הפרדיגמות הביטחוניות שצריכות להישבר בתשפ״ב
איראן, המב״מ, ניהול הסכסוך, צבא העם, עתיד התעשיות: עמיר רפפורט בטור על אתגרי השנה שרק התחילה
עמיר רפפורט
| 09/09/2021
״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין״. התמונה האיקונית הזו היא מ-2012. אולי הגיע הזמן לשנות פרדיגמה? צילום: REUTERS/Lucas Jackson/File Photo
שנת תשפ״א הסתיימה עם תמרור אזהרה: מחדל בריחת האסירים מהגלבוע הוא הרבה יותר מאשר כשל מודיעיני או אבטחתי נקודתי. הוא מעיד על לאות, קיבעון מחשבתי, ובינוניות מקצועית (במקרה הטוב) בחלקים הולכים וגדלים במערכת הביטחון (כן, כולל צה״ל, ואני כותב את זה בכאב על סמך פרספקטיבה ארוכת שנים).
הכישלון המהמם עוד טרי וכבר נכתבו עליו מאמרים רבים, ועוד ייכתבו. עם תחילת השנה החדשה אני מעדיף להתמקד בכמה פרדיגמות שצריך, לדעתי, לשבור, או לכל הפחות לבחון מחדש, ויפה שעה אחת קודם. הדברים נכתבים מניו יורק, שעדיין לא התאוששה מאם כל הכשלונות, שבא לידי ביטוי בפיגועי 11 בספטמבר, בדיוק השבוע לפני 20 שנה.
1. ״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין בשום מחיר״
נתחיל בפרדיגמה הגורלית מכולן, המכתיבה את המדיניות הישראלית מול איראן מזה יותר מ-20 שנה. המדיניות הזאת אכן הביאה לדחייה ארוכת שנים בפרויקט הגרעין האיראני, אבל יש להודות בכך שלא בלמה אותו. היא כנראה מיצתה את עצמה.
לא הסכם הגרעין עם המעצמות בתקופת ברק אובמה, ולא הסנקציות בתקופת דונלד טראמפ, וגם לא התקפות סייבר ושיבושים אחרים - האיראנים ממשיכים בפרויקט שלהם, ובשנה האחרונה ביתר שאת, כאשר ארה״ב מפגינה חולשה, ומתקפלת מאפגניסטאן עם הזנב בין הרגליים.
מבחינה הצהרתית, הגיוני שישראל תמשיך לדבוק בכך ש״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין״. מבחינה מעשית, הגיע הזמן להשקיע תקציבי עתק במוסד ובצה״ל (גדולים הרבה יותר מאשר כיום), כדי לנטרל את הפצצה או לתת לה מענה אחר, בהנחה שהיא כבר קיימת. אחרי הכול, מה שמבדיל כיום בין פצצה איראנית ובין ״המשך פרויקט הגרעין״ זה בעיקר רצון של משטר האייתוללות. בנקודת הזמן הזאת עדיף לאיראנים להישאר ״על הסף״ של הפצצה. כך הם מחזיקים בעוצמה של מדינה גרעינית מבלי לשלם מחיר מדיני משמעותי. הגיע הזמן להתכונן כמו שצריך לקראת היום שבו איראן תודיע ככה פתאום ״יש לנו פצצת גרעין״. זה יכול לקרות, במוקדם או במאוחר. עדיף שנהיה ערוכים לכך, במידת האפשר.
2. ״לנהל את המערכה שבין המערכות״
הפרדגימה השנייה שראויה לבחינה היא המדיניות הישראלית לניהול ״מערכה שבין מערכות״ (מב״מ, בשפה של צה״ל), בעיקר כדי למנוע מאיראן להתבסס בסוריה, וכדי לסכל את תכנית הגרעין (כמו ההתנקשות בראש תכנית הגרעין האיראנית, המיוחסת לישראל). גם למדיניות הישראלית הזאת היו הישגים כבירים, אבל העולם הוא דינמי, ולא רק בגלל התפקיד הכפול שמשחקת רוסיה מול הסורים ומולנו. צריך לבחון את עצמנו כל העת מחדש, בעיקר בכל הקשור לארועי הזירה הימית. ככלל, תשפ״א הייתה השנה שבה הזירה הימית עלתה לכותרות.
סמוך לחצות בלילה של חודש פברואר, ליד חופי עומאן במפרץ הפרסי, הדהדו שני פיצוצים מדופן הספינה Helios Ray, המזוהה עם איש העסקים הישראלי, רמי אונגר, אבל היא לא טבעה. לפני כחודש הותקפה על ידי מל״טים מתאבדים המיכלית Mercer Street, בבעלות איל עופר.
בין לבין היו עוד אינספור אירועים ימיים, מסתוריים יותר או פחות, וגם ישראל לא טמנה את ידה בצלחת: לפי הפרסומים בתקשורת העולמית, תקפה ישראל ספינות אירניות שהבריחו נשק ודלק ללבנון ולסוריה. גם ישראל השתמשה במל״טים כנגד כלי שיט. התקיפות מצדה החלו כבר לפני כשנתיים ויצאו לאור רק השנה.
כך או כך, המתיחות הימית היא חלק מהמלחמה הישראלית-איראנית הרחבה (למדי), שכוללת גם מתקפות סייבר בלתי פוסקות והפצצות בסוריה, וגם מטרנד עולמי: המצב מתוח כמעט בכל הימים והאוקיאנוסים, עד כדי כך שהזירה הימית הופכת להיות זירה ביטחונית מרכזית. מדובר בשוק כל כך רותח, עד שיש בו גידול עצום במכירת צוללות, אוניות, ונשק תקיפה והגנה. יכול להיות שזה קשור למתיחות הגדולה באסיה סביב המחלוקות בים הסיני או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול משמעותי במספר הצוללות שמשייטות בעולם (ארבעה גורמים עוינים: סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, אחראיות ל-47 אחוזים מציי הצוללות בעולם).
והאם השיא של הלחימה בים כבר מאחורינו? ממש לא. זה יותר בגדר ״טעימה״, וגם בשנה הבאה הים ימשיך להיות חם. תפיסת המב״מ הישראלית הכוללת עלולה להוביל למלחמה אזורית ששום צד אינו מעוניין בה, ולפיכך חשוב לבחון אותה כל העת.
3. ״ניהול הסכסוך מול הפלסטינים״
בפועל, ישראל מנסה לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים בעשור האחרון ולא לפתור אותו. הפגישות של שר הביטחון עם יו״ר הרשות הפלסטינית לאחרונה היו הראשונות אחרי שנים ארוכות. האם ממשלת ישראל החדשה בוחנת מחדש את מדיניותה מול הרשות הפלסטינית - ולא פחות חשוב מכך, מול ירדן? האם זה מאוחר מידי? כאשר הזירה הפלסטינית שקטה יחסית אנו נוטים לשכוח את גלי האלימות הקודמים, ואיך הלכנו לישון עם הפתח בעזה וקמנו עם שחר עם חמאס. כעת, הזירה הפלסטינית לא שקטה ולא רותחת, אבל היא מבעבעת. את תמרור האזהרה שהוצב מולנו במבצע ״שומר החומות״, שבו לא ניצחנו, אין אפילו צורך להזכיר כאן.
שיגור בלוני תבערה מעזה, השבוע. צילום: Ahmed Zakot/SOPA Images/Sipa USA via REUTERS
4.״צה״ל הוא צבא העם, מעל לכל פוליטיקה״
המשפט הזה רחוק מלהיות נכון, לא רק בגלל שיעורי הגיוס היורדים, אלא בעיקר בגלל שהצבא הפך להיות כלי בניגוח פוליטי. מחול השדים שהתחולל בעקבות מותו של לוחם מג״ב ברצועת עזה הוא דוגמא לכך. הוא הרסני יותר מאינספור רקטות של החמאס, שכן הוא פורם את הרקמה החברה העדינה שלנו, שהיא המרכיב מספר אחד בחוסן הלאומי. יותר מאמצעי הלחימה המשוכללים ביותר שבימ״חים.
5. ״התעשיות הביטחוניות הישראליות מביאות למדינה הכנסות גדולות ואת מיטב הטכנולוגיה״
נכון, אבל לא לעולם חוסן, בשל כשל מבני עמוק: לאחר הפרטת תעש והעברתה לאלביט, מובילות את השוק כיום שתי חברות ממשלתיות: התעשייה האווירית ורפאל - ואלביט מערכות עצמה.
אלביט נמצאת בעיצומה של שנה שוברת שיאים, עם צבר הזמנות פנומנלי. רפאל היא חברה בריאה לאחר שהוקמה מחדש ללא חובות עבר ועם מצבת עובדים טובה ויעילה, אבל דווקא המעסיק הגדול ביותר, תע״א, נמצא על פרשת דרכים מסוכנת: לחברה יש טכנולוגיה מגוונת ברמה העולמית הגבוהה ביותר, אבל גם יחידות הפסדיות שעלולות להטביע את הספינה המפוארת. אלביט מזנבת בתע״א בחו״ל, והחברה הממשלתית, האחות רפאל, מזנבת בה גם מבית. כך היה בהחלטה של רפאל להיכנס לתחום המל״טים על ידי רכש בסכום אדיר של אירונאוטיקס, ובזכייה במכרז מל״טים צה״לי.
בקטנה, רפאל ״גנבה״ לתע״א גם פרויקט בתחום החלל, בזכות הצעה מפתיעה למדי בסך 30 מיליון דולר, בנושא שנחשב בעבר ליבת הטכנולוגיה של התעשייה האווירית. האם מנכ״ל משרד הביטחון, אמיר אשל, מדבר על המצב הלא יציב בשיחותיו עם המנכל״ים של החברות הגדולות - בצלאל (בוצי) מכליס, יואב הר אבן, ובועז לוי? ייתכן. בכל מקרה, עדיין לא מאוחר מידי להציל את המצב. לתעשייה האווירית יש שם עולמי אדיר ומכירות רבות. אך זה בהחלט הזמן לבחון את מבנה התעשיות הביטחוניות בישראל: יכול מאוד להיות שללא הפרטה (שירדה כרגע מהפרק) או איחוד עם רפאל, התעשייה האווירית תהפוך בתוך שנים בודדות מנכס לנטל, כמו שקרה בזמנו לתעש.
איראן, המב״מ, ניהול הסכסוך, צבא העם, עתיד התעשיות: עמיר רפפורט בטור על אתגרי השנה שרק התחילה
״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין״. התמונה האיקונית הזו היא מ-2012. אולי הגיע הזמן לשנות פרדיגמה? צילום: REUTERS/Lucas Jackson/File Photo
שנת תשפ״א הסתיימה עם תמרור אזהרה: מחדל בריחת האסירים מהגלבוע הוא הרבה יותר מאשר כשל מודיעיני או אבטחתי נקודתי. הוא מעיד על לאות, קיבעון מחשבתי, ובינוניות מקצועית (במקרה הטוב) בחלקים הולכים וגדלים במערכת הביטחון (כן, כולל צה״ל, ואני כותב את זה בכאב על סמך פרספקטיבה ארוכת שנים).
הכישלון המהמם עוד טרי וכבר נכתבו עליו מאמרים רבים, ועוד ייכתבו. עם תחילת השנה החדשה אני מעדיף להתמקד בכמה פרדיגמות שצריך, לדעתי, לשבור, או לכל הפחות לבחון מחדש, ויפה שעה אחת קודם. הדברים נכתבים מניו יורק, שעדיין לא התאוששה מאם כל הכשלונות, שבא לידי ביטוי בפיגועי 11 בספטמבר, בדיוק השבוע לפני 20 שנה.
1. ״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין בשום מחיר״
נתחיל בפרדיגמה הגורלית מכולן, המכתיבה את המדיניות הישראלית מול איראן מזה יותר מ-20 שנה. המדיניות הזאת אכן הביאה לדחייה ארוכת שנים בפרויקט הגרעין האיראני, אבל יש להודות בכך שלא בלמה אותו. היא כנראה מיצתה את עצמה.
לא הסכם הגרעין עם המעצמות בתקופת ברק אובמה, ולא הסנקציות בתקופת דונלד טראמפ, וגם לא התקפות סייבר ושיבושים אחרים - האיראנים ממשיכים בפרויקט שלהם, ובשנה האחרונה ביתר שאת, כאשר ארה״ב מפגינה חולשה, ומתקפלת מאפגניסטאן עם הזנב בין הרגליים.
מבחינה הצהרתית, הגיוני שישראל תמשיך לדבוק בכך ש״לא נאפשר לאיראן להגיע לגרעין״. מבחינה מעשית, הגיע הזמן להשקיע תקציבי עתק במוסד ובצה״ל (גדולים הרבה יותר מאשר כיום), כדי לנטרל את הפצצה או לתת לה מענה אחר, בהנחה שהיא כבר קיימת. אחרי הכול, מה שמבדיל כיום בין פצצה איראנית ובין ״המשך פרויקט הגרעין״ זה בעיקר רצון של משטר האייתוללות. בנקודת הזמן הזאת עדיף לאיראנים להישאר ״על הסף״ של הפצצה. כך הם מחזיקים בעוצמה של מדינה גרעינית מבלי לשלם מחיר מדיני משמעותי. הגיע הזמן להתכונן כמו שצריך לקראת היום שבו איראן תודיע ככה פתאום ״יש לנו פצצת גרעין״. זה יכול לקרות, במוקדם או במאוחר. עדיף שנהיה ערוכים לכך, במידת האפשר.
2. ״לנהל את המערכה שבין המערכות״
הפרדגימה השנייה שראויה לבחינה היא המדיניות הישראלית לניהול ״מערכה שבין מערכות״ (מב״מ, בשפה של צה״ל), בעיקר כדי למנוע מאיראן להתבסס בסוריה, וכדי לסכל את תכנית הגרעין (כמו ההתנקשות בראש תכנית הגרעין האיראנית, המיוחסת לישראל). גם למדיניות הישראלית הזאת היו הישגים כבירים, אבל העולם הוא דינמי, ולא רק בגלל התפקיד הכפול שמשחקת רוסיה מול הסורים ומולנו. צריך לבחון את עצמנו כל העת מחדש, בעיקר בכל הקשור לארועי הזירה הימית. ככלל, תשפ״א הייתה השנה שבה הזירה הימית עלתה לכותרות.
סמוך לחצות בלילה של חודש פברואר, ליד חופי עומאן במפרץ הפרסי, הדהדו שני פיצוצים מדופן הספינה Helios Ray, המזוהה עם איש העסקים הישראלי, רמי אונגר, אבל היא לא טבעה. לפני כחודש הותקפה על ידי מל״טים מתאבדים המיכלית Mercer Street, בבעלות איל עופר.
בין לבין היו עוד אינספור אירועים ימיים, מסתוריים יותר או פחות, וגם ישראל לא טמנה את ידה בצלחת: לפי הפרסומים בתקשורת העולמית, תקפה ישראל ספינות אירניות שהבריחו נשק ודלק ללבנון ולסוריה. גם ישראל השתמשה במל״טים כנגד כלי שיט. התקיפות מצדה החלו כבר לפני כשנתיים ויצאו לאור רק השנה.
כך או כך, המתיחות הימית היא חלק מהמלחמה הישראלית-איראנית הרחבה (למדי), שכוללת גם מתקפות סייבר בלתי פוסקות והפצצות בסוריה, וגם מטרנד עולמי: המצב מתוח כמעט בכל הימים והאוקיאנוסים, עד כדי כך שהזירה הימית הופכת להיות זירה ביטחונית מרכזית. מדובר בשוק כל כך רותח, עד שיש בו גידול עצום במכירת צוללות, אוניות, ונשק תקיפה והגנה. יכול להיות שזה קשור למתיחות הגדולה באסיה סביב המחלוקות בים הסיני או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול משמעותי במספר הצוללות שמשייטות בעולם (ארבעה גורמים עוינים: סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, אחראיות ל-47 אחוזים מציי הצוללות בעולם).
והאם השיא של הלחימה בים כבר מאחורינו? ממש לא. זה יותר בגדר ״טעימה״, וגם בשנה הבאה הים ימשיך להיות חם. תפיסת המב״מ הישראלית הכוללת עלולה להוביל למלחמה אזורית ששום צד אינו מעוניין בה, ולפיכך חשוב לבחון אותה כל העת.
3. ״ניהול הסכסוך מול הפלסטינים״
בפועל, ישראל מנסה לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים בעשור האחרון ולא לפתור אותו. הפגישות של שר הביטחון עם יו״ר הרשות הפלסטינית לאחרונה היו הראשונות אחרי שנים ארוכות. האם ממשלת ישראל החדשה בוחנת מחדש את מדיניותה מול הרשות הפלסטינית - ולא פחות חשוב מכך, מול ירדן? האם זה מאוחר מידי? כאשר הזירה הפלסטינית שקטה יחסית אנו נוטים לשכוח את גלי האלימות הקודמים, ואיך הלכנו לישון עם הפתח בעזה וקמנו עם שחר עם חמאס. כעת, הזירה הפלסטינית לא שקטה ולא רותחת, אבל היא מבעבעת. את תמרור האזהרה שהוצב מולנו במבצע ״שומר החומות״, שבו לא ניצחנו, אין אפילו צורך להזכיר כאן.
שיגור בלוני תבערה מעזה, השבוע. צילום: Ahmed Zakot/SOPA Images/Sipa USA via REUTERS
4.״צה״ל הוא צבא העם, מעל לכל פוליטיקה״
המשפט הזה רחוק מלהיות נכון, לא רק בגלל שיעורי הגיוס היורדים, אלא בעיקר בגלל שהצבא הפך להיות כלי בניגוח פוליטי. מחול השדים שהתחולל בעקבות מותו של לוחם מג״ב ברצועת עזה הוא דוגמא לכך. הוא הרסני יותר מאינספור רקטות של החמאס, שכן הוא פורם את הרקמה החברה העדינה שלנו, שהיא המרכיב מספר אחד בחוסן הלאומי. יותר מאמצעי הלחימה המשוכללים ביותר שבימ״חים.
5. ״התעשיות הביטחוניות הישראליות מביאות למדינה הכנסות גדולות ואת מיטב הטכנולוגיה״
נכון, אבל לא לעולם חוסן, בשל כשל מבני עמוק: לאחר הפרטת תעש והעברתה לאלביט, מובילות את השוק כיום שתי חברות ממשלתיות: התעשייה האווירית ורפאל - ואלביט מערכות עצמה.
אלביט נמצאת בעיצומה של שנה שוברת שיאים, עם צבר הזמנות פנומנלי. רפאל היא חברה בריאה לאחר שהוקמה מחדש ללא חובות עבר ועם מצבת עובדים טובה ויעילה, אבל דווקא המעסיק הגדול ביותר, תע״א, נמצא על פרשת דרכים מסוכנת: לחברה יש טכנולוגיה מגוונת ברמה העולמית הגבוהה ביותר, אבל גם יחידות הפסדיות שעלולות להטביע את הספינה המפוארת. אלביט מזנבת בתע״א בחו״ל, והחברה הממשלתית, האחות רפאל, מזנבת בה גם מבית. כך היה בהחלטה של רפאל להיכנס לתחום המל״טים על ידי רכש בסכום אדיר של אירונאוטיקס, ובזכייה במכרז מל״טים צה״לי.
בקטנה, רפאל ״גנבה״ לתע״א גם פרויקט בתחום החלל, בזכות הצעה מפתיעה למדי בסך 30 מיליון דולר, בנושא שנחשב בעבר ליבת הטכנולוגיה של התעשייה האווירית. האם מנכ״ל משרד הביטחון, אמיר אשל, מדבר על המצב הלא יציב בשיחותיו עם המנכל״ים של החברות הגדולות - בצלאל (בוצי) מכליס, יואב הר אבן, ובועז לוי? ייתכן. בכל מקרה, עדיין לא מאוחר מידי להציל את המצב. לתעשייה האווירית יש שם עולמי אדיר ומכירות רבות. אך זה בהחלט הזמן לבחון את מבנה התעשיות הביטחוניות בישראל: יכול מאוד להיות שללא הפרטה (שירדה כרגע מהפרק) או איחוד עם רפאל, התעשייה האווירית תהפוך בתוך שנים בודדות מנכס לנטל, כמו שקרה בזמנו לתעש.
