מנפט ועד יציבות אזורית: האינטרסים של סין במזרח התיכון

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) פרסם מאמר מיוחד מטעם צוות עבודה משותף ממכוני מחקר בישראל, ארה״ב ואיחוד האמירויות, הבוחן את השפעת העוצמה הסינית על המזה״ת

מנפט ועד יציבות אזורית: האינטרסים של סין במזרח התיכון

שי ג׳ינפינג ובנימין נתניהו בבייג׳ינג, 2017. צילום: Etienne Oliveau/Pool via REUTERS

תחרות אסטרטגית בין שתי מעצמות-על הופכת להיות הגישה השלטת בניתוח היחסים בין ארצות הברית לסין. מדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה נמצאות באזור שאפשר שיושפע מאותה תחרות אסטרטגית, שכן הוא מתאפיין ביחסים אסטרטגיים ארוכי טווח עם ארצות הברית, לצד קשרים מתרחבים עם סין בתחומי כלכלה, טכנולוגיה ופיתוח תשתיות.

נקודת המבט האמריקנית

ארצות הברית וסין מעוניינות שתיהן במזרח תיכון יציב, שממנו האנרגיה זורמת לשווקים גלובליים ונשמר בו חופש הניווט בנתיבי ספנות חיוניים. פרט לאיראן, השותפות הקרובות ביותר לסין באזור הן שותפות ובעלות ברית של ארצות הברית.

מבחינה פוליטית מדובר במצב לא פשוט, לאחר ששתי המדינות תרמו להחמרת מצב היחסים ביניהן. תחת הנשיא סי ג'ינפינג, סין אימצה מדיניות חוץ אסרטיבית יותר, גם בהצהרות וגם בתוכן. ממשל טראמפ מצידו הפגין מדיניות לוחמנית כלפי סין, אשר שיקפה שינוי חוצה מפלגות בעמדה האמריקאית כלפי בייג'ינג.

סוגיה זו תחייב מעורבות דיפלומטית משמעותית בתקופת ממשל ביידן. סין לא תעזוב סתם כך את המזרח התיכון, ומדינות האזור רואות באור חיובי את הנוכחות בו של מעצמה נוספת, המעוניינת להשקיע, לבנות ולסחור עמן. לאור זאת, ארצות הברית וסין יצטרכו למצוא דרך לעבוד ביחד במזרח התיכון. האלטרנטיבה - להפוך את האזור למגרש תחרות בין המעצמות, איננה רצויה עבור אף אחד מהצדדים.

נקודת המבט הישראלית

סין מודעת היטב לקשרים האסטרטגיים העמוקים בין ישראל לארצות הברית. במקביל, השתמרה ואף התחזקה תדמיתה של ישראל במפלגה הקומוניסטית של סין ובקרב הציבור הסיני כמדינה חזקה, חשובה ויציבה באזור, עם יכולות יצירתיות ייחודיות של חדשנות טכנולוגית ומדעית. לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לסין בשנת 1992, היו מספר בכירים וחוקרים סינים שהאמינו כי יחסים טובים עם ישראל יוכלו לסייע לסין להשיג אוזן קשבת בוושינגטון.

בעקבות שני משברים דיפלומטיים, כשארצות הברית דרשה מישראל להפסיק למכור ציוד צבאי, ולנוכח המשך העלייה במעמדה של סין כמעצמת על, איבד שיקול זה את הרלוונטיות שלו. עם זאת, בראייה הסינית, העובדה שישראל היא בעלת ברית איתנה של ארצות הברית אינה צריכה למנוע מסין עצמה מלטפח עמה קשרים מסחריים בערוצים אזרחיים.

למרות מיעוט הידע בקרב ישראלים על אודות סין, רבים חושדים בכוונותיה במזרח התיכון וכלפי ישראל. הם משווים את התמיכה המתמשכת של ארצות הברית בישראל לחוסר התמיכה של סין, ונוטים להאמין שסין לא באמת מבינה או מגלה עניין בדאגות הקיומיות של ישראל, במיוחד בכל הקשור לפעילות האיראנית באזור. כל ידיעה בדבר חיזוק שיתוף הפעולה האסטרטגי בין סין לאיראן מהווה מקור לדאגה.

במקביל, ישראל מכירה בחשיבותה הכלכלית של סין, בהיותה שותפת הסחר השנייה בגודלה שלה. לאור זאת, היא מבקשת להמשיך עמה שיתופי פעולה אזרחיים-כלכליים בתחומים לא רגישים, תוך מציאת איזון בין צרכים כלכליים לדאגות אסטרטגיות.

בהתאם, בעתיד הנראה לעין, ישראל תישאר מחויבת מאוד לקשר האסטרטגי המיוחד שלה עם ארצות הברית, תוך שמירה על ערוצי תקשורת עם סין וניסיון לחזק תחומים של שיתוף פעולה מסחרי-אזרחי. "הסכמי אברהם" עשויים להוביל לדרך חדשה של שיתוף פעולה כלכלי, מכיוון שמדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ עשויות לשמש גשר לפרויקטים חדשים עם שותפים ישראלים וסינים, ולהוביל לשיתוף פעולה אזרחי מתרחב בין סין למדינות האזור.

נקודת המבט של מדינות המפרץ

מדינות המפרץ וסין פיתחו מערכת יחסים של תלות הדדית, שנועדה לשמר את הפיתוח הכלכלי בשני הצדדים. מבחינת יעדים אסטרטגיים, סין ומרבית מדינות המפרץ מסכימות לגבי המטרה הסופית – לקדם יציבות באזור. הקונצנזוס הווירטואלי ביניהן נובע בין היתר מהעובדה ששני הצדדים מודעים לכך שמערך ההגנה האמריקני מהווה כיום הערבות היחידה לשמירת הסטטוס קוו האזורי.

מיקומו האסטרטגי של אזור המפרץ הוא קריטי לחיבור מסדרונות כלכליים ומיזמי תשתית בין אסיה לאירופה, בין היתר במסגרת "יוזמת החגורה והדרך״. ״הסכמי אברהם" מחזקים את הברית האזורית בהנהגת ארצות הברית. עם זאת, הם גם מחזקים אפשרויות לשיתוף פעולה הדוק יותר בין סין, מדינות המפרץ וישראל, בתחום הכלכלי, המסחרי והטכנולוגי.

מאת: ד״ר ג׳ונתן פולטון, עמית בכיר שאינו תושב במועצה האטלנטית ומרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטת זייד באבו דאבי; השגריר ד״ר אייל פרופר, עמית מחקר בכיר וראש מחקר סין במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). כיהן כקונסול הכללי של ישראל בשנחאי בשנים 2017-2020; ד״ר אחמד פחמי, חוקר בכיר במרכז המדיניות של האמירויות (EPC).

המאמר המלא פורסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ב-16.3.2021. לקריאת המאמר המלא

אולי יעניין אותך גם