מרוץ מדרגות

מלחמת "שומר החומות" החלה הישר במדרגות הגבוהות ביותר, ולכן תהיה קצרה מבעבר. לקראת סוף השבוע הראשון: החמאס ניצל עד תום את יתרון ההפתעה לצד רצף טעויות ישראליות קשות, אבל מכאן והלאה היתרון הצבאי הישראלי הדרמטי הוא שאמור לדבר (בתקווה שלא ייפתחו חזיתות נוספות). הטור השבועי של עמיר רפפורט

מיכל הנפט הבוער בתש״ן, אשקלון, לאחר פגיעת רקטת חמאס ביום ב׳. צילום: REUTERS/Amir Cohen

באמצע ינואר 2009 היה צה"ל כפסע ממיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה. מבצע עופרת יצוקה היה אז בעיצומו. רצועת עזה, בסך הכול 45 ק"מ רוחב וחמישה ק"מ "עומק" בממוצע, בותרה לשלושה חלקים. בגזרה המרכזית התנהלה אוגדה 162 כמעט באין מפריע. חטיבה 401 של השריון וגבעתי היו במרחק ארבעה קילומטרים בלבד מלב העיר עזה. הצנחנים – רק מעט צפונה מהם. הדרך עד לחוף הים הייתה פתוחה בפניהם. ואז, ניתנה לצה"ל פקודה חד צדדית להפסקת אש ולנסיגה.

"שנתיים בלבד אחרי ההשתלטות שלו על רצועת עזה, החמאס עדיין היה בגדר עכבר", משחזר גורם ביטחוני בכיר שהיה מעורב אז עמוק בלחימה. "יכולנו להוריד את החמאס במחיר לא כבד, אבל גבי אשכנזי (הרמטכ"ל באותם ימים) לא רצה, ויואב גלנט (מפקד אוגדת עזה) העמיד פנים שהוא לא רוצה, כי גבי לא רצה. הדרג המדיני לא ניסה להתווכח עם הצבא. ההמלצה לא לכבוש את כל עזה התאימה לו".

כך נראו אז הדברים מעיניהם של אנשי הצבא. את זווית הראיה שלהם משלימה שרת החוץ בתקופת "עופרת יצוקה", ציפי לבני, שטענה כי שר הביטחון אהוד ברק הוא שחתר להפסקת המבצע באופן חד צדדי, ובתיאום עם המצרים, מאחורי הגב שלה ושלה ראש הממשלה אהוד אולמרט.

בעזה מריחים את החולשה הישראלית

כך או כך, עם השנים, המדיניות הלא ברורה של ישראל כלפי החמאס מ-2009, הפכה לאסטרטגיה ישראלית חד משמעית, גם אם לא רשמית: חיזוק הארגון על חשבון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה. הנחת המוצא של האסטרטגיה הזאת הייתה, שכל עוד הפלסטינים יישארו מפוצלים בין רצועת עזה ובין יהודה ושומרון, כך ייטב לישראל. הנושא הפלסטיני יידחק לשולי סדר היום האזורי, כפי שאכן קרה, למשל, ב"בהסכמי אברהם" עם שורה של מדינות ערביות.

אך האם ה"ברית" של ישראל עם החמאס וההתמכרות לשקט הייתה מוגזמת? רבים במערכת הביטחון לא אהבו אותה. חילוקי דעות עם נתניהו לגבי היחס לחמאס, היו הסיבה העיקרית להתפטרות אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון. ובכל זאת, השקט המשכר והמשקר מול עזה יכול היה להימשך, במקביל להגעת מזוודות הדולרים מקטאר לרצועה, אלמלא רצף טעויות שכמעט "אילצו" את החמאס לנצל הזדמנות פז מול ישראל.

ובכן, לא נעים להודות בכך, אבל אחרי ארבע מערכות בחירות מלאות שטנה, החברה הישראלית מפוצלת כיום כמעט כמו הפלסטינית. המשבר הפוליטי המתמשך פוגע בתפקוד השוטף וגם בדימוי ההרתעה שלנו. 

בעזה (ולא רק בעזה) מריחים חולשה ישראלית. ובחודש האחרון נעשו אינספור טעויות על ידי השר לביטחון פנים והנהגת המשטרה הלא בשלה, כמו ההתעקשות על מחסומים בשער שכם בחודש הרמדאן, ולאחר מכן ההתקפלות מן העמדה הזאת, ההתעקשות על מצעד הדגלים ביום ירושלים, ואז שינוי המסלול ברגע האחרון, ארועי שייח' ג'ראח למיניהם, ואי הזיהוי של כוונות החמאס האמתיות על ידי המודיעין של צה"ל, למרות שראש הזרוע הצבאית, מוחמד דיף, הצהיר במפורש כי עזה תתקוף בגלל אירועי ירושלים. כל מה שהיה צריך לעשות, זה לקחת את דברי דף כפשוטם. זה לא קרה.

אולי בגלל הקונספציה שהחמאס מכור לדולרים, ישראל לא ראתה איך הארגון מבשל הישג אסטרטגי: קבלת בעלות על המאבק מול ישראל בחברה הפלסטינית, והפיכת "עניין ירושלים" לעימות של כל העולם המוסלמי מול ישראל (מי שנחרד רק מההתפרעויות של ערביי ישראל, מפספס את התמונה הרחבה הרבה יותר – בכל העולם המוסלמי נתפס השבוע ירי הרקטות על ישראל כ"הגנה אל אל אקצא", ואפילו איחוד האמירויות הערביות אירחה ועידה פאן ערבית וירטואלית, בנושא "ההגנה על אל אקצא והזכויות הפלסטיניות". נורא, מבחינתנו).

את המחסור במדינאים ממלאים טקטיקנים

על רקע ההישג התודעתי החמאסי הכביר, יש להניח כי מי שבחר את השם למבצע צה"ל בעזה "שומר החומות" לא חשב עד הסוף על המשמעויות. ולא, שמות מבצעים לא נבחרים בצה"ל על ידי המחשב, כמו שאגדה מספרת, אלא על ידי מפקדים – קופירייטרים בשר ודם.

כך או כך, החמאס הצליח לשטות בצה"ל ובדרג המדיני לכל אורך התקופה האחרונה. בזכות כך, ולהבדיל ממלחמת לבנון השנייה, "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו״צוק איתן", הפעם, מהלך הפתיחה הצבאי לא היה שלנו. למהלך הפתיחה יש משמעות טקטית גדולה, וכזה היה מטח הטילים הכבד ביום שני לעבר ירושלים. הוא גרם להלם. לא פחות.

בצד הישראלי, הממשלה המסוכסכת והמתפקדת בקושי, נתפסה לא מוכנה בפני עצמה. את המחסור במדינאים מילאו טקטיקנים, ובראשם שלוש מהדמויות העיקריות במלחמת 2021  עד כה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני (שצמח בסיירת הצנחנים) וראש השב"כ נדב ארגמן, שבכלל היה אמור לסיים את תפקידו ממש החודש, אבל לא הוקמה ממשלה שתמנה לו יורש.

אגב, אביב כוכבי, הוא ולא אחר, היה מפקד אוגדת עזה האחרון, שסגר אחריו את השער בעת ההתנקות, באוגוסט 2005. עוד קודם לכן, כמפקד האוגדה (למי ששכח, הרקטות התחילו הרבה לפני ההתנתקות), יזם תפיסה של "חופת אש", שעיקרה התמודדות עם הרקטות באמצעות סגירת מעגלי אש מרחוק, בעיקר על ידי חיל האוויר. כרמטכ"ל הוא דבק בתפיסת "האש מנגד" אפילו יותר מאשר בתפקידו הקודמים, למרות הישגיה המוגבלים. 

כך או כך, על רקע ההפתעה הטקטית, שבמסגרתה התחיל החמאס ממדרגה הכי גבוהה שאפשר, כל שלושת ימי הלחימה הראשונים היו בסימן הצלחה עזתית, על גבול האופוריה: המהומות בערים המעורבות, התמיכה הפאן-מוסלמית, סגירת נתב"ג (בפעם הראשונה בהיסטוריה בשל איום צבאי), והתמונה המהממת מבחינתו של מיכל הנפט הבוער בתחנת הכוח באשקלון – כל אלה היו אפילו מעבר לציפיות בעזה. במקביל, ניסה החמאס לאתגר את מערכות כיפת ברזל באמצעות מטחים של מאה טילים ביותר, אבל הישגי המערכת נותרו כ-85 אחוזי יירוט, כמו במטחים "רגילים" (הרבה בזכות שיפורים שהוכנסו בכיפת ברזל בשנים האחרונות).

האם הפעם תפעל ישראל למיטוט החמאס? ספק רב

מהצד הישראלי, היו כמה הישגים טקטיים, כמו חיסול חוליות מחבלים בתוך מנהרות שהותקפו, ויירוט מפקדים בדרג בינוני-גבוה, כמו המודיעין הנפלא שהביא לפגיעה ב"מטכ"ל החמאס" ביום רביעי.

מה הלאה?  יש לצפות (ולקוות) כי מכאן יתהפכו היוצרות. השיא של החמאס, כנראה,  מאחוריו. היתרון המודיעיני והטכנולוגי האדיר של ישראל על פני החמאס, חייב לתת את אותיותיו.

לקראת סוף השבוע, החל צה"ל לאסוף את כוחותיו, כולל גולני והצנחנים, הנדסה קרבית והרבה ארטילריה, מול רצועת עזה. לכאורה, צה"ל והדרג המדיני הבהירו מראש שלא תבוצע פעולה קרקעית ברצועת עזה, אבל אולי זה דווקא כן ייקרה, במתכונת כזאת או אחרת. אם כן, הפעם לא יכניס צה"ל לרצועה נגמ"שים לא ממוגנים M-113, אלא רק רכב משוריין מאוד, וממוגן במערכות נגד טילים נגד טנקים "מעיל רוח".

ובגלל שהמלחמה התחילה היישר מהמדרגות הגבוהות ביותר (מטחים על כל הארץ מצד החמאס והג'יהאד האסלאמי, לעומת חיסולים ממוקדים ומיטוט בניינים רבי קומות בעזה), היא לא תכלול הפעם עשרות ימי דשדוש, ולא תימשך 50 יום כמו "צוק איתן". הכתישה הישראלית ברצועת עזה תגיע למסה משמעותית כבר בתוך ימים או שבועות ספורים. החיסולים של בכירים מאוד יהיו מרכיב מרכזי בתקיפות הישראליות.

החמאס צפוי לגלות שהצליח במאוד בהתחלה, אבל גם נחל מפלה קשה. אך האם הפעם תפעל ישראל למיטוט שלטונו? ספק רב .

יירוט מעל אשקלון. צילום: REUTERS/Amir Cohen

רוב הסיכויים הם, שהמצרים שוב יביאו להסדרה, אולי אפילו מהירה, אחרי שהחמאס יחטוף מנה מספקת לשם "חיזוק ההרתעה", כפי שהדבר נתפס בעיניים ישראליות (זו מטרת המלחמה שהוגדרה עד כה). עם זאת, במלחמה, כמו במלחמה, אין לדעת בוודאות לאן יתגלגלו הדברים, בעיקר כאשר מרחפת סכנה של פתיחת חזיתות נוספות מול חיזבאללה ואולי אפילו מול איראן בצפון. הרבה תלוי היה לקראת סוף השבוע בעוצמה (או בחולשה) שישראל תשדר.

ועוד משהו: ככל שנוקפים הימים במערכה, מתברר כי הסכנה הגדולה באמת מתרגשת עלינו עקב האנרכיה ומלחמת האזרחים, אפילו יותר מאשר בגלל הטילים מעזה. כאן נדרשת פעולה נחושה ומהירה, שספק אם תקרה בסוף השבוע של עיד אל פיטר המתחבר לשבועות. זהו נושא (גורלי) עליו אכתוב בקרוב בטור נפרד.

מוזמנים לעקוב אחרי וליצור קשר גם בטוויטר: [email protected]

 

אולי יעניין אותך גם