דעה | אימונים צבאיים עם מדינות זרות תורמים ליכולת הרב-ממדית של צה״ל
אל"מ (מיל') רונן איציק בטור מיוחד על זירת האימונים במזרח הים התיכון ועל החשיבות האסטרטגית והטקטית בשיתופי הפעולה עם מדינות האזור
רונן איציק
| 20/04/2021
תרגיל ״נובל דינה״ שהתקיים יחד עם יוון, קפריסין וצרפת בחודש שעבר. צילום: דובר צה״ל
בשנים האחרונות מקיים צה"ל אימונים בזירות חדשות – לא, אין מדובר בצאלים, בבקעת הירדן או בגולן. הכוונה כאן היא לאימונים שיחידות צה"ל מקיימות בסביבות של יוון וקפריסין, דפוס של בניין כוח אותו פחות ראינו בעבר, ואם ראינו דובר אז בשיתופי פעולה מקומיים בין זרועות הים או האוויר.
מדוע פונה צה״ל למרחבים המדוברים?
ראשית, יש לציין כי מרחבי האימונים הקיימים בישראל מוכרים היטב לכוחות צה"ל. הסיפור המוכר הוא שקצין ממוצע בצה"ל "זוכה" לכבוש את יעדי "מלי" בהיותו מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, גדוד וחטיבה. למעשה, היעדים האלה כבר נתקפו מכל כיוון אפשרי, מה גם שחלקם הפכו להיות אתרי טיולים לחובבי הספורט המוטורי ורכבי השטח.
על אף שכל אימון מהווה אתגר לכוחות, בטוח בחיכוך הפנימי שלהן, התמודדות עם אתגר הקרקע מצטמצמת מאוד בהינתן שהשטח מוכר – לרגעים הדבר מרגיש כאילו אנו חוזרים על אותה תרגולת שוב ושוב, עד שהיא כמעט כבר לא רלוונטית. את עיקר התחושה הזו חווים אנשי המילואים שמשוועים לשטחי אימונים לא מוכרים.
שנית, ראוי להכיר את התהליך המתחולל בצה"ל בהקשרים של שילוביות בין-זרועית, על הנדבך החדש שנכנס לז'רגון הצה"לי והוא רב-המימד. השילוב שבין כוחו ים-יבשה-אויר-מודיעין-סייבר ועוד, כאשר הוא מתקיים בהקשר אופרטיבי, הוא הרבה יותר רלוונטי ומותאם לזירות הלחימה.
קיום של אימון בשטח המרוחק מן הארץ מעצים מאוד את חווית דימוי הקרב: הריחוק, הניתוק, הצורך בקיום מבצעי הטסה, התקשורת, וכל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך מחזקים מאוד את בניין הכוח הצה"לי, ומתאימים אותו לאתגרים האופרטיביים הנדרשים אל מול תרחישי הייחוס הקיימים.
כל אימון המתקיים על אדמה זרה הוא אימון שמחזק מאוד את רב-הממדיות, ואת היכולת להתמודד עם קרקע חדשה ותנאי אי-וודאות – בהקשר הזה רמת המוכנות של הלוחם והמסגרת קופצת מדרגה, ובמידה רבה מהווה הדבר גם איתות לאוייבינו ב"שכונה" המזרח תיכונית, שאנו יודעים ומסוגלים להגיע רחוק ומהר, לפרוק, להתארגן ולפעול.
מבצעים הדורשים העתקת כוחות בים ובאוויר הם משולבים באופן אינהרנטי – רמת התקשורת בין הכוחות הופכת להיות אינטימית ואפקטיבית. המפקד המתכנן מבצע הטסה או השטה נדרש לרדת לפרטים בכל רזי המקצוע שפחות מוכרים לדורות שגוייסו החל משנות ה-90, ולא חוו את ההכנות או הביצוע של מבצע "שלום הגליל", שהוא בערך האחרון בו הפעלנו יכולות הטסה והחפה בסדרי גודל עוצבתיים – יוצא מן הכלל הוא כמובן מבצע ההטסה שבוצע ב-48 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.
אולם מעבר לבניין הכוח ברמה הטקטית והאופרטיבית, לאימונים האלו בשטח מדינות אחרות באגן הים התיכון יש גם חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה, והוא שיתוף הפעולה בין מדינות. הברית הזו שנוצרה בין מספר מדינות בים התיכון, בכללם יוון וקפריסין מעצימה באופן חשוב את עוצמתה הלאומית של מדינת-ישראל.
בהקשר הזה ראוי להדגיש כי למרות האתוס "אם אין אני לי, מי לי", ישראל פועלת ביתר שאת לשותפויות במרחב. לסוגייה הזו יש השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, באשר למרחב הפעולה בעת מלחמה – יכולות עגינה בנמלים, שדות תעופה שפחות מאויימים, חופש השייט ועוד רבות.
המצב אליו הגענו בו מאפשרים לנו לאמן גייסות על אדמתן של מדינות אחרות הוא לגמרי לא מובן מאליו, וכאן ראוי עוד לציין את הבריתות ההולכות ומתעצמות עם מדינות הנושקות לחופי המפרץ הפרסי. לצה"ל של היום יש אופציות ההולכות ומתרחבות באשר ליכולת התמרון הרב-ממדית, אשר מקדמת מאוד את האפקטיביות של הקרוי מב"מ (המערכה שבין המלחמות), וכן את מרחב האפשרויות לעת מלחמה.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"כיוון ברור".
אל"מ (מיל') רונן איציק בטור מיוחד על זירת האימונים במזרח הים התיכון ועל החשיבות האסטרטגית והטקטית בשיתופי הפעולה עם מדינות האזור
תרגיל ״נובל דינה״ שהתקיים יחד עם יוון, קפריסין וצרפת בחודש שעבר. צילום: דובר צה״ל
בשנים האחרונות מקיים צה"ל אימונים בזירות חדשות – לא, אין מדובר בצאלים, בבקעת הירדן או בגולן. הכוונה כאן היא לאימונים שיחידות צה"ל מקיימות בסביבות של יוון וקפריסין, דפוס של בניין כוח אותו פחות ראינו בעבר, ואם ראינו דובר אז בשיתופי פעולה מקומיים בין זרועות הים או האוויר.
מדוע פונה צה״ל למרחבים המדוברים?
ראשית, יש לציין כי מרחבי האימונים הקיימים בישראל מוכרים היטב לכוחות צה"ל. הסיפור המוכר הוא שקצין ממוצע בצה"ל "זוכה" לכבוש את יעדי "מלי" בהיותו מפקד מחלקה, מפקד פלוגה, גדוד וחטיבה. למעשה, היעדים האלה כבר נתקפו מכל כיוון אפשרי, מה גם שחלקם הפכו להיות אתרי טיולים לחובבי הספורט המוטורי ורכבי השטח.
על אף שכל אימון מהווה אתגר לכוחות, בטוח בחיכוך הפנימי שלהן, התמודדות עם אתגר הקרקע מצטמצמת מאוד בהינתן שהשטח מוכר – לרגעים הדבר מרגיש כאילו אנו חוזרים על אותה תרגולת שוב ושוב, עד שהיא כמעט כבר לא רלוונטית. את עיקר התחושה הזו חווים אנשי המילואים שמשוועים לשטחי אימונים לא מוכרים.
שנית, ראוי להכיר את התהליך המתחולל בצה"ל בהקשרים של שילוביות בין-זרועית, על הנדבך החדש שנכנס לז'רגון הצה"לי והוא רב-המימד. השילוב שבין כוחו ים-יבשה-אויר-מודיעין-סייבר ועוד, כאשר הוא מתקיים בהקשר אופרטיבי, הוא הרבה יותר רלוונטי ומותאם לזירות הלחימה.
קיום של אימון בשטח המרוחק מן הארץ מעצים מאוד את חווית דימוי הקרב: הריחוק, הניתוק, הצורך בקיום מבצעי הטסה, התקשורת, וכל הלוגיסטיקה הכרוכה בכך מחזקים מאוד את בניין הכוח הצה"לי, ומתאימים אותו לאתגרים האופרטיביים הנדרשים אל מול תרחישי הייחוס הקיימים.
כל אימון המתקיים על אדמה זרה הוא אימון שמחזק מאוד את רב-הממדיות, ואת היכולת להתמודד עם קרקע חדשה ותנאי אי-וודאות – בהקשר הזה רמת המוכנות של הלוחם והמסגרת קופצת מדרגה, ובמידה רבה מהווה הדבר גם איתות לאוייבינו ב"שכונה" המזרח תיכונית, שאנו יודעים ומסוגלים להגיע רחוק ומהר, לפרוק, להתארגן ולפעול.
מבצעים הדורשים העתקת כוחות בים ובאוויר הם משולבים באופן אינהרנטי – רמת התקשורת בין הכוחות הופכת להיות אינטימית ואפקטיבית. המפקד המתכנן מבצע הטסה או השטה נדרש לרדת לפרטים בכל רזי המקצוע שפחות מוכרים לדורות שגוייסו החל משנות ה-90, ולא חוו את ההכנות או הביצוע של מבצע "שלום הגליל", שהוא בערך האחרון בו הפעלנו יכולות הטסה והחפה בסדרי גודל עוצבתיים – יוצא מן הכלל הוא כמובן מבצע ההטסה שבוצע ב-48 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה.
אולם מעבר לבניין הכוח ברמה הטקטית והאופרטיבית, לאימונים האלו בשטח מדינות אחרות באגן הים התיכון יש גם חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה, והוא שיתוף הפעולה בין מדינות. הברית הזו שנוצרה בין מספר מדינות בים התיכון, בכללם יוון וקפריסין מעצימה באופן חשוב את עוצמתה הלאומית של מדינת-ישראל.
בהקשר הזה ראוי להדגיש כי למרות האתוס "אם אין אני לי, מי לי", ישראל פועלת ביתר שאת לשותפויות במרחב. לסוגייה הזו יש השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת, באשר למרחב הפעולה בעת מלחמה – יכולות עגינה בנמלים, שדות תעופה שפחות מאויימים, חופש השייט ועוד רבות.
המצב אליו הגענו בו מאפשרים לנו לאמן גייסות על אדמתן של מדינות אחרות הוא לגמרי לא מובן מאליו, וכאן ראוי עוד לציין את הבריתות ההולכות ומתעצמות עם מדינות הנושקות לחופי המפרץ הפרסי. לצה"ל של היום יש אופציות ההולכות ומתרחבות באשר ליכולת התמרון הרב-ממדית, אשר מקדמת מאוד את האפקטיביות של הקרוי מב"מ (המערכה שבין המלחמות), וכן את מרחב האפשרויות לעת מלחמה.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "האדם שבטנק" ו"כיוון ברור".
