דעה | זה אנושי לטעות ואנושי לספק אפשרות לכפרה - גם בעולם הביטחוני

מותו של לוחם מג״ב בראל שמואלי בגבול עזה ובריחת המחבלים מכלא גלבוע יצרו גלים בשיח הציבורי עם דרישות להדיח מפקדים בשירות הביטחוני. דן ארקין טוען שאם הלקחים מופקים מהאירוע, אין צורך ב״עריפת ראשים״ בככר העיר

קרוב ליום הכיפורים צד את מבטי שלט בצד כביש, לוח עץ ועליו כתובת באותיות שחורות: "זרקא = מוות". הכוונה ללא ספק לפרופסור סלמאן זרקא, מנהל בית החולים בצפת, אל"מ במילואים, ראש תכנית 'מגן ישראל' ואחד מראשי הלוחמים בחזית הקורונה. למה כתב מי שכתב על השלט האיום הזה 'זרקא שווה מוות', כי הוא ערבי?  אז לא. הפרופסור הוא דווקאי בן גאה לעדה הדרוזית. 

על הכותב הנקלה של שלט כזה נאמר כי יום הכיפורים איננו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, אלא מכפר על עבירות שבין אדם למקום. אין כפרה למי שמאחל לזולתו מוות. שלט כזה הוא עוד סימן קטן בצדי דרכים לכמויות השנאה, המשטמה, הקיצוניות, עזות המצח לאחל למי-שלא-יהיה מוות, אפילו הוא עוין ויריב. 

כל אלו פשטו במחוזותינו בכמויות בלתי נדלות. ככה זה לעתים יותר מידי קרובות בכנסת, במליאתה ובוועדותיה, בפאנלים באולפני הטלוויזיה, בעיתונות הכתובה, בפוליטיקה, בין מפלגות יריבות, בין פוליטיקאים מצדי מתרס, בהפגנות מול ביתו של זה ומול לשכתו של ההוא, וסתם ברחוב, בפגישה בין שני ניצים. 

פולחן עריפת ראשים

מופע נוסף לרב-שיח המתלהם, הבוטה, הקיצוני והמוקצן הוא פולחן עריפת ראשים. זה אחד המופעים הנמהרים ולפעמים האכזריים ביחסים שבין ממלאי תפקידים לבין מנהליהם/מפקדיהם/האחראים עליהם. האיש שגה? לפטרו מיד. טעה בשיקול הדעת שלו? להדיחו ללא דיחוי. יש לזה ביטויים מתאימים בעולם הצבאי והאזרחי: "לגשת להחזיר ציוד ולנסוע לבקו"ם להשתחרר". או "שים את המפתחות וגש לאיש הכספים לגמור עניינים".

ההיפוך של עריפת ראשים הוא אי קבלת אחריות, שגם היא מאוד נפוצה במקומותינו. האשם הוא תמיד השני ולא אני. מי אשם באסון הר מירון? לעולם לא הנשאל. תמיד השני, זה שאני הייתי עד אתמול שותפו למעשים, אולי שותפו למחדל. מי אשם בבריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע? תלוי את מי שואלים. אבל זה תמיד הזולת. אשרינו שיש ועדות חקירה ובדיקה לשני האירועים הקשים הללו.

לעניין עריפת הראשים התגובות המקובלות אצלנו נמהרות מידי. עוד לא נמצא קצה זנבם של הבורחים מהכלא וכבר נשמעו הקריאות לפטר, להדיח, להעיף  מיד את הנציבה רב גונדר קטי פרי ואת מפקד הכלא. טוב ונכון עשה שר הבט"פ עמר ברלב שלא הזמין את הנציבה ללשכתו וביקש ממנה להניח את המפתחות, כמו בסרטים. 

יש מקרים קיצוניים שבהם עורפים ראשים במהירות, מיידית וללא דיחוי. משה דיין החליף מפקד בכיר בעת מלחמה. הביא עמו במטוס פייפר לשדה קצין מחליף, הכניס את המוחלף למטוס, המריא, וכך התבצעו חילופי המפקדים בשעת קרב, בשדה המערכה. מקרה קיצוני. 

ליישם את הלקחים

לעניין טעויות ומשגים וקבלת אחריות בצה"ל קיבלנו באחרונה שיעור מאלף בנושא מראש הממשלה ומהרמטכ"ל, וכדאי למפקדים ומנהלים לובשי מדים ואזרחים להפנים את המסרים. 

צה"ל פרסם מסקנות ביניים לאירוע המבצעי שבו נפל לוחם מג"ב סמ"ר בראל חדריה שמואלי ז"ל, חלק מתהליך התחקור שיימשך עד להשלמתו "באופן יסודי, נוקב ומעמיק". 

מה בדיוק קרה במוצאי שבת, 21 באוגוסט סמוך לגדר בצפון רצועת עזה. ממסקנות הביניים, כפי שפרסמן דובר צה"ל, אי אפשר ללמוד מה בדיוק קרה סביב אותם חרך ירי בחומה שדרכו ירה המחבל למוות בסמ"ר בראל ז"ל.

אין תשובה לתמיהה זו במסקנות הביניים, אך יש רמז, כאשר נאמר כי "נכון היה לפרוס ולהפעיל את הכוחות באופן שונה מרגע הגעת ההמון האלים לקיר המגן". הדוח מכיר בכך שמרגע שההמון הגיע עד למרגלות החומה, חובה היתה לדאוג שאף לא לוחם או מפקד יעמדו מעברה השני של החומה, סמוך לאותו פתח ירי. 

כלומר: דוח הבינים מכיר בכך שנעשתה טעות חמורה, ואמנם תגובת הרמטכ"ל לא איחרה לבוא, והוא "הורה ליישם את הלקחים שהופקו בשלב זה ולהנחילם עד לאחרון המפקדים והלוחמים בשטח". 

יש שגיאות, ולפעמים גם טרגדיות

הרמטכ"ל הלך צעד אחד קדימה, וקבע עקרונות יסוד חשובים: במלחמה יש אבדות, יש נפגעים ויש הרוגים, ועיקרון שני: אין מפקד שלא שגה. "חובתנו לתחקר באופן נוקב, להגיע לחקר האמת ולהפיק לקחים. אבל על טעות בשיקול דעת בשדה הקרב לא מאשימים ולא מענישים". 

כאן מן הראוי להוסיף דברים שאמר ראש הממשלה נפתלי בנט באותו הקשר: "הגיבוי שלי למפקדי צה"ל הוא מלא ומוחלט. במקום שיש קרב, יש שגיאות, ולפעמים גם טרגדיות". ניתן להסיק כי בצמרת צה"ל התורה היא שאין למהר ולערוף ראשים. "על טעות בשדה הקרב לא מאשימים ולא מענישים", קבע רב אלוף כוכבי. 

יש סליחה ומחילה על טעויות, משגים ו'פשלות', בתנאי שהלקחים יופקו ויילמדו וכל השגיאות יתוקנו. מפקדים יכולים לטעות, לפעמים מקבלים החלטות שגויות בעת קרב, כי המפקדים האלו עוסקים במקצוע המסוכן ביותר. מי יספור כמה החלטות טקטיות, אסטרטגיות ומצילות חיים נכונות ומקצועיות מקבל מפקד בכיר בעת מלחמה. 

הנטייה המיידית לפטר, להדיח, להחליף, לזרוק, לא תמיד מונעת משיקולים ענייניים. פעמים היא ביטוי לחשבון אישי, מרצון להיפטר ממאן דהוא כדי לרשת את  מקומו, אולי כדאי להיפטר ממי שיודע יותר מידי על המפטר. 

זה לא תמיד בהכרח לטובת הארגון. לפיטורי מפקד או מנהל ששגה עלולות להיות השלכות שליליות. זה נראה אמנם טוב: "שגית – החוצה". אבל לפעמים המנהל, בעיקר בעל ותק, דווקא הוא המתאים לערוך את הרפורמות הנדרשות לשיפור ולהתגברות על משגים.

לפעמים המנהל השוגה הוא שמחליט לפרוש מרצונו ולהניח את המפתחות.  

מתגובת הרמטכ"ל לאירוע הקשה ליד החומה ההיא בעזה ניתן ללמוד לקח: יש שגיאה, ויש כפרה. וזה עניינו של יום הכיפורים, לכפר על משגים. שנאמר בתפילה: "על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם, בדיבור פה, בטומאת שפתיים", והגרוע ביותר: "בטיפשות פה". 

אולי יעניין אותך גם