דעה | האם הרשות הפלסטינית אכן על סף קריסה?
היציבות האסטרטגית באיו"ש יכולה להשתנות במהירות נוכח שלוש תמורות מרכזיות: משבר כלכלי חריף במיוחד, בעיקר בעקבות תמורות שליליות במשק הישראלי; שינוי מהותי בסטטוס-קוו בהר הבית; והתנגשויות אלימות בין האוכלוסיות היהודית והפלסטינית באיו"ש. דעה של ד"ר מיכאל מילשטיין
ד"ר מיכאל מילשטיין
| 22/07/2021
Reuters Photographer
במהלך השבוע האחרון בלטו הדיווחים אודות הדאגה האוחזת בממשל האמריקאי נוכח מה שתואר כמצבה הרעוע של הרשות הפלסטינית, ובעקבות כך פנייתה של וושינגטון לישראל על מנת שתפעל לייצוב הממשל הפלסטיני, במיוחד באמצעות סיוע כלכלי.
האזהרה האמריקאית מתווספת לעשרות התרעות אסטרטגיות שהועלו בעשור האחרון לגבי ערעור אפשרי של הסדר הקיים באיו"ש שעלול להביא למימוש מגוון תרחישים מסוכנים עבור ישראל, ובכללם: "אנתפאדה שלישית", גל טרור דומה לזה שאפיין את האנתפאדה השנייה, קריסת הממשל הפלסטיני והחלטת הנהגתו על "החזרת המפתחות" לידי ישראל בהקשר של השליטה באיו"ש.
לאוסף ההתרעות נוספה באחרונה אזהרה מפני אפשרות לפרוץ "אביב פלסטיני" בעקבות מחאה ציבורית שהתפתחה בעקבות רצח פעיל זכויות האדם ניזאר בנאת ע"י מנגנוני הביטחון הפלסטינים. ואולם מזה כעשור כלל ההתרעות האסטרטגיות מתבדות, ובאיו"ש נשמרת יציבות יחסית חרף רצף התרחשויות שאמורות היו לגרום להתלקחות רחבה. ארבע המערכות הצבאיות שניטשו ברצועת עזה, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים במאי 2018, משבר המגנומטרים בהר הבית (2017) חיכוכים חריפים בין יהודים ופלסטינים באיו"ש, השלכות משבר הקורונה, וקיפאון מתמשך במו"מ הישראלי-פלסטיני שלווה באין ספור משברים בין הצדדים ובמהלכם שובש התיאום האזרחי והביטחוני בין הצדדים. הדוגמה האחרונה לכך הייתה מבצע "שומר החומות" שבו נשמרה היציבות באיו"ש, דבר שהסב אכזבה מרה לחמאס ששאפה לפתוח חזית נוספת נגד ישראל.
הרגיעה היחסית באיו"ש מהווה נכס אסטרטגי מבחינת ישראל. היא אינה מקרית אלא נשענת על נוסחה המשלבת בין אינטרסים משותפים משני עברי "הקו הירוק" ובכך נמנעים עימות אלים בין ישראל לפלסטינים אך גם מחאה ציבורית פלסטינית רחבה נגד הממשל בראמאללה. לאותה הנוסחה יש כמה "רגליים תומכות".
1. זיכרון קולקטיבי פלסטיני טראומתי מהעימותים המרים בעשרים השנים האחרונות שעדיין מרתיע את רוב תושבי איו"ש מעימות נגד ישראל או מקידום מחאה רחבה מבית.
2. הבנה קולקטיבית של הציבור באיו"ש כי חרף המיגבלות שמציבות בפניו ישראל והרשות הפלסטינית, מרקם חייו הבסיסי עדיין טוב בהשוואה ליתר מדינות ערב ולרצועת עזה, דבר המחדד את מחיר ההפסד מהיקלעות מחודשת לעימות.
3. דבקות אסטרטגית של הרשות הפלסטינית בשימור התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל - המהווה מבחינת הממשל בראמאללה יסוד קיומי מרכזי - ובהימנעות ממאבק אלים.
4. העדרה - עדיין - של "מסה קריטית" חיונית להתפתחות אנרגיה מהפכנית, בין היתר נוכח אי קיומן של תנועות מחאה אשר להן הנהגה, מסגרת ארגונית או חזון מוגדר.
5. ייאוש ועייפות קולקטיביים שרווח בקרב רוב הציבור הפלסטיני מהאידיאולוגיות הגדולות שהניעו בעבר את המערכת הפלסטינית (בעיקר המו"מ המדיני וההתנגדות החמושה) שלא הניבו הישגים לאומיים ממשיים, והעדפתם במקום זאת להתמקד במימוש עצמי ובטיפוח מרקם חייהם (תפיסה המכונה בשיח הפלסטיני בידנא נעיש - "תן לחיות").
6. מאמץ מקביל של הרשות הפלסטינית ושל ישראל להגבלת השפעתה של החמאס בכלל המישורים באיו"ש ובלימת מאמציה להתססת האזור.
7. התנהלות נבונה של ישראל בעשור האחרון ששיקפה הבנה לגבי חשיבות הייצוב והטיפוח של מרקם החיים האזרחי באיו"ש לצורך שימור היציבות הביטחונית באזור.
מצבה של הרשות הפלסטינית מורכב אפוא: מצד אחד היא סובלת מדימוי ציבורי ירוד ומלגיטימציה פנימית נמוכה, מתמודדת עם משבר כלכלי מתמשך ותלויה בישראל כמעט בכל היבט, אולם מהצד השני רבע מאה לאחר שנוסדה היא בגדר עובדה קיימת ומהווה המציאות היחידה שמכירים כמעט חצי מהפלסטינים (שיעור האוכלוסייה שנולד לאחר 1994).
הרשות הפלסטינית אומנם ניצבת בפני סכנה תמידית של ערעור מעמדה מבית, אולם יציבה יחסית ופיתחה עוצמה בירוקרטית-פונקציונלית: היא מהווה כתובת מרכזית עבור הציבור הפלסטיני, ולמקבלי ההחלטות בה יש אינטרס עמוק בהמשך קיומה, בהיותה מקור שרידות אישית ופוליטית.
אין בניתוח הזה כדי להשרות רגיעה מבחינת ישראל. היציבות האסטרטגית באיו"ש יכולה להשתנות במהירות נוכח שלוש תמורות מרכזיות: משבר כלכלי חריף במיוחד, בעיקר בעקבות תמורות שליליות במשק הישראלי; שינוי מהותי בסטטוס-קוו בהר הבית; והתנגשויות אלימות בין האוכלוסיות היהודית והפלסטינית באיו"ש.
הדבר מחייב את ישראל לעירנות מתמדת ולפיתוח מערך סימנים מעידים מורכב לגבי השתנות אפשרית באיו"ש, אך גם מצריך תיחזוק מתמשך באמצעות קידום סיוע כלכלי לפלסטינים, שיפור מרקם החיים של הציבור הפלסטיני (בפרט של הדור הצעיר) וחיזוק השלטון בראמאללה, ובמיוחד מנגנוני הביטחון הפלסטינים.
מהלכים שכאלה לא יבטיחו פתרון ארוך טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני אולם בכוחם עדיין לאפשר רגיעה אסטרטגית באחת הזירות הרגישות והחשובות ביותר מבחינת ישראל, וזאת גם אם יתרחשו תפניות דרמטיות כגון מערכה נוספת ברצועת עזה או התממשות "היום שאחרי" אבו מאזן.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.
היציבות האסטרטגית באיו"ש יכולה להשתנות במהירות נוכח שלוש תמורות מרכזיות: משבר כלכלי חריף במיוחד, בעיקר בעקבות תמורות שליליות במשק הישראלי; שינוי מהותי בסטטוס-קוו בהר הבית; והתנגשויות אלימות בין האוכלוסיות היהודית והפלסטינית באיו"ש. דעה של ד"ר מיכאל מילשטיין
Reuters Photographer
במהלך השבוע האחרון בלטו הדיווחים אודות הדאגה האוחזת בממשל האמריקאי נוכח מה שתואר כמצבה הרעוע של הרשות הפלסטינית, ובעקבות כך פנייתה של וושינגטון לישראל על מנת שתפעל לייצוב הממשל הפלסטיני, במיוחד באמצעות סיוע כלכלי.
האזהרה האמריקאית מתווספת לעשרות התרעות אסטרטגיות שהועלו בעשור האחרון לגבי ערעור אפשרי של הסדר הקיים באיו"ש שעלול להביא למימוש מגוון תרחישים מסוכנים עבור ישראל, ובכללם: "אנתפאדה שלישית", גל טרור דומה לזה שאפיין את האנתפאדה השנייה, קריסת הממשל הפלסטיני והחלטת הנהגתו על "החזרת המפתחות" לידי ישראל בהקשר של השליטה באיו"ש.
לאוסף ההתרעות נוספה באחרונה אזהרה מפני אפשרות לפרוץ "אביב פלסטיני" בעקבות מחאה ציבורית שהתפתחה בעקבות רצח פעיל זכויות האדם ניזאר בנאת ע"י מנגנוני הביטחון הפלסטינים. ואולם מזה כעשור כלל ההתרעות האסטרטגיות מתבדות, ובאיו"ש נשמרת יציבות יחסית חרף רצף התרחשויות שאמורות היו לגרום להתלקחות רחבה. ארבע המערכות הצבאיות שניטשו ברצועת עזה, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים במאי 2018, משבר המגנומטרים בהר הבית (2017) חיכוכים חריפים בין יהודים ופלסטינים באיו"ש, השלכות משבר הקורונה, וקיפאון מתמשך במו"מ הישראלי-פלסטיני שלווה באין ספור משברים בין הצדדים ובמהלכם שובש התיאום האזרחי והביטחוני בין הצדדים. הדוגמה האחרונה לכך הייתה מבצע "שומר החומות" שבו נשמרה היציבות באיו"ש, דבר שהסב אכזבה מרה לחמאס ששאפה לפתוח חזית נוספת נגד ישראל.
הרגיעה היחסית באיו"ש מהווה נכס אסטרטגי מבחינת ישראל. היא אינה מקרית אלא נשענת על נוסחה המשלבת בין אינטרסים משותפים משני עברי "הקו הירוק" ובכך נמנעים עימות אלים בין ישראל לפלסטינים אך גם מחאה ציבורית פלסטינית רחבה נגד הממשל בראמאללה. לאותה הנוסחה יש כמה "רגליים תומכות".
1. זיכרון קולקטיבי פלסטיני טראומתי מהעימותים המרים בעשרים השנים האחרונות שעדיין מרתיע את רוב תושבי איו"ש מעימות נגד ישראל או מקידום מחאה רחבה מבית.
2. הבנה קולקטיבית של הציבור באיו"ש כי חרף המיגבלות שמציבות בפניו ישראל והרשות הפלסטינית, מרקם חייו הבסיסי עדיין טוב בהשוואה ליתר מדינות ערב ולרצועת עזה, דבר המחדד את מחיר ההפסד מהיקלעות מחודשת לעימות.
3. דבקות אסטרטגית של הרשות הפלסטינית בשימור התיאום הביטחוני והאזרחי עם ישראל - המהווה מבחינת הממשל בראמאללה יסוד קיומי מרכזי - ובהימנעות ממאבק אלים.
4. העדרה - עדיין - של "מסה קריטית" חיונית להתפתחות אנרגיה מהפכנית, בין היתר נוכח אי קיומן של תנועות מחאה אשר להן הנהגה, מסגרת ארגונית או חזון מוגדר.
5. ייאוש ועייפות קולקטיביים שרווח בקרב רוב הציבור הפלסטיני מהאידיאולוגיות הגדולות שהניעו בעבר את המערכת הפלסטינית (בעיקר המו"מ המדיני וההתנגדות החמושה) שלא הניבו הישגים לאומיים ממשיים, והעדפתם במקום זאת להתמקד במימוש עצמי ובטיפוח מרקם חייהם (תפיסה המכונה בשיח הפלסטיני בידנא נעיש - "תן לחיות").
6. מאמץ מקביל של הרשות הפלסטינית ושל ישראל להגבלת השפעתה של החמאס בכלל המישורים באיו"ש ובלימת מאמציה להתססת האזור.
7. התנהלות נבונה של ישראל בעשור האחרון ששיקפה הבנה לגבי חשיבות הייצוב והטיפוח של מרקם החיים האזרחי באיו"ש לצורך שימור היציבות הביטחונית באזור.
מצבה של הרשות הפלסטינית מורכב אפוא: מצד אחד היא סובלת מדימוי ציבורי ירוד ומלגיטימציה פנימית נמוכה, מתמודדת עם משבר כלכלי מתמשך ותלויה בישראל כמעט בכל היבט, אולם מהצד השני רבע מאה לאחר שנוסדה היא בגדר עובדה קיימת ומהווה המציאות היחידה שמכירים כמעט חצי מהפלסטינים (שיעור האוכלוסייה שנולד לאחר 1994).
הרשות הפלסטינית אומנם ניצבת בפני סכנה תמידית של ערעור מעמדה מבית, אולם יציבה יחסית ופיתחה עוצמה בירוקרטית-פונקציונלית: היא מהווה כתובת מרכזית עבור הציבור הפלסטיני, ולמקבלי ההחלטות בה יש אינטרס עמוק בהמשך קיומה, בהיותה מקור שרידות אישית ופוליטית.
אין בניתוח הזה כדי להשרות רגיעה מבחינת ישראל. היציבות האסטרטגית באיו"ש יכולה להשתנות במהירות נוכח שלוש תמורות מרכזיות: משבר כלכלי חריף במיוחד, בעיקר בעקבות תמורות שליליות במשק הישראלי; שינוי מהותי בסטטוס-קוו בהר הבית; והתנגשויות אלימות בין האוכלוסיות היהודית והפלסטינית באיו"ש.
הדבר מחייב את ישראל לעירנות מתמדת ולפיתוח מערך סימנים מעידים מורכב לגבי השתנות אפשרית באיו"ש, אך גם מצריך תיחזוק מתמשך באמצעות קידום סיוע כלכלי לפלסטינים, שיפור מרקם החיים של הציבור הפלסטיני (בפרט של הדור הצעיר) וחיזוק השלטון בראמאללה, ובמיוחד מנגנוני הביטחון הפלסטינים.
מהלכים שכאלה לא יבטיחו פתרון ארוך טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני אולם בכוחם עדיין לאפשר רגיעה אסטרטגית באחת הזירות הרגישות והחשובות ביותר מבחינת ישראל, וזאת גם אם יתרחשו תפניות דרמטיות כגון מערכה נוספת ברצועת עזה או התממשות "היום שאחרי" אבו מאזן.
ד"ר מיכאל מילשטיין משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.
