של אגף המודיעין יכולה להיות מושקעת כולה בהכנת המעבר עצמו ובאתגרים האמיתיים, ובראשם ההיערכות ליום שבו איראן היא כבר מדינה גרעינית או ״מדינת סף״ גרעינית לכל הפחות. זהו אתגר בסדר גודל היסטורי בלי הגזמה. ושלא יהיו אשליות – איראן היא כבר ״מדינת סף גרעינית״, גם אם יקרה נס בשיחות הגרעין שהתחדשו בווינה.
איראן לא תוותר בשום תסריט על הפוזיציה של ״מדינת סף״, שעדיפה לה מבחינות רבות אפילו על האופציה של הכרזה על יכולות גרעיניות ממש: כך היא יכולה ליהנות מהעוצמה ומההרתעה של מעצמת גרעין, וזאת מבלי לשלם את מלוא המחיר הבינלאומי הכבד הכרוך בהכרזה על הפצצה הראשונה ממש.
לישראל, ככל נראה, כבר אין אופציה צבאית של ממש לעצור את פרויקט הגרעין של איראן, למרות ההצהרות הלוחמניות האחרונות של ראש הממשלה בנט, שנועדו להשפיע איכשהו על תוצאות השיחות בווינה. עיקר מערכה החשאית של הגרעין עדיין מוטלת בראש ובראשונה על המוסד, שנמצא על פי הפרסומים האחרונים בטלטלה, על רקע שינויים מבניים שהוביל הראש הטרי, דדי ברנע.
לפי אותם פרסומים, פרשו מהארגון כמה בכירים על רקע השינויים, שכללו אפילו סגירה של מחלקות וארגונים.
מה שלא פורסם זה שבמקביל חזרו למוסד שני בכירים, שנטשו את הספינה בתקופת הראש הקודם יוסי כהן. השניים השתחלו כעת לתפקידים בכירים משל עצמם. שניהם צמחו במוסד ובראש ובראשונה כקצ״א, קציני איסוף, כלומר מפעילי סוכנים בשר ודם.
המינויים יכולים להעיד על מגמה המתבקשת עכשיו יותר ויותר - הפעלה של סוכנים בעורף האויב, כמו פעם, וכנראה יותר ממה שהיה נהוג בשנים האחרונות. השינוי הזה יכול לנבוע מהקושי ההולך וגובר של היחידות המבצעיות לפעול מעבר לקווי האויב, בעידן שבו העולם כולו מרושת במצלמות זיהוי פנים, שמזהות בקלות כמעט כל בנאדם, ומעברי הגבול דורשים דרכונים ביומטריים ולא רק דרכונים מודפסים, שהיה קל למדי לזייף בעבר.
לאן מובילים הסכיזופרניה של אגף המודיעין והטלטלה במוסד? טור שבועי של עמיר רפפורט
צילום: מתוך אתר צה״ל
את כמות האנרגיה שהשקיע אגף המודיעין בניסיון למסמס את העברת בסיסיו המרכזיים לנגב, ניתן היה לנצל בדרך טובה יותר.
אפילו אחרי החלטת הממשלה בשבוע שעבר להקצות חצי מיליארד שקל לטובת המעבר, והנחת אבן הפינה בטקס מתוקשר השבוע, נמשכו הפרסומים על ״בכירים באמ״ן״ שמתנגדים להעתקת הבסיסים העצומים. החשש המרכזי הוא מ״בריחת מוחות״ לטובת תעשיית ההייטק המתפוצצת. זה חשש מובן, אבל המאבק הוכרע. זוהי שירת הברבור של המתנגדים לו. בתוך שנים ספורות הבסיסים היוקרתיים של אגף המודיעין יהיו כולם בנגב. וטוב שכך.
מעט רקע: ההחלטה להעתיק את בסיסי היחידות היוקרתיות של אגף המודיעין לנגב התקבלה כבר בתחילת המילניום, עוד בימיו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון ידע לדפוק על שלחנות ולהניע טרקטורים.
זהו חלק ממהלך כולל שבמסגרתו כבר הועברו מחנות ההדרכה של צריפין לצומת הנגב מדרום לבאר שבע, בסיסים של חיל האוויר מהמרכז הועתקו לתוך מתחם נבטים, ויחידות לוגיסטיקה גדולות התמקמו בשער הנגב ממערב לבאר שבע.
גולת הכותרת של המהלך הייתה לרכז את המחנות הטכנולוגיים של אגף התקשוב במתחם ענק וחדיש ליד פארק ההייטק החדש של באר שבע, צמוד לאוניברסיטת בן גוריון (המחנה הזה כבר נמצא בשלבי בניה מתקדמים), ולהעתיק את בסיסי המודיעין היוקרתיים ביותר לצומת ליקית, 14 קילומטר ממזרח לעיר. המודל נלקח מארצות הברית, בעיקר מאזור סן פרנסיסקו, שם החלו לשגשג בשנות ה-70 חברות הייטק לצד בסיסי צבא טכנולוגיים ואוניברסיטאות מעולות, שמפמפמים לתעשייה זרם קבוע של אנשים מבריקים.
עלות בניין המחנות החדשים הוערכה בהון עתק, אבל פינוי המחנות אמור להכניס למדינה הרבה יותר: בראש ובראשונה, הפשרת קרקעות מחנות המודיעין המרכזיים, באזור גלילות ובלב גבעתיים, לבנייה, אמורה להיות הבוננזה הגדולה ביותר למדינה. זה לא רק הכסף שיתקבל ממכירת הקרקע עצמה שתעמוד למכירה: עם פינוי גלילות יופשרו לבניה עוד אלפי דונמים בצפון תל אביב וברמת השרון ואפילו בהרצליה, באזורים שמוקפאים כיום בגלל שהם קרובים למחנה, ובנייה בהם עלולה לחסום את ה״קליטה״ בו.
שנת היעד המקורית להשלמת המעבר של צה״ל כולל המודיעין דרומה, הייתה 2018, אלא שהחזון הנפלא נתקל במציאות ישראלית טיפוסית, בירוקרטיה עודפת ופנקסנות (שנים התעכב המהלך בגלל ויכוח מטופש בין משרד הביטחון למשרד האוצר, בנוגע למי יישא בהוצאות הגישור בין צורכי הבנייה ועד שייכנס הכסף מהפשרת קרקעות).
במדינה לא היה מי שייחשב את הרווח העקיף העצום כתוצאה מהפשרת קרקעות במרכז ופיתוח הנגב, שיעלה עשרות מונים על ריבית ה״גישור״, ובצה״ל מובילה, למרבה הצער, הגישה הסקטוריאלית - שבה כל אגף וחיל חושבים קודם כל ״מה טוב לנו״. בכל תחום.
בראייה לאחור, אגף המודיעין הפגין ״סכיוזפרניה״ בהתמודדות עם החלטות הממשלה מימי שרון על המעבר בנגב. מצד אחד, כבר בשנת 2006 הוקמה באגף מנהלה שמרכזת את תכניות המעבר ולאורך השנים נעשו צעדים ראשוניים כמן שכירת שטח 8200 בפארק ההייטק של באר שבע והעברת בית הספר לסייבר למתחם בית הספר הטכני של חיל האוויר לשעבר בתוך בעיר.
בפועל, כמה מראשי אגף המודיעין לאורך השנים עשו כל שביכולתם כדי לעכב את המהלך. המעכב המצטיין ביותר היה אביב כוכבי בתפקידו כראש אמ״ן בעשור שעבר ובהמשך כסגן רמטכ״ל וכרמטכ״ל. זאת, עד לטקס החגיגי שבו היה שושבין ראשי, כאילו מדובר בפרויקט שדחף.
עכשיו כבר לא זוכרים, שלאורך השנים, אגף המודיעין התנהל גם כאילו המעבר לנגב לא יקרה אף פעם, כולל עבודות בינוי לטווח ארוך, שמעולם לא נפסקו במחנות גלילות.
להצדקת מעכבי מעבר המודיעין דרומה עד כה, יש לציין חששות אמיתיים. יחידה 8200 של המודיעין (בגלילות) היא אחרי הכול היחידה הגדולה ביותר בצה״ל. כמו היחידות המיוחדות של המודיעין בגבעתיים, היא מבוססת בראש ובראשונה על מוחות גאוניים, יותר מאשר על כל מרכיב אחר.
קריית המודיעין בליקית אמורה להיות פרויקט ענק, שיעלה לא פחות מ-25 מיליארד שקל לבניית בסיס הצפוי להכיל 12 אלף אנשים מידי יום. במחנה עצמו ייבנו מבני מגורים ל־5,000 חיילים, אולם האלפים האחרים יצטרכו למצוא דרך להגיע מהבית לבסיס וחזרה ממנו הביתה מדי יום. הבעיה המרכזית הייתה העדר תכנית לקו רכבת סמוך לבסיס, וגם לא לקו רכבת קלה שיוכל להביא אליו את החיילים מאזור באר שבע. משרד התחבורה ומשרד האוצר התווכחו במשך שנים מי יממן את הארכת קו הרכבת מבאר שבע לליקית, או לחליפין – מי יספק שאטלים.
עד שנפתרה הבעיה, הגיע שוק ההייטק בשנים האחרונות לנקודת רתיחה כזן, שבאגף המודיעין כבר התחילו לחשוש שכל שינוי במיקום הבסיסים יביא לבריחה המונית של אנשי המודיעין – בעיקר הצעירים שבהם שכבר סיימו שירות חובה ושירות קבע ראשוני. בסקרים שעורכים באגף המודיעין בלי הפסקה אומרים לפחות 50% מהמשרתים שהם יעזבו בוודאות, אם המחנות יעברו לנגב, אבל חשוב לדעת שחוסר יציבות תעסוקתית הוא מאפיין רגיל אחרי הקורונה בכל העולם והמשק, במיוחד בהייטק.
יתרה מכך: חלומה של כל אם יהודיה כיום שהוא שהבן שלה יתקבל ל-8200 ולא שיהיה רופא. זוהי תעודת כניסה
לתעשייה עם משכורות עתק. אז אל חשש, צעירים ימשיכו לחלום להגיע למודיעין, גם אם בסיסי היחידה יהיו ממוקמים על הירח. בהמשך, אגף המודיעין ייצא למשרתיו תכניות שאפשרו להם ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ואף להתנסות בעבודה בפארק ההייטק, תוך כדי שירות הקבע. יחידות המודיעין לא יסבלו קשה מידי כתוצאה מבריחת מוחות.
מעל לכל, צריך לזכור: בלי חזון לא הייתה מוקדמת בשנות ה-70 אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, שהייתה אז עיר מדברית עלובה, ועוד פרויקטים לאומיים היו נשארים על הניר בלבד, כולל כל החזון של הרצל.
תאריך המעבר המעודכן של המודיעין לנגב הוא כעת 2028, באיחור של 10 שנים לעומת שנת היעד המקורית (אם לא יהיה עיכוב נוסף).
בינתיים, במוסד
כעת, האנרגיה של אגף המודיעין יכולה להיות מושקעת כולה בהכנת המעבר עצמו ובאתגרים האמיתיים, ובראשם ההיערכות ליום שבו איראן היא כבר מדינה גרעינית או ״מדינת סף״ גרעינית לכל הפחות. זהו אתגר בסדר גודל היסטורי בלי הגזמה. ושלא יהיו אשליות – איראן היא כבר ״מדינת סף גרעינית״, גם אם יקרה נס בשיחות הגרעין שהתחדשו בווינה.
איראן לא תוותר בשום תסריט על הפוזיציה של ״מדינת סף״, שעדיפה לה מבחינות רבות אפילו על האופציה של הכרזה על יכולות גרעיניות ממש: כך היא יכולה ליהנות מהעוצמה ומההרתעה של מעצמת גרעין, וזאת מבלי לשלם את מלוא המחיר הבינלאומי הכבד הכרוך בהכרזה על הפצצה הראשונה ממש.
לישראל, ככל נראה, כבר אין אופציה צבאית של ממש לעצור את פרויקט הגרעין של איראן, למרות ההצהרות הלוחמניות האחרונות של ראש הממשלה בנט, שנועדו להשפיע איכשהו על תוצאות השיחות בווינה. עיקר מערכה החשאית של הגרעין עדיין מוטלת בראש ובראשונה על המוסד, שנמצא על פי הפרסומים האחרונים בטלטלה, על רקע שינויים מבניים שהוביל הראש הטרי, דדי ברנע.
לפי אותם פרסומים, פרשו מהארגון כמה בכירים על רקע השינויים, שכללו אפילו סגירה של מחלקות וארגונים.
מה שלא פורסם זה שבמקביל חזרו למוסד שני בכירים, שנטשו את הספינה בתקופת הראש הקודם יוסי כהן. השניים השתחלו כעת לתפקידים בכירים משל עצמם. שניהם צמחו במוסד ובראש ובראשונה כקצ״א, קציני איסוף, כלומר מפעילי סוכנים בשר ודם.
המינויים יכולים להעיד על מגמה המתבקשת עכשיו יותר ויותר - הפעלה של סוכנים בעורף האויב, כמו פעם, וכנראה יותר ממה שהיה נהוג בשנים האחרונות. השינוי הזה יכול לנבוע מהקושי ההולך וגובר של היחידות המבצעיות לפעול מעבר לקווי האויב, בעידן שבו העולם כולו מרושת במצלמות זיהוי פנים, שמזהות בקלות כמעט כל בנאדם, ומעברי הגבול דורשים דרכונים ביומטריים ולא רק דרכונים מודפסים, שהיה קל למדי לזייף בעבר.
