דעה | טיפול בנפיצים: מחיר השינוי ברגולציה צריך להיבחן מול המחיר הצפוי בעת אירוע
אריק גורן סוקר את הלקחים שנלמדים בעולם בפיצוצים לא רצוניים של חומרים נפיצים וכיצד הם משפיעים על התפתחות הרגולציה. המטרה: הצלת חיי אדם
אריק גורן
| 07/10/2021
bigstockphoto
בספרו "מסעי גוליבר", מתאר הסופר ג'ונתן סוויפט מלחמה ששררה בין ממלכת ליליפוט לממלכה השכנה. מלחמה אשר נולדה כתוצאה מצו הקיסר המורה כיצד לשבור ביצים מבושלות. החוק, שנולד היסטורית מתוך פציעת אצבעו של בן הקיסר בשבירת ביצה בצידה המעוגל, קבע כי על כל הנתינים לשבור את הביצים לפני אכילתן בצדן הצר, אחרת יהיו צפויים לעונשים כבדים.
באם נתעלם מהגיחוך של עילת המלחמה, קביעת הוראת הקיסר בעקבות "תאונה" המביאה לפגיעה מדגימה הפקת לקח מתאונה והוצאת הוראה על מנת שהדבר לא יחזור בשנית. במילים אחרות, באם ההוראה אינה מתקיימת, הרי שהפעולה הינה בחזקת "שור מועד".
הלקח נלמד?
שנה עברה מהפיצוץ בנמל ביירות ונשאלת השאלה באם נלמד, הפעם, סוף סוף, הלקח להימנע מאחסון בלתי תקין של אמוניום חנקתי/אמוניום ניטרט (להלן "AN") בכמויות גדולות ליד ריכוזי אוכלוסין. וכיצד השפיע אסון זה ודומים לו על גישת הרגולציה במדינות שונות בעולם?
בשנים האחרונות שונתה הרגולציה בעולם וחודדו ההנחיות בדגש על פוטנציאל הסיכון הרב הקיים ב-AN כאשר אינו מפוקח ואינו מאוחסן על פי ההוראות ודרישות הבטיחות.
לאחר אסון מפעל הדשנים בווסט טקסס ב-2013, אשר גבה את חייהם של 15 איש וגרם לפציעתם של יותר מ-260, הופץ מדריך שהוכן בשיתוף מספר רגולטורים בארה"ב. זה הכתיב, בנוסף לכללי הבטיחות של "עשה ואל תעשה" באחסון AN, גם הגדרות להתנהגות כוחות הכיבוי (אשר עליהם נמנו רוב ההרוגים באסון זה). לקחי התאונה גרמו להגדלת המודעות ו"יישור קו" של ההוראות/תקנות בכלל ההוראות המחייבות לגבי אחסנת AN.
אסון זה היווה אף תמרור אזהרה ונקיטת פעולות במדינות שונות, כמו זו שנקטה ממשלת דרום אוסטרליה באותה שנה כאשר עלה חשש בהקשר למיקומו של מפעל דשנים דומה בנמל אדלייד (חברת Incitec Pivot). בעקבות זאת הועתקה פעילות המפעל למקום אחר, כאשר 170 מחסני AN המוסדרים במדינה מבוקרים ומנוטרים בקפדנות עד היום.
כשבוע לאחר אסון ביירות, חודדו בעלון המידע של חומרי הנפץ (מטעם ממשלת קווינסלנד באוסטרליה) דרישות המינימום באחסנת AN (ללא הבדלה בין AN המשמש לדשן או לייצור חומר נפץ אזרחי). ביניהם דרישות מרחקי ההפרדה לרצפטורים בסביבת מקום האחסנה (מרחקים מינימליים לכמות AN מוגדרת, המגדירים סיכון קביל בעת תאונה).
גם באסון ביירות, כדוגמת תאונות עבר, מדד העוצמה לפיצוץ נמדד בשווה ערך TNT (הכמות הנדרשת בחומר נפץ TNT כדי לייצר גל הלם בעוצמה שנמדדה בפיצוץ, להלן "שוו"ע") על פי רמות הנזק שהתקבלו בסביבה.
זמן קצר לאחר האסון נעשו לא מעט מחקרים, שהסתמכו בין השאר על מיפוי נזקים, על גודל המכתש ועל בחינת נתוני גל ההדף מזוויות שונות של צילומי וידאו מרגע הפיצוץ שסופקו ע"י עדי ראיה. זאת, מול 2,750 טונות AN - שהוחרמו ואוחסנו בנמל במשך כשבע שנים, כפי שפורסם בתקשורת ואף הוצג תיעוד לכך.
תנאי אחסנה גרועים
בנמל ביירות, ככל הידוע, תנאי האחסנה הירודים של ה-AN בנקודת הזמן בה אירע האסון הכבד היוו גורם מרכזי למידת רגישותו והפעלתו הלא רצונית שהובילה לאסון הכבד. תנאי אחסנה גרועים גורמים להתגבשות/יצירת גושים כאשר מים מזהמים את ה-,AN או כאשר כמויות גדולות יוצרות אפקט של "דחיסה" ליצירת מקשה אחת של החומר. כל אלה מעלים את הסיכון לפיצוץ בעת חשיפה לחום או למכה/הלם. רגישות ה-AN לייזום תלויה איפוא בחום, ברמת הכליאה ובמידת זיהומו ו/או התגבשותו.
רגישות ה-AN אינה נעלמת מעיני הרגולציות השונות בעולם. למשל, במסגרת התקנות האנגליות להפחתת הסיכון הנובע מייצור, ייבוא ואחסון AN, המשרד להגנת הסביבה הבריטי (DEFRA) דורש מיבואן המבקש לייבא מעל 500 ק"ג AN, הצגת אישור שבוצע מבחן התנגדות לדטונציה ((DRT על ידי מעבדה מוסמכת.
דוגמא אחרת היא בהתייחסות החוק והתקנות הפדרליות בארה"ב למרחקי ההפרדה הנדרשים מ-AN למניעת התפשטות פיצוץ לחומרי נפץ. במידה וה-AN לא עבר מבחן רגישות (Insensitivity test), התקנה מפנה לשימוש בטבלת מרחקי הפרדה גבוהים יותר המיועדים לחומרי נפץ "רגילים", טבלה בה מפורטים מרחקי הפרדה עבור מבנים מאוכלסים ונתיבי תחבורה.
לאחרונה פורסם כי חקירת ה-FBI העלתה שכמות ה-AN בעת הפיצוץ הייתה כחמישית מהכמות שדווחה בעת האירוע (552 טון "בלבד"). עוד נטען כי לא הגיוני שבעת האירוע כלל הכמות שפורסמה לעיל היתה במחסן, למרות שהיה גדול מספיק להכיל כמות זו. לאור דברים אלו - האם יכלו להתרחש הנזקים הכבדים בסביבת הפיצוץ?
עוצמת הפיצוץ
במאמר שהתפרסם בכתב העת המדעי הרשמי של האגודה הבינלאומית לפירוטכניקה (IPS), כחודשיים לאחר אסון ביירות, פורסם מחקר אשר הסיק שעוצמת הפיצוץ היתה כ- 637 טון TNT למול ייזום של 1,515 טון AN. קרי, שוו"ע של 0.42 (1 ק"ג AN = 20.4 ק"ג TNT).
בפרסום אחר מטעם הוועדה לפירוק נשק של האו"ם (UNIDIR) נטען, כי על פי ניסיון העבר, שוו"ע של נפיצים מתוצרת עצמית הכוללים AN נע בין 0.4 ל-1.1 . עקב חוסר מידע מבוסס על כמות ה-AN במחסן, מצבו והחומרים המסוכנים ו/או הזיקוקין שהיו מעורבים באסון ביירות, שוו"ע הוגדר כ-0.7 (על בסיס הכמות המרבית שפורסמה).
גם בתאונות עבר נבחן נושא שוו"ע. למשל אסון נמל טייג'ין ב-2015, בו שריפה גדולה המלווה בסדרת פיצוצים במחסן חומרים מסוכנים והותירה 173 הרוגים (115 מתוכם כבאים ושוטרים) וקרוב ל-800 פצועים.
על פי מחקר שבוצע ע"י חברת ARUP, דיווחים ראשוניים ציינו כי עוצמת הפיצוץ העיקרי הייתה של 21 טון שוו"ע TNT (על פי נתוני סיסמוגרפים במרחק של 100 ק"מ), כאשר כמות ה-AN שאוחסנה בנמל היתה כ-800 טון.
יחד עם זאת, לאחר בחינת ממדי המכתש שנוצר בפיצוץ ורמות הנזק לסביבה בטווחים השונים, הסיק אותו מחקר כי כמות החומר ש"השתתפה" בפיצוץ היתה בין 260 ל-720 טון, כאשר עוצמת הפיצוץ המרבית היתה 180 טון ושוו"ע נע בין 0.25 ל-0.5.
באם נתייחס לכמות עליה הוצהר בחקירת הבולשת האמריקאית (552 טון AN), נוכל להשוות זאת לכמות המוגדרת לאחסנה בתפזורת בישראל (אחסנה בערימות של AN תוך שמירה על מרחקים בין המערומים למניעת ייזום). הכמות המרבית המאושרת היא של 500 טון בערימה בודדת.
מרחקי הפרדה
מרחקי ההפרדה הנדרשים הינם די חופפים לטווחי ההרס שהתקבלו באסון ביירות. חישוב פוטנציאל הנזק לסביבה מעל-לחץ/גל ההדף תלוי אפוא בשוו"ע ל-AN וכמות החומר. יש לזכור כי שוו"ע זה תלוי גם במקדם היעילות של החומר (כמות החומר "המשתתפת בפועל" באירוע הפיצוץ) ובמקרים מסוימים גם קיימת "תרומה" של חומרים מסוכנים המאוחסנים בצדו.
המונח "מבנים פגיעים" מציין את הקטגוריה של מבנים הרגישים במיוחד לתוצאות פיצוץ (כדוגמת בתי ספר, תחנות רכבת, מתקנים אסטרטגיים, מבנים בעלי מעטפת זכוכית/חלונות גדולים וכד'). בהיעדר מרחק ההפרדה מתאים בעת אירוע חריג, עלולים אלו לספוג פגיעות חמורות תוך גרימת פציעות קשות עד מוות כפי שנלמד באסון ביירות.
כך למשל, במסקנות מחקר ARUP, הלקח הראשון שנלמד היה קרבת מבנה האחסנה אל מבני המגורים (תוצר של תכנון לקוי בתכנון האתר) שהיו קרובים עד כדי 500 מ' מנקודת הפיצוץ. על פי החוק היה נדרש מרחק מינימלי של 1,000 מטרים.
לתרשים הבא נלקחו רצפטורים שנפגעו קשות בתאונות עבר בערים שהוזכרו במאמר זה (ווסט, טייג'ין, ביירות) כאשר לכל אחד מהאירועים נבחנו מרחקי ההפרדה שהיו בפועל בין מוקד הפיצוץ ל"מבנה מאוכלס" (בית מגורים) ול"מבנה פגיע" (בי"ס, תחנת רכבת ראשית, בית חולים).
התרשים מציג מול כל תאונה את מיקום המבנים המאוכלסים והפגיעים מנקודת הפיצוץ (מרחק מהפיצוץ בתווית כתומה) ומיד אחרי את מרחק ההפרדה אליו נדרשו (המרחק הנדרש בתווית צהובה) על מנת לעמוד בחשיפה קבילה בעת האירוע (להדף/רסס).
באם נבחן את טווחי הנזק/מיקום מבנים בעת האירוע בתאונות AN מול המרחקים שנדרשו בפועל, בולטים הפערים והחשיבות הרבה לשמירת מרחקי ההפרדה מתאימים. כמו בכל תאונה בה מעורבים חומרי נפץ, נמדד משך האירוע לעיתים בשניות.
ללא זמן התרעה, ישנה חשיבות קריטית למיקום הרצפטורים ביחס למחסן ה-AN, לקביעת הכמות המרבית המותרת לאחסון בתפזורת ולעמידה במגבלות אלו (קיימות מדינות המגבילות את הכמות המרבית בערימה בודדת לפחות מ-500 טון).
בחזרה לממלכת ליליפוט: הצו הקיסרי הביא להתקוממויות בקרב אלו שהתנגדו לו והביא להרג רב של אנשים שהעדיפו למות מאשר לבקע ביצה בצידה הצר. המחיר הצפוי בעת אירוע, חייב להיבחן למול מחיר השינוי ברגולציה. כדוגמת אלו שנעשו לאחר הפקת לקחי תאונות (הגם שלא באותה מדינה בה אירעו) ולחידוד ההנחיות והדרישות בנושאי הבטיחות הקשורה לאחסנת AN.
הפיצוץ הקטלני בנמל ביירות הדגים, בדומה לתאונות קודמות, עד כמה חשוב להתייחס ל-AN כאל חומר נפץ פוטנציאלי לכל דבר וענין בשיקולי מיקום האחסנה והגבלת הכמות מול ריכוזי אוכלוסייה הנמצאים בסביבתו.
מחבר המאמר הוא מנכ"ל המרכז הישראלי לבטיחות בנפיצים וראש ענף הבטיחות לנפיצים באיגוד הישראלי להנדסת בטיחות בלשכת המהנדסים.
אריק גורן סוקר את הלקחים שנלמדים בעולם בפיצוצים לא רצוניים של חומרים נפיצים וכיצד הם משפיעים על התפתחות הרגולציה. המטרה: הצלת חיי אדם
bigstockphoto
בספרו "מסעי גוליבר", מתאר הסופר ג'ונתן סוויפט מלחמה ששררה בין ממלכת ליליפוט לממלכה השכנה. מלחמה אשר נולדה כתוצאה מצו הקיסר המורה כיצד לשבור ביצים מבושלות. החוק, שנולד היסטורית מתוך פציעת אצבעו של בן הקיסר בשבירת ביצה בצידה המעוגל, קבע כי על כל הנתינים לשבור את הביצים לפני אכילתן בצדן הצר, אחרת יהיו צפויים לעונשים כבדים.
באם נתעלם מהגיחוך של עילת המלחמה, קביעת הוראת הקיסר בעקבות "תאונה" המביאה לפגיעה מדגימה הפקת לקח מתאונה והוצאת הוראה על מנת שהדבר לא יחזור בשנית. במילים אחרות, באם ההוראה אינה מתקיימת, הרי שהפעולה הינה בחזקת "שור מועד".
הלקח נלמד?
שנה עברה מהפיצוץ בנמל ביירות ונשאלת השאלה באם נלמד, הפעם, סוף סוף, הלקח להימנע מאחסון בלתי תקין של אמוניום חנקתי/אמוניום ניטרט (להלן "AN") בכמויות גדולות ליד ריכוזי אוכלוסין. וכיצד השפיע אסון זה ודומים לו על גישת הרגולציה במדינות שונות בעולם?
בשנים האחרונות שונתה הרגולציה בעולם וחודדו ההנחיות בדגש על פוטנציאל הסיכון הרב הקיים ב-AN כאשר אינו מפוקח ואינו מאוחסן על פי ההוראות ודרישות הבטיחות.
לאחר אסון מפעל הדשנים בווסט טקסס ב-2013, אשר גבה את חייהם של 15 איש וגרם לפציעתם של יותר מ-260, הופץ מדריך שהוכן בשיתוף מספר רגולטורים בארה"ב. זה הכתיב, בנוסף לכללי הבטיחות של "עשה ואל תעשה" באחסון AN, גם הגדרות להתנהגות כוחות הכיבוי (אשר עליהם נמנו רוב ההרוגים באסון זה). לקחי התאונה גרמו להגדלת המודעות ו"יישור קו" של ההוראות/תקנות בכלל ההוראות המחייבות לגבי אחסנת AN.
אסון זה היווה אף תמרור אזהרה ונקיטת פעולות במדינות שונות, כמו זו שנקטה ממשלת דרום אוסטרליה באותה שנה כאשר עלה חשש בהקשר למיקומו של מפעל דשנים דומה בנמל אדלייד (חברת Incitec Pivot). בעקבות זאת הועתקה פעילות המפעל למקום אחר, כאשר 170 מחסני AN המוסדרים במדינה מבוקרים ומנוטרים בקפדנות עד היום.
כשבוע לאחר אסון ביירות, חודדו בעלון המידע של חומרי הנפץ (מטעם ממשלת קווינסלנד באוסטרליה) דרישות המינימום באחסנת AN (ללא הבדלה בין AN המשמש לדשן או לייצור חומר נפץ אזרחי). ביניהם דרישות מרחקי ההפרדה לרצפטורים בסביבת מקום האחסנה (מרחקים מינימליים לכמות AN מוגדרת, המגדירים סיכון קביל בעת תאונה).
גם באסון ביירות, כדוגמת תאונות עבר, מדד העוצמה לפיצוץ נמדד בשווה ערך TNT (הכמות הנדרשת בחומר נפץ TNT כדי לייצר גל הלם בעוצמה שנמדדה בפיצוץ, להלן "שוו"ע") על פי רמות הנזק שהתקבלו בסביבה.
זמן קצר לאחר האסון נעשו לא מעט מחקרים, שהסתמכו בין השאר על מיפוי נזקים, על גודל המכתש ועל בחינת נתוני גל ההדף מזוויות שונות של צילומי וידאו מרגע הפיצוץ שסופקו ע"י עדי ראיה. זאת, מול 2,750 טונות AN - שהוחרמו ואוחסנו בנמל במשך כשבע שנים, כפי שפורסם בתקשורת ואף הוצג תיעוד לכך.
תנאי אחסנה גרועים
בנמל ביירות, ככל הידוע, תנאי האחסנה הירודים של ה-AN בנקודת הזמן בה אירע האסון הכבד היוו גורם מרכזי למידת רגישותו והפעלתו הלא רצונית שהובילה לאסון הכבד. תנאי אחסנה גרועים גורמים להתגבשות/יצירת גושים כאשר מים מזהמים את ה-,AN או כאשר כמויות גדולות יוצרות אפקט של "דחיסה" ליצירת מקשה אחת של החומר. כל אלה מעלים את הסיכון לפיצוץ בעת חשיפה לחום או למכה/הלם. רגישות ה-AN לייזום תלויה איפוא בחום, ברמת הכליאה ובמידת זיהומו ו/או התגבשותו.
רגישות ה-AN אינה נעלמת מעיני הרגולציות השונות בעולם. למשל, במסגרת התקנות האנגליות להפחתת הסיכון הנובע מייצור, ייבוא ואחסון AN, המשרד להגנת הסביבה הבריטי (DEFRA) דורש מיבואן המבקש לייבא מעל 500 ק"ג AN, הצגת אישור שבוצע מבחן התנגדות לדטונציה ((DRT על ידי מעבדה מוסמכת.
דוגמא אחרת היא בהתייחסות החוק והתקנות הפדרליות בארה"ב למרחקי ההפרדה הנדרשים מ-AN למניעת התפשטות פיצוץ לחומרי נפץ. במידה וה-AN לא עבר מבחן רגישות (Insensitivity test), התקנה מפנה לשימוש בטבלת מרחקי הפרדה גבוהים יותר המיועדים לחומרי נפץ "רגילים", טבלה בה מפורטים מרחקי הפרדה עבור מבנים מאוכלסים ונתיבי תחבורה.
לאחרונה פורסם כי חקירת ה-FBI העלתה שכמות ה-AN בעת הפיצוץ הייתה כחמישית מהכמות שדווחה בעת האירוע (552 טון "בלבד"). עוד נטען כי לא הגיוני שבעת האירוע כלל הכמות שפורסמה לעיל היתה במחסן, למרות שהיה גדול מספיק להכיל כמות זו. לאור דברים אלו - האם יכלו להתרחש הנזקים הכבדים בסביבת הפיצוץ?
עוצמת הפיצוץ
במאמר שהתפרסם בכתב העת המדעי הרשמי של האגודה הבינלאומית לפירוטכניקה (IPS), כחודשיים לאחר אסון ביירות, פורסם מחקר אשר הסיק שעוצמת הפיצוץ היתה כ- 637 טון TNT למול ייזום של 1,515 טון AN. קרי, שוו"ע של 0.42 (1 ק"ג AN = 20.4 ק"ג TNT).
בפרסום אחר מטעם הוועדה לפירוק נשק של האו"ם (UNIDIR) נטען, כי על פי ניסיון העבר, שוו"ע של נפיצים מתוצרת עצמית הכוללים AN נע בין 0.4 ל-1.1 . עקב חוסר מידע מבוסס על כמות ה-AN במחסן, מצבו והחומרים המסוכנים ו/או הזיקוקין שהיו מעורבים באסון ביירות, שוו"ע הוגדר כ-0.7 (על בסיס הכמות המרבית שפורסמה).
גם בתאונות עבר נבחן נושא שוו"ע. למשל אסון נמל טייג'ין ב-2015, בו שריפה גדולה המלווה בסדרת פיצוצים במחסן חומרים מסוכנים והותירה 173 הרוגים (115 מתוכם כבאים ושוטרים) וקרוב ל-800 פצועים.
על פי מחקר שבוצע ע"י חברת ARUP, דיווחים ראשוניים ציינו כי עוצמת הפיצוץ העיקרי הייתה של 21 טון שוו"ע TNT (על פי נתוני סיסמוגרפים במרחק של 100 ק"מ), כאשר כמות ה-AN שאוחסנה בנמל היתה כ-800 טון.
יחד עם זאת, לאחר בחינת ממדי המכתש שנוצר בפיצוץ ורמות הנזק לסביבה בטווחים השונים, הסיק אותו מחקר כי כמות החומר ש"השתתפה" בפיצוץ היתה בין 260 ל-720 טון, כאשר עוצמת הפיצוץ המרבית היתה 180 טון ושוו"ע נע בין 0.25 ל-0.5.
באם נתייחס לכמות עליה הוצהר בחקירת הבולשת האמריקאית (552 טון AN), נוכל להשוות זאת לכמות המוגדרת לאחסנה בתפזורת בישראל (אחסנה בערימות של AN תוך שמירה על מרחקים בין המערומים למניעת ייזום). הכמות המרבית המאושרת היא של 500 טון בערימה בודדת.
מרחקי הפרדה
מרחקי ההפרדה הנדרשים הינם די חופפים לטווחי ההרס שהתקבלו באסון ביירות. חישוב פוטנציאל הנזק לסביבה מעל-לחץ/גל ההדף תלוי אפוא בשוו"ע ל-AN וכמות החומר. יש לזכור כי שוו"ע זה תלוי גם במקדם היעילות של החומר (כמות החומר "המשתתפת בפועל" באירוע הפיצוץ) ובמקרים מסוימים גם קיימת "תרומה" של חומרים מסוכנים המאוחסנים בצדו.
המונח "מבנים פגיעים" מציין את הקטגוריה של מבנים הרגישים במיוחד לתוצאות פיצוץ (כדוגמת בתי ספר, תחנות רכבת, מתקנים אסטרטגיים, מבנים בעלי מעטפת זכוכית/חלונות גדולים וכד'). בהיעדר מרחק ההפרדה מתאים בעת אירוע חריג, עלולים אלו לספוג פגיעות חמורות תוך גרימת פציעות קשות עד מוות כפי שנלמד באסון ביירות.
כך למשל, במסקנות מחקר ARUP, הלקח הראשון שנלמד היה קרבת מבנה האחסנה אל מבני המגורים (תוצר של תכנון לקוי בתכנון האתר) שהיו קרובים עד כדי 500 מ' מנקודת הפיצוץ. על פי החוק היה נדרש מרחק מינימלי של 1,000 מטרים.
לתרשים הבא נלקחו רצפטורים שנפגעו קשות בתאונות עבר בערים שהוזכרו במאמר זה (ווסט, טייג'ין, ביירות) כאשר לכל אחד מהאירועים נבחנו מרחקי ההפרדה שהיו בפועל בין מוקד הפיצוץ ל"מבנה מאוכלס" (בית מגורים) ול"מבנה פגיע" (בי"ס, תחנת רכבת ראשית, בית חולים).
התרשים מציג מול כל תאונה את מיקום המבנים המאוכלסים והפגיעים מנקודת הפיצוץ (מרחק מהפיצוץ בתווית כתומה) ומיד אחרי את מרחק ההפרדה אליו נדרשו (המרחק הנדרש בתווית צהובה) על מנת לעמוד בחשיפה קבילה בעת האירוע (להדף/רסס).
באם נבחן את טווחי הנזק/מיקום מבנים בעת האירוע בתאונות AN מול המרחקים שנדרשו בפועל, בולטים הפערים והחשיבות הרבה לשמירת מרחקי ההפרדה מתאימים. כמו בכל תאונה בה מעורבים חומרי נפץ, נמדד משך האירוע לעיתים בשניות.
ללא זמן התרעה, ישנה חשיבות קריטית למיקום הרצפטורים ביחס למחסן ה-AN, לקביעת הכמות המרבית המותרת לאחסון בתפזורת ולעמידה במגבלות אלו (קיימות מדינות המגבילות את הכמות המרבית בערימה בודדת לפחות מ-500 טון).
בחזרה לממלכת ליליפוט: הצו הקיסרי הביא להתקוממויות בקרב אלו שהתנגדו לו והביא להרג רב של אנשים שהעדיפו למות מאשר לבקע ביצה בצידה הצר. המחיר הצפוי בעת אירוע, חייב להיבחן למול מחיר השינוי ברגולציה. כדוגמת אלו שנעשו לאחר הפקת לקחי תאונות (הגם שלא באותה מדינה בה אירעו) ולחידוד ההנחיות והדרישות בנושאי הבטיחות הקשורה לאחסנת AN.
הפיצוץ הקטלני בנמל ביירות הדגים, בדומה לתאונות קודמות, עד כמה חשוב להתייחס ל-AN כאל חומר נפץ פוטנציאלי לכל דבר וענין בשיקולי מיקום האחסנה והגבלת הכמות מול ריכוזי אוכלוסייה הנמצאים בסביבתו.
מחבר המאמר הוא מנכ"ל המרכז הישראלי לבטיחות בנפיצים וראש ענף הבטיחות לנפיצים באיגוד הישראלי להנדסת בטיחות בלשכת המהנדסים.
