דעה | אלו הצעדים הדרושים להחלשת החמאס והחזרת הרשות הפלסטינית לעזה
״אין פתרון פשוט לחוסר היציבות של הפסקת האש הנוכחית בין עזה לישראל. מעורבות הרש״פ נותרה תנאי מקדים שהוא בגדר חובה למאמץ הייצוב לטווח הארוך״, טוענת סלין טובול, מנהלת שותפה של הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) וחברת צוות רצועת עזה של תנועת ׳מפקדים למען ביטחון ישראל׳
סלין טובול
| 12/07/2021
סלין טובול. צילום: נדב גל
מצער שהמודעות לצורך לבחון את מדיניות ישראל בעזה התעוררה רק בעקבות סבב הלחימה האחרון ברצועה. בהקשר זה נראה כי שר הביטחון בני גנץ ובכירים אמריקאים מסכימים כי אסטרטגיה שמטרתה הפסקת אש רציפה ברצועה מחייבת את העצמת הרש״פ ולאפשר לה מעורבות בשיקומה וייצובה של עזה.
ֿזהו שינוי משמעותי מגישתה של הממשלה הקודמת, שראתה ברשות הפלסטינית (רש״פ) שחקן לא רלוונטי, ובעצם כך העמיקה את הפער בין הגדה המערבית לעזה, וסיפקה לקטאר הפרו-חמאסית את האפשרות למלא תפקיד בייצוב עזה, אפילו במחיר חיזוקו של החמאס.
למרות ראיות סותרות במשך כעשור, מדיניותה של ממשלת ישראל ראתה בשליטת חמאס כגורם המייצב את עזה. כיום נראה סוף סוף כי מדיניותה של מצרים – שמאז מבצע ״צוק איתן״ (2014) ניסתה להוביל אסטרטגיה חלופית, המבוססת על חזרה הדרגתית של הרשות לנהל את עזה – זוכה לתהודה בארה״ב וגם בישראל. זהו שינוי מהותי שיוצר הזדמנות חשובה למאמץ ישראלי-מצרי-אמריקני מתואם. הרעיון המרכזי של מדיניות זו הוא תמיכה ב-׳חיזוק הרש״פ׳ ו-׳החזרת הרש״פ לעזה׳.
האתגר הנוכחי הוא תרגומן של סיסמאות אלו לפרקטיקת עבודה בשטח.
הדיון על ייצוב עזה נסוב כיום בעיקר בשאלה כיצד להימנע מהפניית חומרי גלם שונים וכספים לחמאס, וכיצד לתכנן מנגנון שיבטיח כי הארגון לא ירוויח ממאמצי השיקום. ההתחמשות החמאס לא אשם מנגנון השיקום של עזה (GRM), שנוצר לאחר המבצע ב-2014 ופועל על פי הוראות הן מן הצד הישראלי והן מן הצד של הרש״פ.
אמנם יש מקום לשיפור בפעולת המנגנון, אך כל שדרוג שלו צריך לא רק למנוע אספקת חומרים, אלא גם להקל – ולא להפריע – לשיקום ופיתוח עזה, תוך הגברת תפקיד הרש״פ ותרומתה למאמץ זה. אם זה יהיה ההיגיון המנחה את המנהיגים, שדרוג המנגנון מ-2014 יהווה חלק חשוב בפאזל של ייצוב עזה. עם זאת, מהלך זה לבדו לא יספיק בשינוי מאזן הכוחות בין חמאס לרשות.
חיזוק הרש״פ והקלה על חזרתה לניהול עזה מחייב את ישראל לפעול על פי חמשת הצעדים הבאים. ראשית, יש לשפר את סיכויי ההצלחה לתהליך, שכן אף צד לא יסכים לקחת חלק או להוביל את המאמץ שמראש נידון לכישלון. לשם כך, על ישראל להקל את הגבלות התעבורה של סחורות ובני אדם לרצועה בתוכה ומחוצה לה, ולתמוך בפרויקטים רחבי היקף, כולל תכנון, הקמה והפעלה של נמל ימי – הכל בפיקוח הרש״פ תוך התחשבות בצרכיה הביטחוניים של ישראל.
שנית, מכיוון שתפקיד גלוי ופעיל יותר של הרש״פ ידרוש הבנות בין פת״ח לחמאס על חלוקת הכח והאחרויות ביניהם, על ישראל לתמוך – ולא להטיל וטו – בהקמת ממשלה טכנוקרטית. ממשלה זו, בהנהגת הרש״פ, תהיה אחראית על ניהול העניינים האזרחיים בעזה. בכפוף למנגנון המבטיח כי לחמאס לא תהיה גישה לכספים המנוהלים על ידי ממשלה זו, ישראל תצטרך לעודד תורמים לתמוך בממשלה הטכנוקרטית ובניהול תקין ושקוף של הכספים הללו.
שלישית, יש לתת לרש״פ ביטחונות שכל עוד החמאס ופלגים אחרים בעזה לא פורקו מנשקם, וכל עוד לרש״פ אין אמצעי הגנה וביטחון אפקטיביים בעזה, ישראל לא תאשים את הרשות ותגרום לה לשאת באחריות לכל הפרה של הפסקת האש מצד שלישי.
רביעית, לא ניתן לצפות מהרש״פ לשתף פעולה עם אסטרטגיה המשפרת את התנאים בעזה בלבד. הגישה השלמה המוצעת כאן מחייבת לפיכך לדאוג שגם המצב בגדה המערבית ישתפר (ללא תלות במימד העזתי). הצעדים הנדרשים אינם מהווים בהכרח אתגר לגבולותיה האידיאולוגיים של ממשלת ישראל החדשה, מכיוון שאף אחד מחברי הקואליציה אינו מתנגד לצעדים הנוגעים ישירות לאיכות החיים, ליציבות ולביטחון בגדה המערבית.
ניתן ליישם מגוון צעדים להסרת מכשולים לפיתוח כלכלי פלסטיני – ולתמיכה אקטיבית בו; לשיפור יכולות הממשל של לרש״פ; לסיום נוכחות צה״ל בשטח A, נוכחות אשר מערערת את הלגיטימיות והיעילות של כוחות הביטחון הפלסטיניים; להתמודדות יעילה עם זרמים קיצוניים ואלימים בתוך קהילת המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים ועוד.
חמישית, יש למנוע כל פרובוקציה קיצונית באתרים הקדושים של ירושלים ובסביבתה, להקפיד על הסטטוס קוו בהר הבית, לחדש את תפקידה של ירדן במתחם, ולעצור את פינויים של פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים. התועלת בנקיטת כלל צעדים אלה רבה, ובמיוחד כדי למנוע מחמאס טענה לייצוג הפלסטינים בירושלים. יתר על כן, פרובוקציות מתמשכות בירושלים יקשו על הרש״פ לקיים את מחויבויותיה לאי-אלימות, יקשו על שיתוף הפעולה עם ישראל, ויהפכו את מעמדה בעזה לרעוע.
אין פתרון פשוט לחוסר היציבות של הפסקת האש הנוכחית בין עזה לישראל. מעורבות הרש״פ נותרה תנאי מקדים שהוא בגדר חובה למאמץ הייצוב לטווח הארוך. פתרון הסוגיה הנוכחית רלוונטי לא רק למי שרוצה לשמר את פיתרון שתי המדינות, אלא גם לאלה בממשלת ישראל שאינם מעוניינים להיגרר לכיבוש מחדש של עזה, ולכן הם מבינים את הצורך האקוטי בממשל פלסטיני בעזה – ורצוי לא בהנהגת חמאס.
העימות האחרון הבהיר שכדי להעצים את הרש״פ לקראת תפקיד שכזה ברצועה על ישראל לתת את הדעת שהתפתחויות בגדה המערבית ובירושלים משפיעות על היציבות בעזה, ולהיפך.
הכותבת היא מנהלת שותפה של הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) וחברת צוות רצועת עזה של תנועת ׳מפקדים למען ביטחון ישראל׳. המאמר תורגם מפרסום באנגלית באתר Fathom Journal.
״אין פתרון פשוט לחוסר היציבות של הפסקת האש הנוכחית בין עזה לישראל. מעורבות הרש״פ נותרה תנאי מקדים שהוא בגדר חובה למאמץ הייצוב לטווח הארוך״, טוענת סלין טובול, מנהלת שותפה של הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) וחברת צוות רצועת עזה של תנועת ׳מפקדים למען ביטחון ישראל׳
סלין טובול. צילום: נדב גל
מצער שהמודעות לצורך לבחון את מדיניות ישראל בעזה התעוררה רק בעקבות סבב הלחימה האחרון ברצועה. בהקשר זה נראה כי שר הביטחון בני גנץ ובכירים אמריקאים מסכימים כי אסטרטגיה שמטרתה הפסקת אש רציפה ברצועה מחייבת את העצמת הרש״פ ולאפשר לה מעורבות בשיקומה וייצובה של עזה.
ֿזהו שינוי משמעותי מגישתה של הממשלה הקודמת, שראתה ברשות הפלסטינית (רש״פ) שחקן לא רלוונטי, ובעצם כך העמיקה את הפער בין הגדה המערבית לעזה, וסיפקה לקטאר הפרו-חמאסית את האפשרות למלא תפקיד בייצוב עזה, אפילו במחיר חיזוקו של החמאס.
למרות ראיות סותרות במשך כעשור, מדיניותה של ממשלת ישראל ראתה בשליטת חמאס כגורם המייצב את עזה. כיום נראה סוף סוף כי מדיניותה של מצרים – שמאז מבצע ״צוק איתן״ (2014) ניסתה להוביל אסטרטגיה חלופית, המבוססת על חזרה הדרגתית של הרשות לנהל את עזה – זוכה לתהודה בארה״ב וגם בישראל. זהו שינוי מהותי שיוצר הזדמנות חשובה למאמץ ישראלי-מצרי-אמריקני מתואם. הרעיון המרכזי של מדיניות זו הוא תמיכה ב-׳חיזוק הרש״פ׳ ו-׳החזרת הרש״פ לעזה׳.
האתגר הנוכחי הוא תרגומן של סיסמאות אלו לפרקטיקת עבודה בשטח.
הדיון על ייצוב עזה נסוב כיום בעיקר בשאלה כיצד להימנע מהפניית חומרי גלם שונים וכספים לחמאס, וכיצד לתכנן מנגנון שיבטיח כי הארגון לא ירוויח ממאמצי השיקום. ההתחמשות החמאס לא אשם מנגנון השיקום של עזה (GRM), שנוצר לאחר המבצע ב-2014 ופועל על פי הוראות הן מן הצד הישראלי והן מן הצד של הרש״פ.
אמנם יש מקום לשיפור בפעולת המנגנון, אך כל שדרוג שלו צריך לא רק למנוע אספקת חומרים, אלא גם להקל – ולא להפריע – לשיקום ופיתוח עזה, תוך הגברת תפקיד הרש״פ ותרומתה למאמץ זה. אם זה יהיה ההיגיון המנחה את המנהיגים, שדרוג המנגנון מ-2014 יהווה חלק חשוב בפאזל של ייצוב עזה. עם זאת, מהלך זה לבדו לא יספיק בשינוי מאזן הכוחות בין חמאס לרשות.
חיזוק הרש״פ והקלה על חזרתה לניהול עזה מחייב את ישראל לפעול על פי חמשת הצעדים הבאים. ראשית, יש לשפר את סיכויי ההצלחה לתהליך, שכן אף צד לא יסכים לקחת חלק או להוביל את המאמץ שמראש נידון לכישלון. לשם כך, על ישראל להקל את הגבלות התעבורה של סחורות ובני אדם לרצועה בתוכה ומחוצה לה, ולתמוך בפרויקטים רחבי היקף, כולל תכנון, הקמה והפעלה של נמל ימי – הכל בפיקוח הרש״פ תוך התחשבות בצרכיה הביטחוניים של ישראל.
שנית, מכיוון שתפקיד גלוי ופעיל יותר של הרש״פ ידרוש הבנות בין פת״ח לחמאס על חלוקת הכח והאחרויות ביניהם, על ישראל לתמוך – ולא להטיל וטו – בהקמת ממשלה טכנוקרטית. ממשלה זו, בהנהגת הרש״פ, תהיה אחראית על ניהול העניינים האזרחיים בעזה. בכפוף למנגנון המבטיח כי לחמאס לא תהיה גישה לכספים המנוהלים על ידי ממשלה זו, ישראל תצטרך לעודד תורמים לתמוך בממשלה הטכנוקרטית ובניהול תקין ושקוף של הכספים הללו.
שלישית, יש לתת לרש״פ ביטחונות שכל עוד החמאס ופלגים אחרים בעזה לא פורקו מנשקם, וכל עוד לרש״פ אין אמצעי הגנה וביטחון אפקטיביים בעזה, ישראל לא תאשים את הרשות ותגרום לה לשאת באחריות לכל הפרה של הפסקת האש מצד שלישי.
רביעית, לא ניתן לצפות מהרש״פ לשתף פעולה עם אסטרטגיה המשפרת את התנאים בעזה בלבד. הגישה השלמה המוצעת כאן מחייבת לפיכך לדאוג שגם המצב בגדה המערבית ישתפר (ללא תלות במימד העזתי). הצעדים הנדרשים אינם מהווים בהכרח אתגר לגבולותיה האידיאולוגיים של ממשלת ישראל החדשה, מכיוון שאף אחד מחברי הקואליציה אינו מתנגד לצעדים הנוגעים ישירות לאיכות החיים, ליציבות ולביטחון בגדה המערבית.
ניתן ליישם מגוון צעדים להסרת מכשולים לפיתוח כלכלי פלסטיני – ולתמיכה אקטיבית בו; לשיפור יכולות הממשל של לרש״פ; לסיום נוכחות צה״ל בשטח A, נוכחות אשר מערערת את הלגיטימיות והיעילות של כוחות הביטחון הפלסטיניים; להתמודדות יעילה עם זרמים קיצוניים ואלימים בתוך קהילת המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים ועוד.
חמישית, יש למנוע כל פרובוקציה קיצונית באתרים הקדושים של ירושלים ובסביבתה, להקפיד על הסטטוס קוו בהר הבית, לחדש את תפקידה של ירדן במתחם, ולעצור את פינויים של פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים. התועלת בנקיטת כלל צעדים אלה רבה, ובמיוחד כדי למנוע מחמאס טענה לייצוג הפלסטינים בירושלים. יתר על כן, פרובוקציות מתמשכות בירושלים יקשו על הרש״פ לקיים את מחויבויותיה לאי-אלימות, יקשו על שיתוף הפעולה עם ישראל, ויהפכו את מעמדה בעזה לרעוע.
אין פתרון פשוט לחוסר היציבות של הפסקת האש הנוכחית בין עזה לישראל. מעורבות הרש״פ נותרה תנאי מקדים שהוא בגדר חובה למאמץ הייצוב לטווח הארוך. פתרון הסוגיה הנוכחית רלוונטי לא רק למי שרוצה לשמר את פיתרון שתי המדינות, אלא גם לאלה בממשלת ישראל שאינם מעוניינים להיגרר לכיבוש מחדש של עזה, ולכן הם מבינים את הצורך האקוטי בממשל פלסטיני בעזה – ורצוי לא בהנהגת חמאס.
העימות האחרון הבהיר שכדי להעצים את הרש״פ לקראת תפקיד שכזה ברצועה על ישראל לתת את הדעת שהתפתחויות בגדה המערבית ובירושלים משפיעות על היציבות בעזה, ולהיפך.
הכותבת היא מנהלת שותפה של הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF) וחברת צוות רצועת עזה של תנועת ׳מפקדים למען ביטחון ישראל׳. המאמר תורגם מפרסום באנגלית באתר Fathom Journal.
