פרשנות | גורל פרויקט הכרמל תלוי אם ארה״ב תספוג חלקים ממנו לNGCV
כאשר אבק הכוכבים יפול לקרקע לאחר הכרזת מפא״ת, תתחיל המציאות. מפעל יבשה בתעשייה אווירית יצטרך לעבוד קשה להכניס רכיבים של הכרמל לתכנית NGCV האמריקאית
עמי רוחקס דומבה
| 14/10/2021
https://www.mod.gov.il/Defence-and-Security/articles/Pages/4.8.19.aspx
לפני מספר ימים החליטו במשרד הביטחון להעניק לתעשייה אווירית להיות הקבלן הראשי של פרויקט הכרמל. מדובר בפרויקט שהוא מדגים טכנולוגי לטובת רק״מ עתידי. בפרויקט משתתפות תעשיות נוספות כמו אלביט ורפאל שיספקו רכיבים.
מטרת הפרויקט היא לפתח רכיבים, תתי מערכות וטכנולוגיות לטובת רכבים קרביים שאמורים לשמש את צה״ל בעתיד. טנקים ונגמ״שים (זחל וגלגלי). בהיבט תקציבי, לישראל אין כסף לפתח טנק מערכה חדש.
לכן, החליטו במשרד הביטחון ללכת בשני צירי זמן. בציר הזמן הקצר, לשדרג את הרק״מ הקיים על בסיס פתרונות קיימים במנת״ק כדי למשוך זמן עד שיהיה פתרון לטנק ונגמ״ש חדש (ולא, לצה״ל אין כסף להצטייד במאות נגמ״שי איתן) . בציר הזמן הארוך, לפתח את קונספט הכרמל.
בציר הזמן הקצר אפשר למצוא את הנמ״ר (נגמ״ש עם הגנה אקטיבית), מרכבה סימן 4 - "ברק" והאיתן. חלק מהטנקים הישנים הופכים לנגמ״שים, מוסיפים לחלקם מעיל רוח ומערכות קשר, תצפית וירי חדשות. גם את הטנקים משפרים על בסיס מערכות קיימות, שדרוגי תוכנה, תקשורת וכו׳.
בציר הזמן הארוך, הכרמל אמור להיות קפיצת מדרגה ביכולות הרק״מ, ולא עוד גרסת שדרוג. אלא פלטפורמה חדשה.
צריך כסף חיצוני
אם אין כסף בשקלים, צריך למצוא מקורות מימון חיצוניים. אחת החלופות היא פיתוח משותף עם מדינות אחרות. את ההליך הזה מובילים במפא״ת, אולם מדובר בהליך עם הסתברות הצלחה נמוכה ככל שעוברות השנים.
מדוע? מכיוון שהתחרות בשוק הנשק העולמי גדלה. ישנן כבר יצרניות רק״מ עם תמיכה ממשלתית רחבה במדינות עשירות יותר, ולכן לא תמיד כדאי כלכלית לפתח יחד עם ישראל. לפעמים עדיף לקנות מוצר מוגמר מיצרן שקיבל מימון ממשלתי מלא לפיתוח רק״מ מהאזרחים של מדינה אחרת. גם המוצרים של רוסיה וסין צמצמו את הפער ביחס לכלים מערביים ומציגים חלופה זולה יחסית.
סיבה נוספת היא דמוקרטיזציה של הידע בתחום הרק״מ. אם בעבר טליק , אבי המרכבה, פיתח טנק שנחשב עד היום לאחד המוצלחים בזירה הים תיכונית, עברו מאז הרבה מים בנהר. כיום, ישנם לא מעט מדינות שבמקום לרכוש ידע זר - מפתחות לבד.
לזה יש להוסיף גורם שלישי והוא השפעת מגיפת הקורונה. בעקבות המגיפה, כלכלות מדינות רבות בעולם חוו ועדיין חוות קשיים. במצב כזה, מדינה שרוצה להצטייד באמל״ח יבשתי חדש, תחפש חלופה זולה קיימת. ואם תחליט על פיתוח חדש, תרצה שהפיתוח והייצור יעשו אצלה כדי לתמוך בתעשיות מקומיות ולייצר מקומות עבודה.
אתגר הייצוא והרכש
אם נחזור לכרמל, מדובר כאמור בפרויקט שדורש תקציב רב להגיע לבשלות מבצעית וייצור המוני. לכן בפני תעשייה אווירית כקבלן ראשי עומדות שתי חלופות עיקריות. אחת היא לעשות שיתופי פעולה (OEM) עם יצרנים קיימים בעולם. כמו שעושות רפאל, אלביט וחברות נוספות עם עמדות נשק, מערכות תקשורת, מערכות תצפית, חימוש, כסאות, סוללות וכו׳.
חלופה זו לא תמיד מתאימה טכנית. אם ליצרן כבר יש כלי רכב קיים, הוא לא ימהר להשקיע בפלטפורמה חדשה. ולא תמיד הקיימת יודעת לתמוך בפיתוחים של הכרמל או שיקר מאד להתאימה לכך. לכן, כאשר מדובר ביצרן זר, המורכבות להטמיע יכולות חדשות כאלו גדולה בהרבה מאשר בפרויקט שמקימים מאפס.
חלופה שניה היא להיכנס לפרויקט פיתוח בארה״ב של הרכב הקרבי העתידי לצבא ארה״ב או NGCV בלעז. מדובר על פרויקט ענק שמטרתו להחליף את הרק״מ לצבא ארה״ב. תעשייה אווירית צריכה להצליח, בסיוע משרד הביטחון וגורמים מדיניים בישראל, להצליח לשלב מרכיבים מהכרמל בתוך הפרויקט.
זהו פרויקט שהאמריקאים מפתחים מאפס, בכסף שלהם. כך שהכנסת מרכיבי כרמל בשלב התכנון והפיתוח הראשוני, הרבה יותר קלה וזולה מאשר בחלופה הקודמת שבה יש כבר פלטפורמה קיימת.
אם זה יקרה, ישראל תוכל לרכוש בעתיד, דרך הסכם סיוע החוץ עם ארה״ב או תקציב מיוחד שיקצו בתי הנבחרים בארה״ב, נגמ״שים ואולי טנקים על מנת לחדש את זרוע היבשה. ייתכן ואפילו ארה״ב תסכים לשתף פעולה עם מנת״ק על מנת שחלק מההרכבה תתבצע בישראל, כפי שמתקיים היום עם נגמ״ש הנמ״ר ובעתיד הקרוב עם מעיל רוח (ייצור חלקי או מלא בארה״ב והרכבה בישראל).
ראוי לשים דגש על ההבדל בין החלופות. אם תעשייה אווירית, בחסות משרד הביטחון, תלך על נתיב ה-OEM, ותיצור שיתוף פעולה עם יצרן רק״מ קיים, שאינו אמריקאי, ולארה״ב אין אינטרס לממן אותו, למדינת ישראל תהיה בעיה לרכוש ממנו כלים. מדוע? מכיוון שלישראל אין כסף לרכוש בשקלים, ארה״ב לא תשלם, ויהיה צריך ערוץ מימון חיצוני אחר.
החלופה האמריקאית עדיפה
כלומר, אותו יצרן שהוא חברה עסקית, לא יתן מימון כזה מכיסו, אלא יפנה לממשלה שתומכת בו. ואותה מדינה תצטרך לספק מימון בדמות הנחה משמעותית למדינת ישראל. פרט לארה״ב, רק גרמניה עשתה זאת בשנים האחרונות עם צוללות וספינות טילים. וגם זה כאשר ישראל שילמה בשקלים לא מעט כסף.
זה אפשרי, אבל מסלול מורכב יותר, עם אחוזי הצלחה קטנים יותר, וגם כזה שבסוף, כאמור, יעלה לישראל בשקלים (כמו הצוללות והספינות). לעומת זאת, ארה״ב מספקת לישראל כל עשור כ-38 מיליארדי דולרים לרכש אמל״ח אמריקאי. זה לא עולה למדינת ישראל כלום. ואל תחשבו שארה״ב עושה זאת בגלל ציונות יתר - כל הכסף (למעט המרת דולר סיוע חלקי ביותר שיסתיים בסוף ההסכם הנוכחי), הולך לתעשיות אמריקאיות.
זה הסכם ש׳צובע׳, מבטיח כסף, לתעשיות אמריקאיות. כאשר ישראל מתחייבת לרכוש מטוסי קרב, היצרן האמריקאי יודע שיש לו הכנסה בטוחה למשך עשור קדימה. ומחוקקים במדינות שיש בהן מפעלים ביטחוניים, כאלו שנהנים מהכסף שצבוע לישראל, מפעילים לובי בקונגרס ובסנאט לעגן את ההסכם עם ישראל.
בהיבט חידוש רק״מ לזרוע היבשה, אותו מנגנון יכול לממן מהלך כזה בלי שזה יעלה לממשלת ישראל שקל. אם ארה״ב תאמץ חלקים מהכרמל ל-NGCV, ישראל תוכל לקנות עשרות או מאות כלים באמצעות כסף שינתן בהסכם הבא של סיוע חוץ (ההסכם הנוכחי סגור לחיל האוויר).
יתרון נוסף במסלול זה הוא מחיר סופי ליחידה. היות ויהיה מדובר בייצור אלפי או עשרות אלפי כלים לצבא האמריקאי ולייצוא, מחיר יחידה יהיה זול מאד ביחס לכל ייצור בישראל או במקום אחר בעולם. בצורה אחרת, באותו דולר יהיה אפשר לקנות יותר רק״מ מאשר חלופות ייצור אחרות.
זאת ועוד. תעשיות אמריקאיות מוכרות לכל העולם. אם מרכיבי כרמל יכנסו לתכנית ה-NGCV, המשמעות היא שכל מדינה שתקנה מארה״ב את הכלי, תעשייה אווירית תקבל את הנתח היחסי שלה. בדומה למה שקורה עם קסדות טיס שמייצרת אלביט עבור מטוסי קרב אמריקאים.
לסיכום, כאשר אבק הכוכבים יפול לקרקע לאחר הכרזת מפא״ת, תתחיל המציאות. מפעל יבשה בתעשייה אווירית, ראש דסק ארה״ב ומנכ״ל החברה, כולם צריכים לפעול יחד כדי להכניס מרכיבי כרמל לתכנית ה-NGCV. בלי זה, הסיכוי שזרוע היבשה תקבל פתרון כזה מבצעי ושתעשייה אווירית תראה כסף מייצוא מרכיבי הכרמל - נמוך מאד.
כאשר אבק הכוכבים יפול לקרקע לאחר הכרזת מפא״ת, תתחיל המציאות. מפעל יבשה בתעשייה אווירית יצטרך לעבוד קשה להכניס רכיבים של הכרמל לתכנית NGCV האמריקאית
https://www.mod.gov.il/Defence-and-Security/articles/Pages/4.8.19.aspx
לפני מספר ימים החליטו במשרד הביטחון להעניק לתעשייה אווירית להיות הקבלן הראשי של פרויקט הכרמל. מדובר בפרויקט שהוא מדגים טכנולוגי לטובת רק״מ עתידי. בפרויקט משתתפות תעשיות נוספות כמו אלביט ורפאל שיספקו רכיבים.
מטרת הפרויקט היא לפתח רכיבים, תתי מערכות וטכנולוגיות לטובת רכבים קרביים שאמורים לשמש את צה״ל בעתיד. טנקים ונגמ״שים (זחל וגלגלי). בהיבט תקציבי, לישראל אין כסף לפתח טנק מערכה חדש.
לכן, החליטו במשרד הביטחון ללכת בשני צירי זמן. בציר הזמן הקצר, לשדרג את הרק״מ הקיים על בסיס פתרונות קיימים במנת״ק כדי למשוך זמן עד שיהיה פתרון לטנק ונגמ״ש חדש (ולא, לצה״ל אין כסף להצטייד במאות נגמ״שי איתן) . בציר הזמן הארוך, לפתח את קונספט הכרמל.
בציר הזמן הקצר אפשר למצוא את הנמ״ר (נגמ״ש עם הגנה אקטיבית), מרכבה סימן 4 - "ברק" והאיתן. חלק מהטנקים הישנים הופכים לנגמ״שים, מוסיפים לחלקם מעיל רוח ומערכות קשר, תצפית וירי חדשות. גם את הטנקים משפרים על בסיס מערכות קיימות, שדרוגי תוכנה, תקשורת וכו׳.
בציר הזמן הארוך, הכרמל אמור להיות קפיצת מדרגה ביכולות הרק״מ, ולא עוד גרסת שדרוג. אלא פלטפורמה חדשה.
צריך כסף חיצוני
אם אין כסף בשקלים, צריך למצוא מקורות מימון חיצוניים. אחת החלופות היא פיתוח משותף עם מדינות אחרות. את ההליך הזה מובילים במפא״ת, אולם מדובר בהליך עם הסתברות הצלחה נמוכה ככל שעוברות השנים.
מדוע? מכיוון שהתחרות בשוק הנשק העולמי גדלה. ישנן כבר יצרניות רק״מ עם תמיכה ממשלתית רחבה במדינות עשירות יותר, ולכן לא תמיד כדאי כלכלית לפתח יחד עם ישראל. לפעמים עדיף לקנות מוצר מוגמר מיצרן שקיבל מימון ממשלתי מלא לפיתוח רק״מ מהאזרחים של מדינה אחרת. גם המוצרים של רוסיה וסין צמצמו את הפער ביחס לכלים מערביים ומציגים חלופה זולה יחסית.
סיבה נוספת היא דמוקרטיזציה של הידע בתחום הרק״מ. אם בעבר טליק , אבי המרכבה, פיתח טנק שנחשב עד היום לאחד המוצלחים בזירה הים תיכונית, עברו מאז הרבה מים בנהר. כיום, ישנם לא מעט מדינות שבמקום לרכוש ידע זר - מפתחות לבד.
לזה יש להוסיף גורם שלישי והוא השפעת מגיפת הקורונה. בעקבות המגיפה, כלכלות מדינות רבות בעולם חוו ועדיין חוות קשיים. במצב כזה, מדינה שרוצה להצטייד באמל״ח יבשתי חדש, תחפש חלופה זולה קיימת. ואם תחליט על פיתוח חדש, תרצה שהפיתוח והייצור יעשו אצלה כדי לתמוך בתעשיות מקומיות ולייצר מקומות עבודה.
אתגר הייצוא והרכש
אם נחזור לכרמל, מדובר כאמור בפרויקט שדורש תקציב רב להגיע לבשלות מבצעית וייצור המוני. לכן בפני תעשייה אווירית כקבלן ראשי עומדות שתי חלופות עיקריות. אחת היא לעשות שיתופי פעולה (OEM) עם יצרנים קיימים בעולם. כמו שעושות רפאל, אלביט וחברות נוספות עם עמדות נשק, מערכות תקשורת, מערכות תצפית, חימוש, כסאות, סוללות וכו׳.
חלופה זו לא תמיד מתאימה טכנית. אם ליצרן כבר יש כלי רכב קיים, הוא לא ימהר להשקיע בפלטפורמה חדשה. ולא תמיד הקיימת יודעת לתמוך בפיתוחים של הכרמל או שיקר מאד להתאימה לכך. לכן, כאשר מדובר ביצרן זר, המורכבות להטמיע יכולות חדשות כאלו גדולה בהרבה מאשר בפרויקט שמקימים מאפס.
חלופה שניה היא להיכנס לפרויקט פיתוח בארה״ב של הרכב הקרבי העתידי לצבא ארה״ב או NGCV בלעז. מדובר על פרויקט ענק שמטרתו להחליף את הרק״מ לצבא ארה״ב. תעשייה אווירית צריכה להצליח, בסיוע משרד הביטחון וגורמים מדיניים בישראל, להצליח לשלב מרכיבים מהכרמל בתוך הפרויקט.
זהו פרויקט שהאמריקאים מפתחים מאפס, בכסף שלהם. כך שהכנסת מרכיבי כרמל בשלב התכנון והפיתוח הראשוני, הרבה יותר קלה וזולה מאשר בחלופה הקודמת שבה יש כבר פלטפורמה קיימת.
אם זה יקרה, ישראל תוכל לרכוש בעתיד, דרך הסכם סיוע החוץ עם ארה״ב או תקציב מיוחד שיקצו בתי הנבחרים בארה״ב, נגמ״שים ואולי טנקים על מנת לחדש את זרוע היבשה. ייתכן ואפילו ארה״ב תסכים לשתף פעולה עם מנת״ק על מנת שחלק מההרכבה תתבצע בישראל, כפי שמתקיים היום עם נגמ״ש הנמ״ר ובעתיד הקרוב עם מעיל רוח (ייצור חלקי או מלא בארה״ב והרכבה בישראל).
ראוי לשים דגש על ההבדל בין החלופות. אם תעשייה אווירית, בחסות משרד הביטחון, תלך על נתיב ה-OEM, ותיצור שיתוף פעולה עם יצרן רק״מ קיים, שאינו אמריקאי, ולארה״ב אין אינטרס לממן אותו, למדינת ישראל תהיה בעיה לרכוש ממנו כלים. מדוע? מכיוון שלישראל אין כסף לרכוש בשקלים, ארה״ב לא תשלם, ויהיה צריך ערוץ מימון חיצוני אחר.
החלופה האמריקאית עדיפה
כלומר, אותו יצרן שהוא חברה עסקית, לא יתן מימון כזה מכיסו, אלא יפנה לממשלה שתומכת בו. ואותה מדינה תצטרך לספק מימון בדמות הנחה משמעותית למדינת ישראל. פרט לארה״ב, רק גרמניה עשתה זאת בשנים האחרונות עם צוללות וספינות טילים. וגם זה כאשר ישראל שילמה בשקלים לא מעט כסף.
זה אפשרי, אבל מסלול מורכב יותר, עם אחוזי הצלחה קטנים יותר, וגם כזה שבסוף, כאמור, יעלה לישראל בשקלים (כמו הצוללות והספינות). לעומת זאת, ארה״ב מספקת לישראל כל עשור כ-38 מיליארדי דולרים לרכש אמל״ח אמריקאי. זה לא עולה למדינת ישראל כלום. ואל תחשבו שארה״ב עושה זאת בגלל ציונות יתר - כל הכסף (למעט המרת דולר סיוע חלקי ביותר שיסתיים בסוף ההסכם הנוכחי), הולך לתעשיות אמריקאיות.
זה הסכם ש׳צובע׳, מבטיח כסף, לתעשיות אמריקאיות. כאשר ישראל מתחייבת לרכוש מטוסי קרב, היצרן האמריקאי יודע שיש לו הכנסה בטוחה למשך עשור קדימה. ומחוקקים במדינות שיש בהן מפעלים ביטחוניים, כאלו שנהנים מהכסף שצבוע לישראל, מפעילים לובי בקונגרס ובסנאט לעגן את ההסכם עם ישראל.
בהיבט חידוש רק״מ לזרוע היבשה, אותו מנגנון יכול לממן מהלך כזה בלי שזה יעלה לממשלת ישראל שקל. אם ארה״ב תאמץ חלקים מהכרמל ל-NGCV, ישראל תוכל לקנות עשרות או מאות כלים באמצעות כסף שינתן בהסכם הבא של סיוע חוץ (ההסכם הנוכחי סגור לחיל האוויר).
יתרון נוסף במסלול זה הוא מחיר סופי ליחידה. היות ויהיה מדובר בייצור אלפי או עשרות אלפי כלים לצבא האמריקאי ולייצוא, מחיר יחידה יהיה זול מאד ביחס לכל ייצור בישראל או במקום אחר בעולם. בצורה אחרת, באותו דולר יהיה אפשר לקנות יותר רק״מ מאשר חלופות ייצור אחרות.
זאת ועוד. תעשיות אמריקאיות מוכרות לכל העולם. אם מרכיבי כרמל יכנסו לתכנית ה-NGCV, המשמעות היא שכל מדינה שתקנה מארה״ב את הכלי, תעשייה אווירית תקבל את הנתח היחסי שלה. בדומה למה שקורה עם קסדות טיס שמייצרת אלביט עבור מטוסי קרב אמריקאים.
לסיכום, כאשר אבק הכוכבים יפול לקרקע לאחר הכרזת מפא״ת, תתחיל המציאות. מפעל יבשה בתעשייה אווירית, ראש דסק ארה״ב ומנכ״ל החברה, כולם צריכים לפעול יחד כדי להכניס מרכיבי כרמל לתכנית ה-NGCV. בלי זה, הסיכוי שזרוע היבשה תקבל פתרון כזה מבצעי ושתעשייה אווירית תראה כסף מייצוא מרכיבי הכרמל - נמוך מאד.
