דעה | השו״ב קיצץ את כנפי הקצין
אל"מ (מיל') רונן איציק טוען כי מרחב שיקול הדעת של מפקדי הכוחות בשטח הצטמצם עד רמת תסכול. ״אנו מתמכרים אט-אט לתמורות של בינה מלאכותית, וכישורי האנוש הופכים להיות פחות רצויים״
רונן איציק
| 14/03/2021
אל"מ (מיל') רונן איציק. צילום: עצמי
בתורת הלחימה של צה"ל נהוג לדבר על שתי תפיסות פיקוד, הראשונה היא הפיקוד מוכוון משימה (או פיקוד-משימה) והשנייה היא הפיקוד הפרטני. לוחמת היבשה בצה"ל מאז היווסדו התבססה על פיקוד-משימה. הרעיון המוביל מאחורי תפיסה זו היא שמרכיבי הלחימה ביבשה והחיכוך בלחימה הם כל כך רבים וכאוטיים, עד כי לא ניתן להפעילם בשיטה ריכוזית.
השו״ב קיצץ את כנפי הקצין
מפקדי השדה קיבלו משימה, קיבלו גבולות גזרה ונדרשו לפעול ביוזמה ופעמים רבות בעצמאיות, על מנת להשיג את המשימה. בסופה הם היו מדווחים "בידי", ומשם הלאה, למשימה הבאה. תפיסת פיקוד-משימה מאז ומתמיד עודדה יוזמה, חתירה למגע, ומעל הכל דבקות במשימה, שהיא גם הערך החשוב ביותר ברוח צה"ל עד היום.
אולם בשנים האחרונות, עם כניסתם של אמצעי השליטה והבקרה (שו"ב), השתכללות הנשק המדוייק (נש"מ) ובנייתן של פלטפורמות תקשורת חדשניות, נדמה שהפיקוד בצה"ל, וביבשה ביתר שאת הופך להיות פרטני.
תפיסת הפיקוד הפרטני מבוססת פיקוד ריכוזי על הכוחות. שיטה זו נהוגה למשל בחיל-האויר, בו מפקד החיל או ממלא מקומו מסוגלים לשלוט עד רמת כלי הטיס – במצבו, וביכולתו לבצע את המשימה. הטייס, בניגוד לטנקיסט או ללוחם החי"ר, הוא בסה"כ בלדר של תחמושת – מיומנותו כרוכה בחמיקה מאויב, והגעה עד מעל המטרה אותה הוא נדרש להפציץ ולהשמיד.
הנשק אותו נושאים המטוסים הוא הרסני פי כמה בעוצמות הנשק ביבשה, ובחלק מהפלטפורמות הוא בעל חשיבות אסטרטגית. גם בחיל הים הרעיון דומה. היכולת הזו של שליטה עד רמת הפלטפורמה הפכה להיות בשנים האחרונות גם נחלת היבשה. אם תתבוננו בכלי הביטחון השוטף של צה"ל, לרבות תשתית ההגנה של גדר המערכת תגלו שחדרי המלחמה (החמ"לים) שולטים במה שמתרחש עד רמת הכלי הבודד.
במציאות של היום החמ"ל מאפשר מתן פקודות לסיור הבודד, תוך הבנה וראייה של מה שעומד מולו. הפיקוד ביבשה הופך להיות פרטני. תפיסת הפיקוד-משימה הולכת ונשחקת. המגמה הזו טבעית – הגיוני לחשוב שככל שרמת השליטה והפיקוח של מפקדות היא מדוייקת וחדה יותר, ההחלטות שמתקבלות הן רלוונטיות ובעלות אפקט אחיד.
מעקרים את מפקדי הכוחות מאחריות
אולם המציאות הזו בה מעקרים את מפקדי הכוחות מאחריות בסיסית לפעול ברוח הפקודה שהם קיבלו ולהגיע ליעד, זאת מבלי שמישהו ינסה לבקר אותם עד רמת המילימטר פוגעת באופן משמעותי בסיכונים שהם מוכנים לקחת על עצמם, וביוזמה בה הם נידרשים לפעול.
מפקד ביבשה תמיד חונך סביב הרעיון שהדרג הפוקד מגדיר מה נדרש לבצע, והדרג המבצע בוחר בדרך הפעולה הנדרשת לביצוע (הדפ"ן). הדרג הפוקד לא נדרש להתעסק ב"איך", זהו המנדט הבלעדי של המבצע, מתוך הרעיון שמפקד יחתור בכל עוצמתו להשגת המשימה, ועל כן הוא זה שצריך לבחור בדרך הנכונה להשגתה.
באם יתקל הכוח במכשול – על מפקד הכוח לאלתר פיתרון, לעקוף את הבעיה ולהגיע ליעד המערכתי. תובנות המפקד המבצע ושיקול הדעת שלו גם מחייבים אותו לבחון לכל אורך הדרך סיכונים והזדמנויות. מפקד השדה יכול לאתר בדרך הזדמנות משמעותית המביעה הישג מערכתי יותר חשוב אפילו מהמשימה שהוטלה עליו. הוא יפעל למיצוי ההזדמנות הזו מתוך נטילת יוזמה.
כאשר הדרג המבצע מבוקר עד רמת הכלי, באמצעות מפקדות ומטות מנופחים – המציאות הזו הופכת לאגדה שהיא נחלת עבר. כל הקרבות היבשתיים של צה"ל הנלמדים במכללות צבאיות עוסקים בעניין הזה – קבלת ההחלטות של מפקדי השדה, נוכח אי הודאות בשדה הקרב, בהינתן מכלול של סיכונים והזדמנויות. מנסים לחנך את המפקדים איך לנצל הזדמנות, איך להקדים את האויב ואיך להכריע אותו.
ביבשה, האנשים הם הפלטפורמה
בעידן של פיקוד פרטני תפיסה זו אינה רלוונטית עוד. מפקדי הכוחות במערך המתמרן הפכו לכלי שחמט פר-אקסלנס בידי המערכתנים והמטות, שמזיחים אותם בשליטה ריכוזית מלאה. מרחב שיקול הדעת של מפקדי הכוחות בשטח הצטמצם עד רמת תסכול. אנו מתמכרים אט-אט לתמורות של בינה רשתית ובינה מלאכותית, וכישורי האנוש הופכים להיות פחות רצויים.
התפיסה הזו יכולה להיות מתאימה למטוסים ולספינות – שם הפלטפורמה היא המהות, והיא גם יכולה לפעול באופן אוטונומי בעידן של היום. טייס קרב מפקד על עצמו ועל מטוסו. הוא לא נדרש להוביל לוחמים, הוא לא נדרש למנהיגות שסוחפת נוכח מציאות כאוטית. הוא יכול לקבל הנחייה מה"בור" ולפעול. את כישוריו הוא מביא לידי ביטוי בהטסה של המטוס או במקרה הימי בהשטת הספינה או הצוללת.
ביבשה, מאז ולתמיד התכונה המכריעה של המפקד היא מנהיגות. הפלטפורמה שלו היא האנשים. והם לא יזוזו אם הם ירגישו שמפקדם הוא רובוט אנושי שכל תכליתו היא קיום הנחיות המועברות אליו בתקשורת נתונים. הפקודים הולכים אחרי המפקד שיידע להעבירם בדרך הנכונה ביותר לביצוע המשימה.
הדרך המהירה שתגבה מחיר מינימלי. שהוא יידע לשנות את המהלכים בהתאם להבנתו בגובה העיניים את המתהווה. שיש לו מרחב לשיקול דעת. פקודים ביבשה אינם קבלני הנחיות, וכאשר הם הופכים לכאלה, המשימה כבר פחות חשובה, וההנחייה הופכת למהות.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו"האדם שבטנק".
אל"מ (מיל') רונן איציק טוען כי מרחב שיקול הדעת של מפקדי הכוחות בשטח הצטמצם עד רמת תסכול. ״אנו מתמכרים אט-אט לתמורות של בינה מלאכותית, וכישורי האנוש הופכים להיות פחות רצויים״
אל"מ (מיל') רונן איציק. צילום: עצמי
בתורת הלחימה של צה"ל נהוג לדבר על שתי תפיסות פיקוד, הראשונה היא הפיקוד מוכוון משימה (או פיקוד-משימה) והשנייה היא הפיקוד הפרטני. לוחמת היבשה בצה"ל מאז היווסדו התבססה על פיקוד-משימה. הרעיון המוביל מאחורי תפיסה זו היא שמרכיבי הלחימה ביבשה והחיכוך בלחימה הם כל כך רבים וכאוטיים, עד כי לא ניתן להפעילם בשיטה ריכוזית.
השו״ב קיצץ את כנפי הקצין
מפקדי השדה קיבלו משימה, קיבלו גבולות גזרה ונדרשו לפעול ביוזמה ופעמים רבות בעצמאיות, על מנת להשיג את המשימה. בסופה הם היו מדווחים "בידי", ומשם הלאה, למשימה הבאה. תפיסת פיקוד-משימה מאז ומתמיד עודדה יוזמה, חתירה למגע, ומעל הכל דבקות במשימה, שהיא גם הערך החשוב ביותר ברוח צה"ל עד היום.
אולם בשנים האחרונות, עם כניסתם של אמצעי השליטה והבקרה (שו"ב), השתכללות הנשק המדוייק (נש"מ) ובנייתן של פלטפורמות תקשורת חדשניות, נדמה שהפיקוד בצה"ל, וביבשה ביתר שאת הופך להיות פרטני.
תפיסת הפיקוד הפרטני מבוססת פיקוד ריכוזי על הכוחות. שיטה זו נהוגה למשל בחיל-האויר, בו מפקד החיל או ממלא מקומו מסוגלים לשלוט עד רמת כלי הטיס – במצבו, וביכולתו לבצע את המשימה. הטייס, בניגוד לטנקיסט או ללוחם החי"ר, הוא בסה"כ בלדר של תחמושת – מיומנותו כרוכה בחמיקה מאויב, והגעה עד מעל המטרה אותה הוא נדרש להפציץ ולהשמיד.
הנשק אותו נושאים המטוסים הוא הרסני פי כמה בעוצמות הנשק ביבשה, ובחלק מהפלטפורמות הוא בעל חשיבות אסטרטגית. גם בחיל הים הרעיון דומה. היכולת הזו של שליטה עד רמת הפלטפורמה הפכה להיות בשנים האחרונות גם נחלת היבשה. אם תתבוננו בכלי הביטחון השוטף של צה"ל, לרבות תשתית ההגנה של גדר המערכת תגלו שחדרי המלחמה (החמ"לים) שולטים במה שמתרחש עד רמת הכלי הבודד.
במציאות של היום החמ"ל מאפשר מתן פקודות לסיור הבודד, תוך הבנה וראייה של מה שעומד מולו. הפיקוד ביבשה הופך להיות פרטני. תפיסת הפיקוד-משימה הולכת ונשחקת. המגמה הזו טבעית – הגיוני לחשוב שככל שרמת השליטה והפיקוח של מפקדות היא מדוייקת וחדה יותר, ההחלטות שמתקבלות הן רלוונטיות ובעלות אפקט אחיד.
מעקרים את מפקדי הכוחות מאחריות
אולם המציאות הזו בה מעקרים את מפקדי הכוחות מאחריות בסיסית לפעול ברוח הפקודה שהם קיבלו ולהגיע ליעד, זאת מבלי שמישהו ינסה לבקר אותם עד רמת המילימטר פוגעת באופן משמעותי בסיכונים שהם מוכנים לקחת על עצמם, וביוזמה בה הם נידרשים לפעול.
מפקד ביבשה תמיד חונך סביב הרעיון שהדרג הפוקד מגדיר מה נדרש לבצע, והדרג המבצע בוחר בדרך הפעולה הנדרשת לביצוע (הדפ"ן). הדרג הפוקד לא נדרש להתעסק ב"איך", זהו המנדט הבלעדי של המבצע, מתוך הרעיון שמפקד יחתור בכל עוצמתו להשגת המשימה, ועל כן הוא זה שצריך לבחור בדרך הנכונה להשגתה.
באם יתקל הכוח במכשול – על מפקד הכוח לאלתר פיתרון, לעקוף את הבעיה ולהגיע ליעד המערכתי. תובנות המפקד המבצע ושיקול הדעת שלו גם מחייבים אותו לבחון לכל אורך הדרך סיכונים והזדמנויות. מפקד השדה יכול לאתר בדרך הזדמנות משמעותית המביעה הישג מערכתי יותר חשוב אפילו מהמשימה שהוטלה עליו. הוא יפעל למיצוי ההזדמנות הזו מתוך נטילת יוזמה.
כאשר הדרג המבצע מבוקר עד רמת הכלי, באמצעות מפקדות ומטות מנופחים – המציאות הזו הופכת לאגדה שהיא נחלת עבר. כל הקרבות היבשתיים של צה"ל הנלמדים במכללות צבאיות עוסקים בעניין הזה – קבלת ההחלטות של מפקדי השדה, נוכח אי הודאות בשדה הקרב, בהינתן מכלול של סיכונים והזדמנויות. מנסים לחנך את המפקדים איך לנצל הזדמנות, איך להקדים את האויב ואיך להכריע אותו.
ביבשה, האנשים הם הפלטפורמה
בעידן של פיקוד פרטני תפיסה זו אינה רלוונטית עוד. מפקדי הכוחות במערך המתמרן הפכו לכלי שחמט פר-אקסלנס בידי המערכתנים והמטות, שמזיחים אותם בשליטה ריכוזית מלאה. מרחב שיקול הדעת של מפקדי הכוחות בשטח הצטמצם עד רמת תסכול. אנו מתמכרים אט-אט לתמורות של בינה רשתית ובינה מלאכותית, וכישורי האנוש הופכים להיות פחות רצויים.
התפיסה הזו יכולה להיות מתאימה למטוסים ולספינות – שם הפלטפורמה היא המהות, והיא גם יכולה לפעול באופן אוטונומי בעידן של היום. טייס קרב מפקד על עצמו ועל מטוסו. הוא לא נדרש להוביל לוחמים, הוא לא נדרש למנהיגות שסוחפת נוכח מציאות כאוטית. הוא יכול לקבל הנחייה מה"בור" ולפעול. את כישוריו הוא מביא לידי ביטוי בהטסה של המטוס או במקרה הימי בהשטת הספינה או הצוללת.
ביבשה, מאז ולתמיד התכונה המכריעה של המפקד היא מנהיגות. הפלטפורמה שלו היא האנשים. והם לא יזוזו אם הם ירגישו שמפקדם הוא רובוט אנושי שכל תכליתו היא קיום הנחיות המועברות אליו בתקשורת נתונים. הפקודים הולכים אחרי המפקד שיידע להעבירם בדרך הנכונה ביותר לביצוע המשימה.
הדרך המהירה שתגבה מחיר מינימלי. שהוא יידע לשנות את המהלכים בהתאם להבנתו בגובה העיניים את המתהווה. שיש לו מרחב לשיקול דעת. פקודים ביבשה אינם קבלני הנחיות, וכאשר הם הופכים לכאלה, המשימה כבר פחות חשובה, וההנחייה הופכת למהות.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה, מחבר הספרים "כיוון ברור", ו"האדם שבטנק".
