דעה | ישראל לא מוכנה להפציץ באירן - וזה מוביל לתסכול בצמרת הביטחונית 

לישראל אין אסטרטגיה לגבי איראן. בהפשטה, המקרה האיראני בינארי. או שאתה מפציץ את תכנית הגרעין או שאתה הולך להסכמות. בהעדר אופציה צבאית, הקהילה הביטחונית בישראל לא יודעת מה לעשות - ונכנסת לתסכול

דעה | ישראל לא מוכנה להפציץ באירן - וזה מוביל לתסכול בצמרת הביטחונית 

צילום: דובר צה״ל 

בשבועות האחרונים צפים פרסומים בתקשורת הישראלית המצטטים בכירים בקהיליה הביטחונית סביב העדר הסכמות, לכאורה, בין המוסד לצה״ל. גם א׳, סגן רמס״ד לשעבר צוטט ככזה הטוען שההתנהלות של הממשלה בהקשר האיראני היא כשלון. ובכן, במאמר זה אטען שכל הסערה בכוס התה הישראלית היא תוצר של תסכול במערכת הביטחונית. כזה הנובע מהעובדה שישראל לא מוכנה לשלם את מחיר ההפצצה באיראן. 

לישראל אין אסטרטגיה לגבי איראן. בהפשטה, המקרה האיראני בינארי. או שאתה מפציץ את תכנית הגרעין או שאתה הולך להסכמות. בין שמדובר בהסכמה מרצון כמו שעשה אובמה, או בהסכמה שלא מרצון, כפי שעשה טראמפ. זה לא משנה. בשני המקרים, מדובר בבחירה בהסכמה על פני הפצצה. עם מצב כזה, המערכת הביטחונית בישראל לא יודעת להתמודד. 

מאז תחילת שנות ה2000, עת מינויו של מאיר דגן ז״ל לראש המוסד, קיבל המוסד הוראה לעכב את תכנית הגרעין האיראנית. תכנית, שכנראה החלה ״לרוץ״ מאז 1979, עת המהפכה באיראן. לפי דיווחים שונים, הרעיון היה שישראל, באמצעות המוסד, תריץ סדרה של מבצעים חשאיים שמטרתם פגיעה בתכנית הגרעין - חיסולי מדענים, פגיעה באתרים דוגמאת פרצ׳ין, וחשיפה מבוקרת של פרטים אודות תכנית הגרעין. 

מטרת המהלכים הללו של המוסד הייתה לדחות את בניית הפצצה האיראנית על מנת לתת לדרג המדיני להחליט איך הוא רוצה לפעול. כאמור, הפצצה או הסכמה. בינתיים, האיראנים הסתגלו למצב, וכפי שניסח זאת א׳, סגן ראש המוסד לשעבר, בראיון עם העיתונאי נדב אייל, האיראנים הצליחו להמשיך בתכנית שלהם, על אף מבצעי המוסד. והוא לא היחיד. תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, אמר בגלוי, כי ההחלטה להגיע לפצצה באיראן תלויה רק בממשל בטהרן, ולא באף גורם אחר. 

אזכיר כי המערכת הביטחונית בישראל לא יודעת להתנהל בתחום המדינאות והדיפלומטיה, אלא רק בפתרונות קשים. צבאיים. בעירק וסוריה, זה היה פשוט יחסית לאיראן. היה כור אחד, הפלילו והפציצו. באיראן יש גם כור וגם מתקני העשרת אוראניום. האיראנים הלכו על שני הכיוונים, וגם הטמינו הכל מתחת לקרקע, וביזרו את המתקנים בכל המדינה. עבור המערכת הביטחונית בישראל, מדובר באתגר שטרם היה כמוהו. 

בדומה לעיראק, גם איראן אינה משתפת גבול עם ישראל, אך בשונה ממבצע ״אופרה״, באיראן, כאמור, אין מדובר באתר אחד. אלא בתקיפה של הרבה אתרים בו זמנית, במרחק 1600 ק״מ, מול מדינה עם יכולות טילאות התקפית מפותחות ושליטה בארגוני טרור שיושבים בגבולה של ישראל. המשמעות היא, כי התקפה כזו תגבה כמעט בוודאות חיים בישראל בתגובת הנגד.

ברגע שנכנסים שיקולי תמותה בישראל בתגובה למתקפה באיראן, מתחילות שאלות. עד כמה אנחנו מסוגלים באמת לסכל את תכנית הגרעין של איראן מהאוויר? האם מדובר בסיכול או דחייה של כמה שנים? לכמה מתים אנחנו מצפים בישראל בתגובה האיראנית? האם מתקפה כזו עלולה להאיץ תהליכים פיתוח באיראן בתחום הגרעין שכיום נעשים בעצלתיים? ועוד מגוון שאלות. 

במילים אחרות, ההנהגה הפוליטית והביטחונית של ישראל משותקת בנושא האיראני. במסדרונות הממשלה, היה ברור מאז שנות ה2000 שהמוסד, למרות הצלחותיו, לא מסוגל למנוע פצצה גרעינית. מקסימום לעכב חלק מהתהליכים. מאידך, כאמור, הצד השני מסתגל ולומד איך להתמודד עם המוסד. כך שעל ציר הזמן, היעילות של השימוש במוסד למטרה זו אמורה לקטון. 

השיתוק הישראלי בנושא האיראני התבלט יותר על רקע המהלכים האמריקאים. אובמה החליט ב2015 להכנס עם איראן להסכמות בנושא הגרעין, כאשר הרציונל אמר שאם לא תוקפים, אז לפחות לפקח. וכך נכנסו פקחי האו״ם לאיראן, לחלק ממתקני העשרת האוראנים. גישה למתקנים צבאיים לא התקבלה מעולם, כך שסעיף T בהסכמות (זה שמכתיב את הבקרות בפועל על פיתוח פצצה), לא יושם. ולא מיושם עד ימינו, כולל. 

טראמפ הגיע לשלטון ב2017, והחליט שהוא מבטל את ההסכמות של אובמה. בישראל צהלו שהנה ארה״ב יצאה מההסכמות, כאשר למעשה, היא נכנסה להסכמות אחרות. בצורה פשוטה: אם אתה לא מפציץ את איראן, אתה נמצא איתה בהסכמות כלשהן. במקרה של טראמפ, הוא שם יהבו על סנקציות כלכליות. 

בישראל יישרו קו עם טראמפ, לאחר תקופה של אי הסכמות בנושא האיראני עם אובמה, והמוסד הצליח להשיג ארכיון גרעין איראני. אמנם אין מדובר באקדח מעשן, כי הארכיון שנגנב לא כלל נתונים עדכניים, אך המטרה הייתה לשכנע, בעיקר את אירופה, שתיישר קו עם האמריקאים. זאת, לאחר שמשטר הסנקציות באירופה כלפי איראן לא נאכף בצורה טובה, בלשון המעטה. 

ובכן, טראמפ אכן הטיל אין סוף סנקציות על איראן, אך היעילות שלהן ביחס לתכנית הגרעין הצבאית מוטלת בספק. האיראנים החזירו בקלף משלהם, והתחילו להעשיר יותר אוראניום ולאחרונה אף לייצר מתכת אוראנים. מרכיב הדרוש לבניית פצצת גרעין. האיראנים אף מאיימים כי יעשירו אוראנים לדרגה צבאית אם ארה״ב תחליט לא לחזור להסכמות הגרעין. 

בינתיים, טראמפ יצא מהבית הלבן, וביידן נכנס. בישראל ובאיראן הבינו שהאמריקאים החליפו דף. ביידן היה סגנו של אובמה ואחד הארכיטקטים של הסכמות הגרעין ב2015. מאז כניסתו לחדר הסגלגל, ביידן עוסק בוקטור האיראני בכיוון אחד - כיצד חוזרים להסכמות. לא נראה שהוא רוצה מלחמה באיראן. משבר הקורונה הכניס את המשק האמריקאי לצרות, וביידן נבחר בעיקר בגלל הכשל של טראמפ לנהל את המגיפה. 

מבחינת ביידן, העניין האיראני שולי באופן יחסי לצרות מבית. הוא צריך לעסוק במנדט שהציבור נתן לו להחזיר את המשק האמריקאי למסלול. מדיניות חוץ זה נחמד, אבל המצביע האמריקאי רוצה עבודה ואוכל במקרר קודם לכן. במשוואה כזו, חזרה להסכמות עם טהרן תחזיר את הפיקוח של סבא״א על איראן וביידן יקבל שקט במישור הזה כדי להתרכז בבית פנימה. 

בישראל מבינים שזה הכיוון. האופציה הצבאית מצד ארה״ב כנראה קטנה להסתברות אפסית, אחרי שגם טראמפ לא שלח מטוס אחד לעבר טהרן. יתרה מכך, אם ביידן יכנס שוב להסכמות עם טהרן, הוא עלול להגביל את פעילות המוסד באיראן. באמצעות כתף קרה מצד שירותי הביון האמריקאים, או באמצעות מסרים ברורים לירושלים. בכל מקרה, כפי שזה נראה כעת, בתחום הצבאי ישראל מסונדלת ובתחום המדיני, בספק אם ביידן שם על מישהו בירושלים. 

לישראל כמובן יש האפשרות, כמדינה ריבונית, להחליט שהיא תוקפת באיראן גם ללא אישור או תמיכה של ארה״ב. שוב, חזרנו לתשלום של החלטה כזו. גם בהיבט התמותה בישראל מהתגובה וגם בהיבט היחסים עם ארה״ב לאחריה. סביר להניח שתקיפה כזו, גם אם תצליח חלקית, תטה את המשוואה המדינית לכיוון איראן שתוכל לנצל אותה לקידום מהיר יותר של תכנית הגרעין בשנים הקרובות. 

במצב שנוצר, המערכת הביטחונית בתסכול. היעילות של המוסד בעיכוב הגרעין במגמת ירידה בשל הסתגלות איראנית ושלטון ביידן, בהיבט מדיני ישראל כמעט ולא משפיעה על צוות המו״מ של ביידן וההחלטה לתקוף לבד באיראן כרוכה בתשלום שלא רוצים לשלם. 

התסכול הזה מביא את קברניטי הביטחון להתנצחויות בתקשורת. מי מהם צודק? אף אחד. כאמור, אין בישראל תפיסה הוליסטית כיצד יש לטפל באיראן. ההחלטות מבוססות על ניצול הזדמנויות בשטח, ׳כיבוי שריפות׳ ודחפים פוליטיים של הדרג המקצועי והמדיני. בינתיים איראן הצליחה להגיע לסטטוס של מדינת סף, לפתח טילים עליהם יורכבו ראש נפץ גרעיניים, ולהראות לעולם שהיא יודעת להעלות את אחוזי העשרת האוראניום בלחיצת כפתור. 

אולי יעניין אותך גם