דעה | מבצע ״שומר חומות״ צריך לשמש קריאת השכמה
תפיסת הביטחון של ישראל לא עודכנה כבר כמה עשורים. עם שוך הקרבות, יש לגבש אסטרטגיה שתשכיל להבין את מורכבות האיום השיעי ותיקח בחשבון את המחיר הכבד שנידרש לשלם כדי להביס אותו
יובל בזק
| 20/05/2021
Photography: Amit Agronov - https://www.iaf.org.il/9331-53105-en/IAF.aspx
בשעה שנראה כי מבצע שומר החומות מתקרב לנקודת הסיום, ראוי יהיה לדון בשאלה המתבקשת, לאן כל זה מוביל? כיצד אנו רואים את הפתרון לבעיית עזה? ומהי האסטרטגיה שנדרש לנקוט בכדי להגיע לפתרון זה? בשיח הציבורי נוכחות בעוצמה כזו או אחרת, שלוש חלופות לפתרון. הראשונה היא להמשיך במתכונת הנוכחית. לקבל את העובדה שעזה היא בעיה כרונית שלא ניתן לפתור או שאין לנו רצון לשלם את המחירים הכרוכים בפתרונה.
השנייה, שצריך לנצל את הישגי המבצע ולחתור בכול הכוח להסדרה מול החמאס מתוך הנחה ששיפור מרקם החיים בעזה יביא לחיזוק המתונים ויאפשר את פתרון הבעיה בטווח הארוך. השלישית, מהלך של הכרעה צבאית שמשמעותה מיטוט של שלטון החמאס מתוך תקווה שהשלטון שיתפתח במקומו יהיה פרטנר נוח יותר להסדרה.
מהי מהות הסכסוך?
כלל החלופות הללו מתקיימות בתוך שיח שמתעלם באופן שיטתי מהשאלה החשובה ביותר הניצבת בבסיסו של כל דיון העוסק בביטחון לאומי: מהי מהות הסכסוך? מיהו האויב ומהי המטרה האסטרטגית שלו, או במילים אחרות, על מה ומול מה אנחנו בעצם נלחמים?
ענין זה אינו מפתיע. מזה חמישה עשורים מדינת ישראל מתנהלת ללא תפיסת ביטחון לאומי. התפיסה שהתגבשה בשנות החמישים כנגד איום יסודי הנשקף ממדינות ערב השכנות, שמטרתן הייתה לחסל בכוח את מדינת ישראל, סיפקה לישראל את המצפן שמולו התארגנה העוצמה הלאומית.
מרגע שהשתנה טבעו של הסכסוך, עם יציאתן של מצרים וירדן ממעגל האיום, נותרה ישראל עם עוצמה צבאית אדירה, אבל ללא מצפן שינווט את דרכה וללא תכלית מדינית-ביטחונית הזוכה לקונצנזוס ומספקת את הצידוק למחיר. כל עוד נדרשה העוצמה הישראלית לפעול כנגד יריבים חלשים יחסית, כמו הפלסטינאים, חיזבאללה או החמאס, נדמה היה שהמחירים שמשלמת ישראל בגין היעדרה של תפיסת ביטחון נסבלים.
אלו התבטאו בעיקר בתחושת חמיצות של הציבור הישראלי ובשחיקת מסוימת של הלגיטימציה בזירה הבינלאומית. אלא שהעימות הבא, עלול להיות שונה לחלוטין. אם נרחיב את העדשה מעבר לעזה, נמצא כי החמאס הוא הפך בפועל לחלק מ'ציר שיעי' הנבנה בהובלת איראן.
הוא כולל בנוסף את חיזבאללה, ומליציות שיעיות בסוריה ובמדינות נוספות במרחב. האיום הנשקף מציר זה הופך בהדרגה ובעקביות לאיום יסודי, על מדינת ישראל. לצד איום הגרעין המתפתח, שתופס ובצדק רב חלק ניכר מתשומת הלב הציבורית, פועל ה'ציר השיעי', בהנהגת איראן, לבנייתה של יכולת קונבנציונלית, הנשענת על כוח אש חסר תקדים, מסביב לגבולותיה של ישראל.
יכולת זו מופנית כולה לעבר העורף שנתפס בעיני חברות הציר כנקודת התורפה של ישראל. מטרתה, לשתק את המשק הישראלי ולשבש את יכולת הפעלת העוצמה הצבאית הישראלית בעת עימות. לתפיסתה של איראן, תוביל פגיעה זו לזעזוע עמוק בתפיסת הביטחון הישראלית, לשרשרת תגובות שסופה התפרקות החברה הישראלית ״החלשה כקורי עכביש״, ולתיקון ״העוול ההיסטורי שנעשה בידי הציונות הקולוניאליסטית״.
האידאולוגיה האיראנית חותרת להקים אימפריה פרסית-שיעית במזרח התיכון. היא רואה בישראל את האיום המרכזי על מטרתה. כגודל השאיפות, כך המחירים הכבדים אותם היא מוכנה לשלם כדי להסירו. בכדי לסכל את האסטרטגיה האיראנית נדרשת אסטרטגיה ישראלית נגדית, בעלת עוצמה ונחישות. נדרש ״קיר של ברזל״ עליו יתנפצו שאיפותיהם ההיסטוריות של האיראנים ובנות בריתם.
על זה אנחנו נלחמים.
פסק זמן מוגבל עד לסבב הבא
בהיעדר אסטרטגית ביטחון לאומי הפועלת בכדי לסכל את האיום הנשקף מצידו של הציר השיעי מוצאת את עצמה ישראל פועלת מול כל אחד ממרכיבי האיום במנותק. ללא מטרה מדינית וללא חזון מדיני-ביטחוני באשר לפתרון של הסכסוך, מנהלת ישראל אסטרטגיה תגובתית שמטרתה היא בעיקר למזער מחירים ולהרוויח זמן מתוך תקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו. ההתפתחויות בארבעת העשורים האחרונים מלמדות אחרת.
המבצע האחרון מהווה עוד נקודה ברצף העימותים מול שאיפות ההתפשטות האיראניות, שהחלו בלבנון עוד בשלהי שנות ה-80. הוא מסמן כי האסטרטגיה של מבצעי אש מוגבלים, שהחלה במבצע דין וחשבון בלבנון, מיצתה את עצמה. גם בתנאים אופטימליים, לא הצליח המבצע להשיג יותר מאשר פסק זמן מוגבל עד לסבב הבא, בו נפגוש ככול הנראה חמאס חזק יותר ומורתע פחות. המחשבה כי בתנאים אלו חמאס יהיה נכון ללכת לנתיב של הסדרה מדינית ולוותר על שיקום כוחו הצבאי, נראית היום כלא יותר מאשר משאלת לב.
בצד ההישגים הטקטיים של המבצע, נחשפו גם ההשלכות האסטרטגיות החמורות. הראשונה שבהן היא כישלון האסטרטגיה הישראלית, שחיזקה את הקיצוניים ואפשרה לחמאס להשתלט על הרחובות בעזה, באיוש, בקרב ערביי ישראל ובזירה הבינ"ל.
הקשר המתהדק בין עזה חיזבאללה וזירת הפנים הישראלית לצד הכישלון הצורב במלחמה על דעת הקהל בזירה הבינלאומית, הם סימנים מבשרים לבאות וחשוב שנעמוד על משמעויותיהם. הם מקרינים על המזרח התיכון כולו ומחייבים את ישראל לחשב מסלול מחדש ולגבש אסטרטגיה ביטחונית.
המטרה הראשונה במעלה תהיה להפוך את מאזן הכוחות בין הקולות הקיצוניים למתונים. היא תדרוש גיבוש ויישום של אסטרטגיה משולבת- בידה האחת מחזקת ומקרבת את הכוחות המתונים ואילו ידה השנייה קפוצה כ"אגרוף של פלדה" למול הכוחות הקיצוניים. שלא יהיה ספק, חיזוק הקולות המתונים יחייב את הכרעתם של אלו הקיצוניים. דו קיום יתאפשר, כמאמר ז'בוטינסקי, רק כאשר ישבר כוחם של הקיצוניים פעם ועוד פעם, עד שיתייאשו.
נדרשת אסטרטגיה ביטחונית
את הישגי המבצע נדרש לנצל בכדי להשיג הסדרה ארוכה ככול הניתן, אך בה בעת להכין את הכוח הצבאי ואת דעת הקהל לעימות הבא. ישראל תידרש לחזור ולאמץ בו את גישת ההכרעה. לא מיטוט שלטון החמאס ולא הרס לבנון ידרשו בו, אלא הכרעת הכוח הצבאי של כל ארגון המעז לאיים על אזרחי ישראל או על ריבונותה. זה יחייב להעביר את המלחמה מהר לאדמת האויב באמצעות תמרון יבשתי. יהיו לכך מחירים, אך נדמה שלנוכח המציאות המתפתחת אלו הם מחירים מתחייבים. ההיסטוריה מלמדת כי דעת הקהל במזרח התיכון מתרשמת הרבה יותר מנחישות ונכונות להקרבה מאשר מהפעלת עוצמה צבאית מתוחכמת.
מלחמה דורשת מאמץ עליון של העם, אמר בן גוריון עם תום מלחמת השחרור ״ואין עם עושה מאמץ כזה, כל זמן שאינו מרגיש בסכנה ואינו רואה כל היקפה וחומרתה״. הצומת בה מצויה ישראל מחייב לקבל החלטות קשות ולעשות מעשה. נראה כי האסטרטגיה הנוכחית שמגלגלת את הבעיה ונמנעת מלהכריע בה, מיצתה את עצמה. כל שהיא מבטיחה הוא כי המחירים שנחסכים בכל סבב, ישולמו בריבית דה ריבית בסבב הבא. לישראל נדרשת אסטרטגיה ביטחונית חכמה החותרת להכריע את הכוחות הקיצוניים ולחזק את המתונים. אך נדמה כי יותר מכול נדרשת לישראל בעת הזאת מנהיגות לאומית. מנהיגות שתלכד את העם למול הסכנות, שתשקוד על חיזוקה וחישולה של העוצמה הלאומית ותציב קיר של ברזל מול שאיפות האויבים.
כאשר יסתיימו הדי המבצע האחרון ויתעמעמו במקצת התמונות האייקוניות של יירוטי כיפת ברזל וקריסת המגדלים, חשוב שנשוב ונזכיר לעצמנו כי גם במאה ה-21 כמו בעבר, מלחמות וסכסוכים מוכרעים בשאלות של נחישות וכוח רצון, יותר מאשר בכל דבר אחר.
תא״ל במיל׳ יובל בזק היה ראש מחלקת תורת לחימה במטכ״ל. עוסק במחקר צבאי ובטחוני ומשמש כראש המטה של אוגדת הגליל במילואים.
תפיסת הביטחון של ישראל לא עודכנה כבר כמה עשורים. עם שוך הקרבות, יש לגבש אסטרטגיה שתשכיל להבין את מורכבות האיום השיעי ותיקח בחשבון את המחיר הכבד שנידרש לשלם כדי להביס אותו
Photography: Amit Agronov - https://www.iaf.org.il/9331-53105-en/IAF.aspx
בשעה שנראה כי מבצע שומר החומות מתקרב לנקודת הסיום, ראוי יהיה לדון בשאלה המתבקשת, לאן כל זה מוביל? כיצד אנו רואים את הפתרון לבעיית עזה? ומהי האסטרטגיה שנדרש לנקוט בכדי להגיע לפתרון זה? בשיח הציבורי נוכחות בעוצמה כזו או אחרת, שלוש חלופות לפתרון. הראשונה היא להמשיך במתכונת הנוכחית. לקבל את העובדה שעזה היא בעיה כרונית שלא ניתן לפתור או שאין לנו רצון לשלם את המחירים הכרוכים בפתרונה.
השנייה, שצריך לנצל את הישגי המבצע ולחתור בכול הכוח להסדרה מול החמאס מתוך הנחה ששיפור מרקם החיים בעזה יביא לחיזוק המתונים ויאפשר את פתרון הבעיה בטווח הארוך. השלישית, מהלך של הכרעה צבאית שמשמעותה מיטוט של שלטון החמאס מתוך תקווה שהשלטון שיתפתח במקומו יהיה פרטנר נוח יותר להסדרה.
מהי מהות הסכסוך?
כלל החלופות הללו מתקיימות בתוך שיח שמתעלם באופן שיטתי מהשאלה החשובה ביותר הניצבת בבסיסו של כל דיון העוסק בביטחון לאומי: מהי מהות הסכסוך? מיהו האויב ומהי המטרה האסטרטגית שלו, או במילים אחרות, על מה ומול מה אנחנו בעצם נלחמים?
ענין זה אינו מפתיע. מזה חמישה עשורים מדינת ישראל מתנהלת ללא תפיסת ביטחון לאומי. התפיסה שהתגבשה בשנות החמישים כנגד איום יסודי הנשקף ממדינות ערב השכנות, שמטרתן הייתה לחסל בכוח את מדינת ישראל, סיפקה לישראל את המצפן שמולו התארגנה העוצמה הלאומית.
מרגע שהשתנה טבעו של הסכסוך, עם יציאתן של מצרים וירדן ממעגל האיום, נותרה ישראל עם עוצמה צבאית אדירה, אבל ללא מצפן שינווט את דרכה וללא תכלית מדינית-ביטחונית הזוכה לקונצנזוס ומספקת את הצידוק למחיר. כל עוד נדרשה העוצמה הישראלית לפעול כנגד יריבים חלשים יחסית, כמו הפלסטינאים, חיזבאללה או החמאס, נדמה היה שהמחירים שמשלמת ישראל בגין היעדרה של תפיסת ביטחון נסבלים.
אלו התבטאו בעיקר בתחושת חמיצות של הציבור הישראלי ובשחיקת מסוימת של הלגיטימציה בזירה הבינלאומית. אלא שהעימות הבא, עלול להיות שונה לחלוטין. אם נרחיב את העדשה מעבר לעזה, נמצא כי החמאס הוא הפך בפועל לחלק מ'ציר שיעי' הנבנה בהובלת איראן.
הוא כולל בנוסף את חיזבאללה, ומליציות שיעיות בסוריה ובמדינות נוספות במרחב. האיום הנשקף מציר זה הופך בהדרגה ובעקביות לאיום יסודי, על מדינת ישראל. לצד איום הגרעין המתפתח, שתופס ובצדק רב חלק ניכר מתשומת הלב הציבורית, פועל ה'ציר השיעי', בהנהגת איראן, לבנייתה של יכולת קונבנציונלית, הנשענת על כוח אש חסר תקדים, מסביב לגבולותיה של ישראל.
יכולת זו מופנית כולה לעבר העורף שנתפס בעיני חברות הציר כנקודת התורפה של ישראל. מטרתה, לשתק את המשק הישראלי ולשבש את יכולת הפעלת העוצמה הצבאית הישראלית בעת עימות. לתפיסתה של איראן, תוביל פגיעה זו לזעזוע עמוק בתפיסת הביטחון הישראלית, לשרשרת תגובות שסופה התפרקות החברה הישראלית ״החלשה כקורי עכביש״, ולתיקון ״העוול ההיסטורי שנעשה בידי הציונות הקולוניאליסטית״.
האידאולוגיה האיראנית חותרת להקים אימפריה פרסית-שיעית במזרח התיכון. היא רואה בישראל את האיום המרכזי על מטרתה. כגודל השאיפות, כך המחירים הכבדים אותם היא מוכנה לשלם כדי להסירו. בכדי לסכל את האסטרטגיה האיראנית נדרשת אסטרטגיה ישראלית נגדית, בעלת עוצמה ונחישות. נדרש ״קיר של ברזל״ עליו יתנפצו שאיפותיהם ההיסטוריות של האיראנים ובנות בריתם.
על זה אנחנו נלחמים.
פסק זמן מוגבל עד לסבב הבא
בהיעדר אסטרטגית ביטחון לאומי הפועלת בכדי לסכל את האיום הנשקף מצידו של הציר השיעי מוצאת את עצמה ישראל פועלת מול כל אחד ממרכיבי האיום במנותק. ללא מטרה מדינית וללא חזון מדיני-ביטחוני באשר לפתרון של הסכסוך, מנהלת ישראל אסטרטגיה תגובתית שמטרתה היא בעיקר למזער מחירים ולהרוויח זמן מתוך תקווה שאיכשהו הדברים יסתדרו. ההתפתחויות בארבעת העשורים האחרונים מלמדות אחרת.
המבצע האחרון מהווה עוד נקודה ברצף העימותים מול שאיפות ההתפשטות האיראניות, שהחלו בלבנון עוד בשלהי שנות ה-80. הוא מסמן כי האסטרטגיה של מבצעי אש מוגבלים, שהחלה במבצע דין וחשבון בלבנון, מיצתה את עצמה. גם בתנאים אופטימליים, לא הצליח המבצע להשיג יותר מאשר פסק זמן מוגבל עד לסבב הבא, בו נפגוש ככול הנראה חמאס חזק יותר ומורתע פחות. המחשבה כי בתנאים אלו חמאס יהיה נכון ללכת לנתיב של הסדרה מדינית ולוותר על שיקום כוחו הצבאי, נראית היום כלא יותר מאשר משאלת לב.
בצד ההישגים הטקטיים של המבצע, נחשפו גם ההשלכות האסטרטגיות החמורות. הראשונה שבהן היא כישלון האסטרטגיה הישראלית, שחיזקה את הקיצוניים ואפשרה לחמאס להשתלט על הרחובות בעזה, באיוש, בקרב ערביי ישראל ובזירה הבינ"ל.
הקשר המתהדק בין עזה חיזבאללה וזירת הפנים הישראלית לצד הכישלון הצורב במלחמה על דעת הקהל בזירה הבינלאומית, הם סימנים מבשרים לבאות וחשוב שנעמוד על משמעויותיהם. הם מקרינים על המזרח התיכון כולו ומחייבים את ישראל לחשב מסלול מחדש ולגבש אסטרטגיה ביטחונית.
המטרה הראשונה במעלה תהיה להפוך את מאזן הכוחות בין הקולות הקיצוניים למתונים. היא תדרוש גיבוש ויישום של אסטרטגיה משולבת- בידה האחת מחזקת ומקרבת את הכוחות המתונים ואילו ידה השנייה קפוצה כ"אגרוף של פלדה" למול הכוחות הקיצוניים. שלא יהיה ספק, חיזוק הקולות המתונים יחייב את הכרעתם של אלו הקיצוניים. דו קיום יתאפשר, כמאמר ז'בוטינסקי, רק כאשר ישבר כוחם של הקיצוניים פעם ועוד פעם, עד שיתייאשו.
נדרשת אסטרטגיה ביטחונית
את הישגי המבצע נדרש לנצל בכדי להשיג הסדרה ארוכה ככול הניתן, אך בה בעת להכין את הכוח הצבאי ואת דעת הקהל לעימות הבא. ישראל תידרש לחזור ולאמץ בו את גישת ההכרעה. לא מיטוט שלטון החמאס ולא הרס לבנון ידרשו בו, אלא הכרעת הכוח הצבאי של כל ארגון המעז לאיים על אזרחי ישראל או על ריבונותה. זה יחייב להעביר את המלחמה מהר לאדמת האויב באמצעות תמרון יבשתי. יהיו לכך מחירים, אך נדמה שלנוכח המציאות המתפתחת אלו הם מחירים מתחייבים. ההיסטוריה מלמדת כי דעת הקהל במזרח התיכון מתרשמת הרבה יותר מנחישות ונכונות להקרבה מאשר מהפעלת עוצמה צבאית מתוחכמת.
מלחמה דורשת מאמץ עליון של העם, אמר בן גוריון עם תום מלחמת השחרור ״ואין עם עושה מאמץ כזה, כל זמן שאינו מרגיש בסכנה ואינו רואה כל היקפה וחומרתה״. הצומת בה מצויה ישראל מחייב לקבל החלטות קשות ולעשות מעשה. נראה כי האסטרטגיה הנוכחית שמגלגלת את הבעיה ונמנעת מלהכריע בה, מיצתה את עצמה. כל שהיא מבטיחה הוא כי המחירים שנחסכים בכל סבב, ישולמו בריבית דה ריבית בסבב הבא. לישראל נדרשת אסטרטגיה ביטחונית חכמה החותרת להכריע את הכוחות הקיצוניים ולחזק את המתונים. אך נדמה כי יותר מכול נדרשת לישראל בעת הזאת מנהיגות לאומית. מנהיגות שתלכד את העם למול הסכנות, שתשקוד על חיזוקה וחישולה של העוצמה הלאומית ותציב קיר של ברזל מול שאיפות האויבים.
כאשר יסתיימו הדי המבצע האחרון ויתעמעמו במקצת התמונות האייקוניות של יירוטי כיפת ברזל וקריסת המגדלים, חשוב שנשוב ונזכיר לעצמנו כי גם במאה ה-21 כמו בעבר, מלחמות וסכסוכים מוכרעים בשאלות של נחישות וכוח רצון, יותר מאשר בכל דבר אחר.
תא״ל במיל׳ יובל בזק היה ראש מחלקת תורת לחימה במטכ״ל. עוסק במחקר צבאי ובטחוני ומשמש כראש המטה של אוגדת הגליל במילואים.
