אפגניסטאן: הטעות האמריקאית מהדהדת ברחבי העולם
נוכחות קבועה של 2,500 חיילים וחיכוך ברמה סבירה אינם ״מלחמה בלתי פוסקת״. זה המחיר שמאפשר אורח חיים עם מאפיינים וערכים מתקדמים שבו נשים, למשל, זכאיות ללמוד, לעבוד ולצאת מביתן
מיקי אהרונסון
| 16/08/2021
CH-46 Sea Knight military transport helicopter flies over Kabul, Afghanistan August 15, 2021. REUTERS/Stringer
״השוואה בין נפילתה של קאבול בירת אפגניסטאן בידי לוחמי טאליבן והפינוי המוסק של השגרירות האמריקאית בעיר, לבין התמונה האיקונית של מסוקי הפינוי האמריקאים בסייגון לא עושה חסד עם צבא דרום וייטנאם״, כתב אתמול אנשיל פפר בעיתון ״הארץ״ .
״הדרום הפרו־מערבי הצליח לעמוד מול מתקפות צפון וייטנאם הקומוניסטית במשך יותר משנתיים... צבא אפגניסטאן, למרות ההשקעה האמריקאית העצומה — ניגף בפני טאליבן כשהכוחות האמריקאים עדיין בשטח״. בהמשך הטור, פפר פסק כי האמריקאים לא נטשו את האפגנים מאחר שאי אפשר ״לתקן מדינה כושלת״.
ההשוואה בין נפילת סייגון לנפילת קאבול צריכה בראש ובראשונה להתמקד בהשפעות האסטרטגיות הבינלאומיות של מה שמתרחש כעת לנגד עינינו: המסר לעולם הוא שקיומה של ארצות הברית כמשענת איתנה מוטל בספק, ולא ברור למשטרים וממשלות ברחבי העולם שהם יכולים להסתמך עליה.
בעולם כולו צופים באירועים, שנוספים להתנהלות ארה"ב מול א-סיסי במצרים בימי אובמה, לנעשה בעירק ובאפגניסטאן ובעוד מקומות. מכאן יגזרו תהליכים לא רק של התבצרות והסתמכות עצמית אלא גם של חיפוש בריתות חדשות והיווצרות גושים חדשים שאינם בהכרח חיוביים בראייה ישראלית.
כמו כן, ההבדל בין סייגון לקאבול הוא שבזמן סייגון, לא הייתה מדיה חברתית, וכיום העולם כולו צופה במתרחש, כולל קיצוניים למיניהם. אלה בוודאי יחושו מועצמים, כי יש סיכוי להביס גם את המעצמה החזקה בעולם ולסלק אותה לטובת קידום אג'נדות פרימיטיביות ורצחניות כאלו של הטאליבן.
ארה"ב אמנם עייפה ממלחמות בלתי פוסקות, אך היציאה מאפגניסטאן לא תמנע אותן. לכל היותר, היא צמצמה זמנית את הסכנות לחיילי ארה"ב באזור. נוכחות של 2500 חיילים כפי שהיו בתקופה האחרונה באפגניסטאן אינה "מלחמה בלתי פוסקת", אלא נוכחות מצומצמת לשימור מציאות שתואמת את הערכים של ארה"ב בכלל והמפלגה הדמוקרטית בפרט.
מזכירת הבית הלבן ציינה לפני מספר ימים כי על הטאליבאן להחליט מה התפקיד שהוא רוצה למלא בקהילה הבינ"ל. הטרמינולוגיה המערבית הזו, שלחלוטין אינה רלוונטית לטאליבן, מעוררת את השאלה איזה תפקיד ארה"ב רוצה למלא בקהילה הבינ"ל.
המוטיבציה של ארגונים כגון הטאליבן לא השתנתה, ולא תשתנה כיון שהיא ההצדקה לקיומם. יתכן שהאכזבה בארה"ב היא מעצם הציפיות הבלתי ריאליות של "בניית אומה מחדש". לא ניתן למגר מוטיבציה דתית רדיקלית, אבל ניתן למעוך אותה למינימום שלא יאפשר תופעות של דיכוי אנושי כגון סקילה, נישואי ילדות וכריתות איברים.
מאידך, ניתן לאפשר (כאמור, במחיר נוכחות קבועה של 2500 חיילים) אורח חיים עם מאפיינים וערכים מתקדמים שבו נשים, למשל, זכאיות ללמוד, לעבוד ולצאת מביתן. אם הציפיה היא ליצר את "אמריקה החדשה" ולהקים רוח ליברלית ודמוקרטית בחברה שבטית מסורתית בטווח של 20 שנה, כרוניקת הכישלון אכן ידועה מראש.
הכותבת היא חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, לשעבר רח"ט מדיניות חוץ במל"ל
נוכחות קבועה של 2,500 חיילים וחיכוך ברמה סבירה אינם ״מלחמה בלתי פוסקת״. זה המחיר שמאפשר אורח חיים עם מאפיינים וערכים מתקדמים שבו נשים, למשל, זכאיות ללמוד, לעבוד ולצאת מביתן
CH-46 Sea Knight military transport helicopter flies over Kabul, Afghanistan August 15, 2021. REUTERS/Stringer
״השוואה בין נפילתה של קאבול בירת אפגניסטאן בידי לוחמי טאליבן והפינוי המוסק של השגרירות האמריקאית בעיר, לבין התמונה האיקונית של מסוקי הפינוי האמריקאים בסייגון לא עושה חסד עם צבא דרום וייטנאם״, כתב אתמול אנשיל פפר בעיתון ״הארץ״ .
״הדרום הפרו־מערבי הצליח לעמוד מול מתקפות צפון וייטנאם הקומוניסטית במשך יותר משנתיים... צבא אפגניסטאן, למרות ההשקעה האמריקאית העצומה — ניגף בפני טאליבן כשהכוחות האמריקאים עדיין בשטח״. בהמשך הטור, פפר פסק כי האמריקאים לא נטשו את האפגנים מאחר שאי אפשר ״לתקן מדינה כושלת״.
ההשוואה בין נפילת סייגון לנפילת קאבול צריכה בראש ובראשונה להתמקד בהשפעות האסטרטגיות הבינלאומיות של מה שמתרחש כעת לנגד עינינו: המסר לעולם הוא שקיומה של ארצות הברית כמשענת איתנה מוטל בספק, ולא ברור למשטרים וממשלות ברחבי העולם שהם יכולים להסתמך עליה.
בעולם כולו צופים באירועים, שנוספים להתנהלות ארה"ב מול א-סיסי במצרים בימי אובמה, לנעשה בעירק ובאפגניסטאן ובעוד מקומות. מכאן יגזרו תהליכים לא רק של התבצרות והסתמכות עצמית אלא גם של חיפוש בריתות חדשות והיווצרות גושים חדשים שאינם בהכרח חיוביים בראייה ישראלית.
כמו כן, ההבדל בין סייגון לקאבול הוא שבזמן סייגון, לא הייתה מדיה חברתית, וכיום העולם כולו צופה במתרחש, כולל קיצוניים למיניהם. אלה בוודאי יחושו מועצמים, כי יש סיכוי להביס גם את המעצמה החזקה בעולם ולסלק אותה לטובת קידום אג'נדות פרימיטיביות ורצחניות כאלו של הטאליבן.
ארה"ב אמנם עייפה ממלחמות בלתי פוסקות, אך היציאה מאפגניסטאן לא תמנע אותן. לכל היותר, היא צמצמה זמנית את הסכנות לחיילי ארה"ב באזור. נוכחות של 2500 חיילים כפי שהיו בתקופה האחרונה באפגניסטאן אינה "מלחמה בלתי פוסקת", אלא נוכחות מצומצמת לשימור מציאות שתואמת את הערכים של ארה"ב בכלל והמפלגה הדמוקרטית בפרט.
מזכירת הבית הלבן ציינה לפני מספר ימים כי על הטאליבאן להחליט מה התפקיד שהוא רוצה למלא בקהילה הבינ"ל. הטרמינולוגיה המערבית הזו, שלחלוטין אינה רלוונטית לטאליבן, מעוררת את השאלה איזה תפקיד ארה"ב רוצה למלא בקהילה הבינ"ל.
המוטיבציה של ארגונים כגון הטאליבן לא השתנתה, ולא תשתנה כיון שהיא ההצדקה לקיומם. יתכן שהאכזבה בארה"ב היא מעצם הציפיות הבלתי ריאליות של "בניית אומה מחדש". לא ניתן למגר מוטיבציה דתית רדיקלית, אבל ניתן למעוך אותה למינימום שלא יאפשר תופעות של דיכוי אנושי כגון סקילה, נישואי ילדות וכריתות איברים.
מאידך, ניתן לאפשר (כאמור, במחיר נוכחות קבועה של 2500 חיילים) אורח חיים עם מאפיינים וערכים מתקדמים שבו נשים, למשל, זכאיות ללמוד, לעבוד ולצאת מביתן. אם הציפיה היא ליצר את "אמריקה החדשה" ולהקים רוח ליברלית ודמוקרטית בחברה שבטית מסורתית בטווח של 20 שנה, כרוניקת הכישלון אכן ידועה מראש.
הכותבת היא חוקרת במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, לשעבר רח"ט מדיניות חוץ במל"ל
