"תפיסת הניצחון" – הצורך בתפיסת לחימה מעודכנת 

מבצע "שומר החומות" מלמד כי גם בלחימה בזירה אחת, בתנאים כמעט אופטימליים, לא הצליח צה"ל להסיר את האיום מהעורף, וודאי שלא התקרב לכדי הכרעה. ראוי שהוא ישמש עבור המערכת הביטחונית קריאת השכמה

אילוסטרציה. צילום: דובר צה״ל 

בצה"ל מתנהל, בשנתיים האחרונות, דיון ער סביב הרעיונות של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שמוביל הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי. לשינויים שתפיסה זו מציעה משמעויות מרחיקות לכת על בניין והפעלת הכוח של צה"ל, ובחלקים מסוימים אף על תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. ביחס כמעט הפוך לחשיבות התפיסה ומשמעויותיה, נראה כי במרחב הציבורי אין היא זוכה לדיון מעמיק דיו. 

"ניסוי מעבדה"

גם אם מוקדם עדיין להעריך כיצד יתפתחו הדברים בעתיד, חשוב לנצל את המפגש הנדיר בין התאוריה הצבאית-ביטחונית לבין הניסיון המעשי, כפי שבא לידי ביטוי במבצע "שומר החומות" כדי לקדם דיון מעמיק ברעיונות העומדים בבסיס התפיסה. במונחים של חשיבה צבאית צריך המבצע בעזה לשמש כמעין "ניסוי מעבדה" לבחינת תקפותם של הרעיונות הללו, וכפלטפורמה להפקת לקחים ולמידה לנוכח אתגרי העתיד. את אלו בא המאמר לקדם.

כבר בראשית הדברים חשוב יהיה להבהיר כי השאלה איננה האם נדרשת לצה"ל תפיסת הפעלה חדשה – זו נדרשת ללא עוררין – לאור השינויים המתהווים והאיומים המתפתחים. השאלה עמה מתמודד המאמר היא, האם "תפיסת הניצחון" המתגבשת מתמודדת היטב עם האתגרים העומדים בפני ישראל והאם היא אכן מספקת את המענה המצופה.

אך בטרם נפנה אל העתיד, ראוי להביט אל העבר, אל ראשית שנות החמישים. במהלך שנים אלה התגבשו רעיונות היסוד של הביטחון הלאומי הישראלי למול האיום שהציבו הצבאות הסדירים של מדינות ערב, וכנגד פעולות הטרור שליוו את המדינה בשנותיה הראשונות. ואכן רעיונות אלו שהכווינו את בניין כוחות של צה"ל ואת אופן הפעלת כוחותיו בשדה הקרב, הובילו בחלוף השנים לסדרה של נצחונות, בסופם נדמה היה כי הוסר האיום הקיומי מעל מדינת  ישראל.

אלא שכמו תמיד לאורך תולדות המלחמות, המציאות החדשה מעלה איומים ואתגרים חדשים. החל משנות השמונים של המאה הקודמת, צה"ל מצא עצמו מתמודד למול ארגונים הפועלים בעיקר שיטות של גרילה וטרור. אלו פעלו כנגד האוכלוסייה הישראלית בעיקר באמצעות ירי תלול מסלול, בהיקפים, בעוצמה ובדיוק שהלכו והתגברו לאורך השנים, ופעלו במקביל בכדי לקעקע את דמותה ולהגביל את חופש פעולתה של מדינת ישראל בזירה הבינ"ל, כל אימת שהפעילה כוחה למול איומים אלה. 

בצה"ל התפתחה ההבנה כי לא ניתן עוד להסתמך על אותם הרעיונות וכי נדרש לפתח רעיונות חדשים ויכולות אחרות שיתאימו לבעיות שמציבים שדות הקרב של המאה ה-21. ייאמר לזכותו של צה"ל שגם בהעדר הנחיה מדינית לשאלות היסוד הללו, כפי שראוי היה שיהיה, הוא עוסק בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי בשאלה כיצד מנצחים את העימותים שישראל מנהלת וכיצד בונים את הכוח לקראתם. 

תפיסת ניצחון

מהיבטים אלה, התהליך שהרמטכ"ל כוכבי מוביל בשנתיים האחרונות, לגיבוש תפיסת ניצחון לצה"ל, נחוץ ומבורך. ויחד עם זאת, יהיה ראוי להציב סימני שאלה ולהטיל ספק, לא באשר לעצם הצורך בתפיסה, אלא בתוכן שלה - בהנחות היסוד שעליהן היא נשענת ובתקפותם של הרעיונות המנחים אותה. בכדי לעשות זאת נדרש לבחון את התפיסה ואת ייתכנות היישום של רעיונות היסוד המצוים בבסיסה, באספקלריה של תורת הביטחון הלאומי, מתוכה בחרנו להדגיש שלושה כללי יסוד.

כלל מס' 1 – קיצור משך הלחימה – מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחימה ממושכת. הצורך הקריטי להקטין ככל האפשר את הנזק לציבור ולתשתיות המדינה כתוצאה מהלחימה ולהימנע מלחצים מדיניים, המתגברים ככל שהלחימה נמשכת מחייבים את ישראל למלחמות קצרות. עיקרון זה שנתקבע כעיקרון מוביל בתפיסת הביטחון הישראלית יהיה חשוב עוד יותר במלחמות העתידיות בהן העורף האסטרטגי ימצא תחת מתקפת טילים למן הרגע הראשון.

כלל מס' 2 – האויב יפעל באופן המסוכן ביותר עבורנו – הנחת היסוד היא שכל יכולת שהאויב בונה כנגדנו תופעל על ידו באופן ובעיתוי שיקנו לו את מרב היתרונות ויגרמו לנו את מרב הנזק. אל לנו להניח כי האויב יפעל באופן שמסתדר עם התוכניות שלנו.

כלל מס' 3 – בניית הצבא והכנתו למלחמה מחייבת לקחת בחשבון התמודדות עם התרחיש החמור האפשרי – כנגזר מכלל מס' 2, אין ולא תהיה לנו היכולת לצפות מה תהיינה הנסיבות, מה יהיו התנאים שבהם תתפתח המלחמה הבאה, אילו חזיתות תהיינה פעילות בה ומהם התרחישים שיובילו אליה. זה מחייב לעמת כל תפיסה אל מול התרחיש החמור האפשרי ולבחון האם ניתן יהיה ליישמה, האם היא תהיה אכן אפקטיבית.  

ראוי שתישאל השאלה האם עקרונות אלה עמדו בבסיס ההנחות עליהן נשענת "תפיסת הניצחון" - האם היא אכן מוכוונת אל מול אתגרי המלחמה הבאה? האם הפרדיגמה העומדת בבסיסה, והתרחישים שמולם היא גובשה, יעמדו באתגרים אלה? האם היא גמישה דיה כדי להתמודד עם הבלתי צפוי? ולבסוף, האם יישומה אכן יוביל לניצחון בתנאים העלולים להיווצר?

המאמר מבקש להטיל בכך ספק. הוא נועד להאיר את החולשות ולהציף את הספקות בכדי לעורר דיון נדרש. במרכזו ניצבת הטענה כי המלחמה הבאה עלולה להיות שונה באופן מהותי. מה שהיה אפשרי, גם אם לא אפקטיבי דיו, בסוג העימותים בארבעת העשורים האחרונים, עלול להיות שונה לחלוטין במלחמה הבאה.

מרחב אסטרטגי ומבצעי

חשוב יהיה לפיכך לעמוד על המגמות המרכזיות המתחוללות במרחב האסטרטגי והמבצעי, ולבחון את משמעויותיהן האפשריות על הפעלת עוצמתה הצבאית של ישראל, וכנגזרת, על האופן בו היא בונה ומכינה את כוחה. לישראל עליונות אווירית מרשימה, אך איראן עושה מאמצים גדולים לקעקע את העליונות המוחלטת ממנה נהנה חיל האוויר הישראלי. יש להניח שחלק ממאמצי איראן אכן יצלחו.

מעבר לאיראן ולחיזבאללה מצוי הצבא הסורי, שמצוי בתהליך שיקום. בנסיבות מסוימות הוא יפעיל יכולות הגנ"א שגם אם לא תגבלנה את חיל האוויר הרי שהן תגזולנה ממנו קשב רב ומשאבים. נוכחותה של רוסיה במרחב וההנחה שבנסיבות מסוימות בהן היא עלולה להפעיל את יכולותיה כדי להגן על אינטרסים רוסיים, חייבים גם הם להילקח בחשבון. כל אלה עלולים לפגוע בחופש הפעולה של חיל האוויר וראוי יהיה לקחת אותם בחשבון.

בבסיס האיום עומדת איראן כמעצמה. היא מתקדמת מבחינה טכנולוגית, ומעבירה חלק מהטכנולוגיות המתקדמות לשליחיה. ישראל נהנתה מיתרון טכנולוגי עצום על הפלסטינים, החמאס וחיזבאללה, אך חייבת להכיר בכך שהפערים הטכנולוגיים מצטמצמים והולכים. 

לכך מצטרפים סיכונים נוספים כגון האפשרות שהאויב יכבוש שטחי מולדת ושהלחימה תתבצע במספר חזיתות במקביל. אלו עלולים להתרחש כאשר העורף האסטרטגי של ישראל מצוי תחת מתקפת טילים ממספר זירות במקביל. שיבוש גיוס המילואים, פגיעה בתמיכת המשק במאמץ המלחמה, סגירת נמלי האוויר והים וקשיים בחידוש מלאי התחמושת, כל אלה עשויים לאתגר את פעולתה של "מכונת המלחמה הצה"לית".

רגישותה של "תפיסת הניצחון" לשינויים שמגמות אלו עלולות לחולל היא רבה. התבססותה על מיצוי יכולות האש ויתרון המודיעין והטכנולוגיה בכדי להביא לפגיעה מסיבית באויב, שתוביל לניצחון מובהק בזמן קצר, עלולה להפוך לעקב אכילס במקום שבו יכולות אלו יאותגרו והתוכניות ישתבשו. היא דורשת סדרה של תנאים לצורך מימושה שספק רב אם יתקיימו תמיד, בעיקר במלחמה רחבת היקף. 

התמרון היבשתי

אופטימיות חשובה, אפילו הכרחית, אלא שאל לנו להתעלם מן העובדה שבצד השני מצוי אויב שתוכניותיו והיכולות אותן הוא מפתח, משיתות על מערכת הביטחון אתגר משמעותי, במונחים מסוימים, חסר תקדים. אלה מחייבות שלא נשעין את כל ביטחונינו על קורה אסטרטגית אחת, חזקה ומתוחכמת ככול שתהיה.

ממש כמו מתאגרף הנדרש להשתמש בשתי זרועותיו כך צה"ל נדרש לבנות שתי זרועות שריריות ומאוזנות – אווירית ויבשתית – הפועלות במשולב ובסינכרון, כדי להגן על העורף, לעבור מהר למתקפה ולהנחית על האויב סדרה מהירה של מהלומות משולבות בעומק שטחו. לא חיל האוויר ולא כוחות היבשה הסדירים, מתוחכמים ככל שיהיו, יעמדו לבדם באתגר הזה.

רעיון הפעולה המסיבית של כלים אוטונומיים בעומק שטח האויב הינו חשוב ויש להמשיך לפתחו, אולם הוא לא יוכל להוות תחליף לפעולת התמרון היבשתי הנשען על כושר פיקוד מעולה ורוח לחימה גבוהה של הגייסות. הזרוע היבשתית של צה"ל הלכה ונחלשה בארבעת העשורים האחרונים, והשימוש בה במבצעים בהמשך הלך ופחת. צה"ל הלך והעמיק את התבססותו על יכולות חיל האוויר והמודיעין, ואלה עשויות שלא להספיק אל מול האתגרים ששדה הקרב העתידי מזמן לנו.

תפיסת הניצחון לא רק שאינה פותרת את חוסר האיזון אלא שבמובנים רבים אף מעמיקה אותו. מבצע "שומר החומות" מלמד כי גם בלחימה בזירה אחת, בתנאים כמעט אופטימליים, לא הצליח צה"ל להסיר את האיום מהעורף, וודאי שלא התקרב לכדי הכרעה. ראוי שהוא ישמש עבור המערכת הביטחונית קריאת השכמה.

המלחמה הבאה תהיה שונה. היא עשויה לדרוש מאיתנו מאמץ לאומי שלא נדרש מהעם שנים רבות, וחשוב שיהיו בארגז הכלים שלנו כלים מתאימים להתמודדות עם האתגרים שהיא מציבה בפנינו. כלים שנבנו מתוך מחשבה מקצועית, מתוך ראייה מפוקחת של התרחישים הקשים והפחות נוחים, מתוך הבנה שגם במלחמה הבאה, כמו בעבר, לא תהיה לנו הפריווילגיה שלא לצאת מנצחים, גם אם יידרשו לשם כך מחירים גבוהים.


פרופ' אל"מ (מיל') גבי סיבוני הוא חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. תא"ל (מיל') יובל בזק הינו חוקר צבא וביטחון וראש המטה של עוצבת הגליל במילואים.