הסכנה שאזרחי ישראל לא ידעו אודותיה: ״סדאם רצה ראש-נפץ שיפזר אבק רדיו-אקטיבי״
אחרי ההפצצה הישראלית, המשיך סדאם לחפש התקן גרעיני. כל החלופות היו רלוונטיות: העשרת אוראניום, מחזור דלק גרעיני ועד ראש-נפץ שיפזר אבק רדיו-אקטיבי. מאמר מיוחד של פרופסור אמציה ברעם
אמציה ברעם
| 17/06/2021
By Iraqi State Television - Iraqi State Television, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25469912
ביולי 1968 עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בבגדאד על גלי הזעם העממי בשל כשלון המשטר הקודם במלחמת ששת הימים. הריטוריקה האנטי-ישראלית של המישטר החדש היתה הקיצונית ביותר בעולם הערבי. סגן-הנשיא, בחור צעיר יפה-תואר וכריזמאטי בשם צדאם חוסיין, האשים את גמאל עבד אל-נאצר ב"מנטאליות זעיר-בורגנית" שבגללה הובס ביוני 1967 ודרש ממנו להתפטר. אך הוא וחבריו לשלטון לא התחייבו לצאת מייד למלחמה חדשה בישראל.
בספטמבר "השחור" 1970 כמעט הפילו הפלסטינים את השלטון ההאשמי בעמאן. משטר הבעת' הסורי שלח כוחות שריון לסייע להם, אך בגדאד הורתה לכוחותיה שעדיין היו בירדן (כמאתיים טנקים ועוד יחידות) לסגת מצירי התחבורה למדבר ולשבת על הכלים.
הסיבה היתה בעיקר עימות בעצימות נמוכה עם צבאו העדיף של השאה האיראני במזרחה של עיראק ועל השט אל-ערב, הרחק מהחזית הירדנית. מול השאה, עיראק חשה נחיתות מסוכנת וזו היתה החזית בעדיפות העליונה. ואכן בתוך מספר חדשים החזירה בגדאד הביתה את כל כוחותיה מירדן.
השאיפה העירקית לגרעין
הפרק הבא פותח את הסיפור הגרעיני העיראקי. בנובמבר 1971 השתלטה איראן על שלושה איים אסטראטגיים בפתח המפרץ הפרסי שהיו שייכים לשרג'ה, אחת מן הנסיכויות המאוחדות היום. השליטה באיים איפשרה לאיראן לחסום את מיצרי הורמוז לשייט עיראקי.
בגדאד נדהמה, וביקשה עזרה מכל מדינות-ערב, אך הערבים התעלמו מבקשותיה. משטר הבעת' חש בדידות מסוכנת וכפיות-תודה: אחרי הכל, עיראק שלחה כוחות שריון לסייע לירדן ב-,1967 וכעת היא נותרה לבדה. ככל הנראה זה היה המניע העיקרי להחלטתו של צדאם להנחות באפריל 1972 את מדעני הגרעין שכבר היו בעיראק להתמקד במיזם גרעיני צבאי. איראן, לא ישראל היתה המטרה המיידית.
במרץ 1975 נחתם הסכם בין צדאם לשאה האיראני ששני הצדדים כבדו אותו. הסכנה האיראנית התרחקה, אף שלא נעלמה. מרגע זה הופכת ישראל למטרה הקרובה למדיניות הגרעין של עיראק. את ביקור סאדאת בישראל בנובמבר 1977 החליטה בגדאד לנצל כדי להחליף את מצרים כמנהיגת העולם הערבי. הגרעין היה חלק מיזמה זו. ביוני 1978 נשא צדאם נאום סודי בעניין הגרעין במכללה ע"ש הנשיא בכר ללמודים צבאיים גבוהים בבגדאד.
בשלב זה כבר היה הכור הצרפתי אוזיראק שכונה "תמוז" (על-שם האל הבבלי המסמל לידה מחדש) במחצית תהליך הקמתו. צדאם הסביר שבשעה שהצבאות הערביים הקונבנציונאליים המאוחדים כבר ישטפו חלק מישראל ויאיימו על תל-אביב, בוודאי שהישראלים יציבו להם אולטימטום.
הם יודיעו שאם צבאות-ערב לא יסוגו מייד, ישראל תשליך את הפצצה על הבירות הערביות. ברור שבמצב זה מפקדי הצבאות הערביים יחליטו לחזור הביתה. ברגע זה, אם יהיה גם לערבים (ברמז: לעיראק) נשק גרעיני, הם יודיעו לישראל שגם להם יש גרעין ואם תעז להפציץ אפילו עיר ערבית אחת, הערבים יחסלו את ישראל "באטום". כלומר: ישראל תחוסל בכל מקרה, אך האוכלוסייה תוכל להנצל. ההרצאה כולה הוקלטה וההקלטה נמצאת בפנטגון.
נפילת השאה ועלייתו של ח'ומייני
מרגע שהאיתוללה ח'ומייני השתלט על איראן חזרה בגדאד לראות את איראן כאויב המסוכן ביותר ועל-כן בעדיפות עליונה. ב-22 לספטמבר 1980 צדאם – כעת כבר נשיא – הורה על הפלישה לאיראן. הכור, אשר בראיית המשטר העיראקי נועד להפיק פלוטוניום עבור נשק גרעיני, כבר היה בשלב מתקדם למדי של הקמתו, במטרה להפעילו לכל המאוחר תוך שנה. האיראנים הבינו את משמעות הדבר ותקפו את הכור, אך נכשלו.
ב-7 ביוני 1981 תקפה ישראל את הכור והצליחה להשמידו. כשבוע לאחר מכן נפגש צדאם עם יועציו הבכירים ואמר להם: "אני אומר לבגין: כל מה שהרסת אני אבנה מחדש ויותר". גם נאום זה הוקלט במלואו ומצוי בפנטגון.
אף שישראל נרדמה בשמירה, צדאם קיים את הבטחתו. עיראק הסתערה מייד על העשרת אורניום בארבע דרכים שונות ובשיטה מבוזרת. בזמן מלחמת עיראק-איראן (1980-88) כבר הפיץ צדאם למפקדי-דיביזיות חוברת כיצד להלחם בשדה-קרב שבו ייעשה ע"י צבא-עיראק שימוש בנשק גרעיני טקטי (כנראה של קילוטון אחד).
עם סיום המלחמה באוגוסט 1988 עדיין לא הגיעה עיראק לייצור הפצצה, אך אילולא שגה צדאם ופלש לכוית מוקדם מדי, בטרם הצליחו מדעניו לבנות התקן נפץ גרעיני, היתה עיראק הופכת למעצמונת גרעינית בהקדם.
במטרה להשיג יכולת גרעינית צבאית פעלו מדעני הגרעין העיראקים להעשיר אורניום הן בשיטת EMIS (ElectroMagnetic Isotope Separation - הפרדה אלקטרומגנטית של איזוטופים) המבוססת על מערך קליוטרונים, והן על ידי פיתוח צנטריפוגות גז. טכנולוגיית זו התקדמה מהר יותר.
אבק רדיו-אקטיבי
לפי דברי ח'ידר חמזה, מדען גרעין של צדאם, לאחר שעיראק פלשה לכוית ב-2- באוגוסט 1990 נדרש מהמדענים (כנראה ע"י חוסיין כאמל, שהיה עדיין באותם ימים יד-ימינו של צדאם), לייצר מייד התקן נפץ גרעיני.
הוא דרש גם להתחיל במיניאטורזציה כך שניתן יהייה להתקין ראש נפץ גרעיני על טיל אל-חוסיין. הוא דרש לשם כך למחזר את הדלק הגרעיני המקורי של כור תמוז (12.5 ק"ג אורניום מועשר לשיעור 93%) שכבר עבר הקרנה חלקית, ואת הדלק הגרעיני המשומש במידת מה של הכור שעיראק קיבלה בשנות ה-60 מבריה"מ (בתכולת 27.5 ק"ג אורניום מועשר ל-80%).
המדענים נחרדו כי ידעו שטרם הגיעו ליכולת כזו, וכל ניסיון להאיץ את התהליך יסתיים באסון. הם הסבירו זאת וצדאם השלים עם כך. אז נדרש מהם לאסוף פסולת גרעינית מכל סוג, לטחון אותה, ובאמצעותה ליצור ראש-נפץ שיפזר אבק רדיו-אקטיבי. כשהסבירו שגם לכך אין עדיין הטכנולוגיה הדרושה והחיילים שייאלצו לטפל בפסולת הרדיואקטיבית בידיהם ממש ימותו כמעט מייד ביסורים קשים, השיבו מצדו של צדאם שהוא יספק להם מייד חיילים חדשים.
בסופו של דבר נזנח הרעיון כולו, כפי שצדאם ויתר גם על השימוש בטילים עם ראשי-הנפץ הכימיים שהיו ברשותו. הסיבה היתה ככל הנראה (יש רמזים לכך בשיחותיו המוקלטות של צדאם המצויות בפנטגון) שהוא חשש ששימוש בנשק לא קונבנציונאלי יביא את ישראל להגיב בנשק גרעיני שחשב שיש ברשותה.
כיום אין אנו יודעים דבר על האסטרטגיה הגרעינית האיראנית. באשר לעיראק, לפי כמאל חוסיין לטיף, יו"ר הרשות הרגולטורית העיראקית למקורות רדיואקטיביים, עיראק מתכננת לבנות לא פחות משמונה כורים גרעיניים לייצור חשמל.
אלא שבנוסף לקשיי-מימון, יש להניח שהספקים הפוטנציאליים ייזהרו שלא לספק כורים המסוגלים לייצר חומר בקיע. בשלב זה, באופן מעשי מדובר ברכישת שלושה כורי כוח, אך כנראה זהו עדיין חלום רחוק. באשר לחמישה כורים נוספים – זהו חלום רחוק מאד.
אחרי ההפצצה הישראלית, המשיך סדאם לחפש התקן גרעיני. כל החלופות היו רלוונטיות: העשרת אוראניום, מחזור דלק גרעיני ועד ראש-נפץ שיפזר אבק רדיו-אקטיבי. מאמר מיוחד של פרופסור אמציה ברעם
By Iraqi State Television - Iraqi State Television, Public Domain, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=25469912
ביולי 1968 עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בבגדאד על גלי הזעם העממי בשל כשלון המשטר הקודם במלחמת ששת הימים. הריטוריקה האנטי-ישראלית של המישטר החדש היתה הקיצונית ביותר בעולם הערבי. סגן-הנשיא, בחור צעיר יפה-תואר וכריזמאטי בשם צדאם חוסיין, האשים את גמאל עבד אל-נאצר ב"מנטאליות זעיר-בורגנית" שבגללה הובס ביוני 1967 ודרש ממנו להתפטר. אך הוא וחבריו לשלטון לא התחייבו לצאת מייד למלחמה חדשה בישראל.
בספטמבר "השחור" 1970 כמעט הפילו הפלסטינים את השלטון ההאשמי בעמאן. משטר הבעת' הסורי שלח כוחות שריון לסייע להם, אך בגדאד הורתה לכוחותיה שעדיין היו בירדן (כמאתיים טנקים ועוד יחידות) לסגת מצירי התחבורה למדבר ולשבת על הכלים.
הסיבה היתה בעיקר עימות בעצימות נמוכה עם צבאו העדיף של השאה האיראני במזרחה של עיראק ועל השט אל-ערב, הרחק מהחזית הירדנית. מול השאה, עיראק חשה נחיתות מסוכנת וזו היתה החזית בעדיפות העליונה. ואכן בתוך מספר חדשים החזירה בגדאד הביתה את כל כוחותיה מירדן.
השאיפה העירקית לגרעין
הפרק הבא פותח את הסיפור הגרעיני העיראקי. בנובמבר 1971 השתלטה איראן על שלושה איים אסטראטגיים בפתח המפרץ הפרסי שהיו שייכים לשרג'ה, אחת מן הנסיכויות המאוחדות היום. השליטה באיים איפשרה לאיראן לחסום את מיצרי הורמוז לשייט עיראקי.
בגדאד נדהמה, וביקשה עזרה מכל מדינות-ערב, אך הערבים התעלמו מבקשותיה. משטר הבעת' חש בדידות מסוכנת וכפיות-תודה: אחרי הכל, עיראק שלחה כוחות שריון לסייע לירדן ב-,1967 וכעת היא נותרה לבדה. ככל הנראה זה היה המניע העיקרי להחלטתו של צדאם להנחות באפריל 1972 את מדעני הגרעין שכבר היו בעיראק להתמקד במיזם גרעיני צבאי. איראן, לא ישראל היתה המטרה המיידית.
במרץ 1975 נחתם הסכם בין צדאם לשאה האיראני ששני הצדדים כבדו אותו. הסכנה האיראנית התרחקה, אף שלא נעלמה. מרגע זה הופכת ישראל למטרה הקרובה למדיניות הגרעין של עיראק. את ביקור סאדאת בישראל בנובמבר 1977 החליטה בגדאד לנצל כדי להחליף את מצרים כמנהיגת העולם הערבי. הגרעין היה חלק מיזמה זו. ביוני 1978 נשא צדאם נאום סודי בעניין הגרעין במכללה ע"ש הנשיא בכר ללמודים צבאיים גבוהים בבגדאד.
בשלב זה כבר היה הכור הצרפתי אוזיראק שכונה "תמוז" (על-שם האל הבבלי המסמל לידה מחדש) במחצית תהליך הקמתו. צדאם הסביר שבשעה שהצבאות הערביים הקונבנציונאליים המאוחדים כבר ישטפו חלק מישראל ויאיימו על תל-אביב, בוודאי שהישראלים יציבו להם אולטימטום.
הם יודיעו שאם צבאות-ערב לא יסוגו מייד, ישראל תשליך את הפצצה על הבירות הערביות. ברור שבמצב זה מפקדי הצבאות הערביים יחליטו לחזור הביתה. ברגע זה, אם יהיה גם לערבים (ברמז: לעיראק) נשק גרעיני, הם יודיעו לישראל שגם להם יש גרעין ואם תעז להפציץ אפילו עיר ערבית אחת, הערבים יחסלו את ישראל "באטום". כלומר: ישראל תחוסל בכל מקרה, אך האוכלוסייה תוכל להנצל. ההרצאה כולה הוקלטה וההקלטה נמצאת בפנטגון.
נפילת השאה ועלייתו של ח'ומייני
מרגע שהאיתוללה ח'ומייני השתלט על איראן חזרה בגדאד לראות את איראן כאויב המסוכן ביותר ועל-כן בעדיפות עליונה. ב-22 לספטמבר 1980 צדאם – כעת כבר נשיא – הורה על הפלישה לאיראן. הכור, אשר בראיית המשטר העיראקי נועד להפיק פלוטוניום עבור נשק גרעיני, כבר היה בשלב מתקדם למדי של הקמתו, במטרה להפעילו לכל המאוחר תוך שנה. האיראנים הבינו את משמעות הדבר ותקפו את הכור, אך נכשלו.
ב-7 ביוני 1981 תקפה ישראל את הכור והצליחה להשמידו. כשבוע לאחר מכן נפגש צדאם עם יועציו הבכירים ואמר להם: "אני אומר לבגין: כל מה שהרסת אני אבנה מחדש ויותר". גם נאום זה הוקלט במלואו ומצוי בפנטגון.
אף שישראל נרדמה בשמירה, צדאם קיים את הבטחתו. עיראק הסתערה מייד על העשרת אורניום בארבע דרכים שונות ובשיטה מבוזרת. בזמן מלחמת עיראק-איראן (1980-88) כבר הפיץ צדאם למפקדי-דיביזיות חוברת כיצד להלחם בשדה-קרב שבו ייעשה ע"י צבא-עיראק שימוש בנשק גרעיני טקטי (כנראה של קילוטון אחד).
עם סיום המלחמה באוגוסט 1988 עדיין לא הגיעה עיראק לייצור הפצצה, אך אילולא שגה צדאם ופלש לכוית מוקדם מדי, בטרם הצליחו מדעניו לבנות התקן נפץ גרעיני, היתה עיראק הופכת למעצמונת גרעינית בהקדם.
במטרה להשיג יכולת גרעינית צבאית פעלו מדעני הגרעין העיראקים להעשיר אורניום הן בשיטת EMIS (ElectroMagnetic Isotope Separation - הפרדה אלקטרומגנטית של איזוטופים) המבוססת על מערך קליוטרונים, והן על ידי פיתוח צנטריפוגות גז. טכנולוגיית זו התקדמה מהר יותר.
אבק רדיו-אקטיבי
לפי דברי ח'ידר חמזה, מדען גרעין של צדאם, לאחר שעיראק פלשה לכוית ב-2- באוגוסט 1990 נדרש מהמדענים (כנראה ע"י חוסיין כאמל, שהיה עדיין באותם ימים יד-ימינו של צדאם), לייצר מייד התקן נפץ גרעיני.
הוא דרש גם להתחיל במיניאטורזציה כך שניתן יהייה להתקין ראש נפץ גרעיני על טיל אל-חוסיין. הוא דרש לשם כך למחזר את הדלק הגרעיני המקורי של כור תמוז (12.5 ק"ג אורניום מועשר לשיעור 93%) שכבר עבר הקרנה חלקית, ואת הדלק הגרעיני המשומש במידת מה של הכור שעיראק קיבלה בשנות ה-60 מבריה"מ (בתכולת 27.5 ק"ג אורניום מועשר ל-80%).
המדענים נחרדו כי ידעו שטרם הגיעו ליכולת כזו, וכל ניסיון להאיץ את התהליך יסתיים באסון. הם הסבירו זאת וצדאם השלים עם כך. אז נדרש מהם לאסוף פסולת גרעינית מכל סוג, לטחון אותה, ובאמצעותה ליצור ראש-נפץ שיפזר אבק רדיו-אקטיבי. כשהסבירו שגם לכך אין עדיין הטכנולוגיה הדרושה והחיילים שייאלצו לטפל בפסולת הרדיואקטיבית בידיהם ממש ימותו כמעט מייד ביסורים קשים, השיבו מצדו של צדאם שהוא יספק להם מייד חיילים חדשים.
בסופו של דבר נזנח הרעיון כולו, כפי שצדאם ויתר גם על השימוש בטילים עם ראשי-הנפץ הכימיים שהיו ברשותו. הסיבה היתה ככל הנראה (יש רמזים לכך בשיחותיו המוקלטות של צדאם המצויות בפנטגון) שהוא חשש ששימוש בנשק לא קונבנציונאלי יביא את ישראל להגיב בנשק גרעיני שחשב שיש ברשותה.
כיום אין אנו יודעים דבר על האסטרטגיה הגרעינית האיראנית. באשר לעיראק, לפי כמאל חוסיין לטיף, יו"ר הרשות הרגולטורית העיראקית למקורות רדיואקטיביים, עיראק מתכננת לבנות לא פחות משמונה כורים גרעיניים לייצור חשמל.
אלא שבנוסף לקשיי-מימון, יש להניח שהספקים הפוטנציאליים ייזהרו שלא לספק כורים המסוגלים לייצר חומר בקיע. בשלב זה, באופן מעשי מדובר ברכישת שלושה כורי כוח, אך כנראה זהו עדיין חלום רחוק. באשר לחמישה כורים נוספים – זהו חלום רחוק מאד.
