תקיפת הספינה והפרדיגמה באיראן
עמיר רפפורט על האמת והספינים מאחורי פרשת תקיפת הספינה, על הסיבות הנוספות להסלמה בזירה הימית העולמית וגם: האם ישראל בקיבעון מחשבתי לגבי אתגר הגרעין האיראני? טור שבועי
עמיר רפפורט
| 03/03/2021
Iraqi Prime Minister Media Office/Handout via REUTERS
זה קרה ביום שישי שעבר, 26.2, סמוך לחצות, ליד חופי עומאן במפרץ הפרסי: שני פיצוצים הדהדו מדופן הספינה HLIOS RAY, אבל היא לא טבעה. אלה העובדות הברורות שעולות מן ההתקפה. מכאן והלאה יש לא מעט ספקולציות, וגם תובנות לגבי הזירה הימית שרותחת בכל העולם, ולגבי למלחמת איראן - ישראל, שעולה עוד ועוד מדרגות, עד שמתעוררת השאלה האם ישראל שקועה בתוך פרדיגמה. עוד נגיע לזה.
בחזרה לפיצוץ: האפשרות הראשונה שעלתה על הפרק היא, שמדובר בעוד חוליה בשרשרת ארוכה של התקפות במפרץ הפרסי, בים וביבשה, כולל יעדים כמו שדה הנפט המרכזי של ערב הסעודית, שחציו הושבת במתקפה איראנית פראית בספטמבר 2019. בקיץ של אותה שנה, נפגעו גם מספר ספינות סוחר מפיצוץ מוקשים ימיים ומוקשי דופן, שהוצמדו על ידי כוח קומנדו של משמרות המהפכה של איראן, שפעל באזור באמצעות סירות תקיפה מהירות ותועד במהלך פעילותו על ידי הצי האמריקאי.
לכל הצדדים באזור המתוח יש סיבות לבצע מתקפות מפעם לפעם, ובמיוחד לרפובליקה האיסלאמית, במסגרת הניסיונות שלה להפעיל לחץ אשר יקל מעליה ולא במעט את מועקת הסנקציות. גם ביום שישי שעבר, ההנחה הראשונה הייתה שמדובר בחוליה חדשה באותה שרשרת תקיפות, אלא שאז התברר כי האנייה שייכת לאיש העסקים הישראלי, רמי אונגר. מיד עלתה האפשרות שמדובר במתקפה איראנית מכוונת על יד ישראלי. האמנם?
שאלת הייחוס הישראלי
בעת הפיצוצים נשאה האונייה את דגל איי באהמה, והיא הייתה בדרכה לסינגפור לאחר שפרקה רכבים שהיו על סיפונה מאירופה בנמלי עומאן, ערב הסעודית ובחריין. הפגיעה בדופן הספינה הייתה מעל לגובה המים, כנראה במכוון, כדי להימנע מהטבעת הספינה שהייתה גורמת תגובה חריפה בהכרח (אם החור היה נוצר מתחת וגובה המים, סביר להניח שהספינה הייתה שוקעת למצולות).
בחקירת נסיבות הפיצוץ השבוע, בנמל דובאי שבו הוספנה האניה לתיקונים, השתתפו גורמי ביטחון ישראלים, וגורמים ישראליים רשמיים אף מיהרו לייחס התקפה מכוונת של איראן על יעד ישראלי, אולי כתגובה לחיסולו של אבי תוכנית הגרעין האיראנית, ד"ר מוחסן פחריזאדה, לפני כחמישה חודשים.
זאת, למרות שאונגר, בן ה- 77 אמר בעצמו לאמצעי התקשורת בעולם, כי להערכתו הפיגוע באונייה לא בוצע בגלל שייכותה לישות מסחרית ישראלית, אלא כתגובה איראנית להתקפות האמריקאיות בסוריה ובעיראק לילה קודם לכן.
בנוסף להאשמות הישירות כלפי אירן מפי "גורמים ישראליים", פורסמה בחדשות ערוץ 2 הדלפה תמוהה על ויכוח, לכאורה, בין ראש המוסד, יוסי כהן, שדרש תקיפה חריפה כנגד איראן, ובין הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שהציע, לפי הדיווח, להסתפק בתגובה מידתית, כפי שפורסם בתקשורת הזרה על תקיפה ישראלית לעבר מטרות איראניות על אדמת סוריה.
אך האם האיראנים בכלל ידעו שהם תוקפים ספינה בבעלות ישראלית? ד"ר סא"ל מיל' איל פינקו, לשעבר איש חיל הים ומומחה ביטחון ימי, כתב השבוע במאמר באתר ישראל דיפנס, כי האוניות המפליגות בים מחויבות על פי תקינת הבטיחות העולמית (של ארגון הספנות העולמי, להפעיל באופן רצוף אמצעי זיהוי אוטומטיים (AIS – Automatic Identification System), המשדרים המאכנים את זהות האונייה, מיקומה, נתיבה, יעדה ומשגרים מידע נוסף.
את המידע על התעבורה הימית העולמית ניתן לראות (וללא עלות) באתרי אינטרנט שונים ובאפליקציות לטלפון הנייד. האונייה הישראלית שיצאה מהמפרץ הפרסי נעקבה באמצעות מערך הגילוי החופי ועל ידי חיל הים של משמרות המהפכה של איראן, שככל הנראה בחר לפגוע בה, במקום מרוחק מהחוף האיראני, על מנת לפעול בחשאי ומבלי להתגלות.
זה לא אומר בהכרח שהאיראנים ידעו כי האוניה ישראלית. אז האם לישראל יכול להיות מניע ''להתנדב' ולהכריז כי מדובר בהתקפה עלינו? כנראה שכן, היות ומאז חודש נובמבר יש ציפיה מתוחה לפיגוע נקמה על החיסול של פחריזאדה, המיוחס על ידי איראן לישראל. לפי תרחיש שאולי נלקח בחשבון, אם האיראנים יאשרו שאכן תקפו את ישראל במכוון, בפיגוע שבו ממילא לא היו נפגעים בנפש, ניתן לסגור בכך לפחות חלק מהחשבון הפתוח.
זירה רותחת
כך או כך, האירוע האחרון מהווה המחשה נוספת לכך שהזירה הימים הופכת להיות זירה ביטחונית מרכזית בכל העולם. מדובר בשוק כל כך רותח, עד שיש בו גידול עצום במכירת צוללות, אוניות, ונשק תקיפה והגנה ימי (ולא רק מגרמניה לישראל). ״יכול להיות שזה קשור למתיחות הגדולה באסיה סביב המחלוקות בים הסיני או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול משמעותי במספר הצוללות שמשייטות בעולם (ארבעה גורמים עוינים, סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, אחראיות ל-47 אחוזים מציי הצוללות בעולם).
בכל מקרה, יש 'הייפ' לא נורמלי בכל הקשור ללוחמה התת-ימית. זהו גידול דרמטי, שלא ראינו כמותו במשך שנים", אמר לי רן קריל , סמנכ"ל השייוק הבינלאומי של אלביט מערכות. "אני לא יכול לשים את האצבע על איזה אירוע ספציפי שהעלה את התחום, אבל הרוסים הודיעו על השקעות מאוד גדולות בצוללות, וזה קצת הכניס ללחץ את ארה״ב. הסינים כבר שנים, בונים נכסים, מכתרים את הודו, והיו כמה חיכוכים במפרץ הפרסי, בין היתר עם האמריקאים. וזה עוד לפני שדיברנו על צפון קוריאה, סין, יפן – גם זהו אזור שרוחש אינסוף פעילויות ימיות ועימותים ימיים.״
חגי צוריאל, שהיה בעברו ראש חטיבת המחקר במוסד ומנכ"ל משרד המודיעין במשרד רוה"מ (שם ניסח תפיסה מרתקת על עליונות מדינתית ועולמית בכמה תחומים), מספק הסבר מעניין נוסף לתופעה העולמית. לדבריו, "התחום הימי 'רותח' בשל התלכדות של כמה מגה-מגמות ומגמות עולמיות, בדגש על המהפיכה הטכנולוגית ושינויי האקלים. "זאת, לצד מגה-מגמות נוספות, כמו השינויים הדמוגרפיים ומגמת העיור, שיוצרים ביחד צפיפות רבה בערים גדולות בעולם, כולל בישראל, שרבות מהן מרוכזות כידוע לאורך החופים.
"מצד אחד, טכנולוגיה מתקדמת, מאפשרת נגישות טובה יותר וניצול מגוון יותר של משאבי הים והקוטב הצפוני. מצד שני, שינויי האקלים מביאים להפשרת הקרחונים ולפתיחת נתיבי שייט חדשים (הנתיב הימי הצפוני מסין לרוסיה הארקטית ולאירופה, שנחצה דרך אגב ממש בימים האחרונים, לראשונה באמצע החורף, ע״י מיכלית גז מונזל בליווי שוברת קרח גרעינית רוסית), ולמחסור במים ומזון במקומות שונים בעולם.
״כל אלה מביאים לסוג של ״מהפיכה כחולה״, שבמסגרתה מתרבים וגוברים השימושים בים - מגז, ביודלקים ואנרגיה מהים, דרך התפלת מי ים, חקלאות ימית וחומרי גלם לתרופות, ועד לאיים מלאכותיים. זאת, כמובן מעבר לשימוש בנתיבי ים, כולל, כאמור, נתיב הים הצפוני, שכיום כבר אפשר לשוט בו מסין לאירופה אפילו בחורף.
"ההבנה המחלחלת בקרב ממשלות, שהעתיד נמצא בים, וההישענות הגוברת של מדינות על הים ומשאביו, מביאים להקצאה גדלה והולכת של משאבים להגנה על המים הכלכליים ועל הנכסים הימיים השונים, ובהתאם - להגדלת ההשקעה בציים. מגמה זו של הגדלת הציים מתחזקת עוד יותר על רקע התפתחות תחרות וסכסוכים על המרחב הימי ומשאביו, כמו בין תורכיה לבין יוון וקפריסין, וכמובן המחלוקות בים סין הדרומי".
לפי הניתוח של צוריאל, העימותים בים ימשיכו לגדול ולהתרבות, ולא רק במפרץ הפרסי, בגלל העימות הישראלי-איראני.
הפרדיגמה האיראנית
בינתיים, ראוי לשים לב, כי המשך חילופי המהלומות בין ישראל לאיראן (גם אם האיראנים לא באמת התכוונו לתקוף יעד ישראלי מקרה הזה, וגם אם כן), נובע מתוך שתי הנחות יסוד של ישראל, שאיש אינו מערער עליהן כרגע. ההנחה האחת היא, שישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע מאיראן להפוך לגרעינית. השנייה, שהסכם הגרעין בין איראן למעצמות רע ישראל. זוהי הפרדיגמה, ולאורה פועלת ישראל בכל הזירות, באיראן, סוריה ולבנון, באופן גלוי וחשאי, ובזירה הדיפלומטית.
ובכן, בניגוד לרושם האחיד המצטייר כלפי חוץ, על שתי הנחות היסוד של הפרדיגמה אפשר לערער. הרי יכול להיות שיש מחיר נורא, שאותו האירנים יכולים לגבות מאיתנו, ושמעבר לו עדיף לישראל להשלים עם הפיכתה של איראן לגרעינית. אם הפרסומים אודות נשק גרעיני בידי ישראל נכונים, אז לעבור לעידן "הרתעה גרעינית הדדית". כמו זו שהתקיימה בין ברית המועצות בזמנו ובין ארצות הברית, במשך עשרות שנים.
יכול גם להיות שהדרך הטובה ביותר לעכב את תכנית הגרעין האיראנית היא דווקא על ידי ההסכם, או על ידי שילוב בין תקופת הסכם ותקופת לחץ, מאשר לחץ כלכלי בלתי פוסק, ללא שום הסכם. לחץ כזה ממריץ את האיראנים להאיץ את תכנית הגרעין שלהם, ללא בלמים.
על שתי הנחות היסוד של הפרדיגמה לא נערכו דיונים ציבוריים משמעותיים בישראל, אבל יש מי שמערער עליהן, בינתיים רק בתוך הממסד הביטחוני והמדיני. זאת, מתוך עמדת מיעוט מזהרת, בדרך כלל.
עמיר רפפורט על האמת והספינים מאחורי פרשת תקיפת הספינה, על הסיבות הנוספות להסלמה בזירה הימית העולמית וגם: האם ישראל בקיבעון מחשבתי לגבי אתגר הגרעין האיראני? טור שבועי
Iraqi Prime Minister Media Office/Handout via REUTERS
זה קרה ביום שישי שעבר, 26.2, סמוך לחצות, ליד חופי עומאן במפרץ הפרסי: שני פיצוצים הדהדו מדופן הספינה HLIOS RAY, אבל היא לא טבעה. אלה העובדות הברורות שעולות מן ההתקפה. מכאן והלאה יש לא מעט ספקולציות, וגם תובנות לגבי הזירה הימית שרותחת בכל העולם, ולגבי למלחמת איראן - ישראל, שעולה עוד ועוד מדרגות, עד שמתעוררת השאלה האם ישראל שקועה בתוך פרדיגמה. עוד נגיע לזה.
בחזרה לפיצוץ: האפשרות הראשונה שעלתה על הפרק היא, שמדובר בעוד חוליה בשרשרת ארוכה של התקפות במפרץ הפרסי, בים וביבשה, כולל יעדים כמו שדה הנפט המרכזי של ערב הסעודית, שחציו הושבת במתקפה איראנית פראית בספטמבר 2019. בקיץ של אותה שנה, נפגעו גם מספר ספינות סוחר מפיצוץ מוקשים ימיים ומוקשי דופן, שהוצמדו על ידי כוח קומנדו של משמרות המהפכה של איראן, שפעל באזור באמצעות סירות תקיפה מהירות ותועד במהלך פעילותו על ידי הצי האמריקאי.
לכל הצדדים באזור המתוח יש סיבות לבצע מתקפות מפעם לפעם, ובמיוחד לרפובליקה האיסלאמית, במסגרת הניסיונות שלה להפעיל לחץ אשר יקל מעליה ולא במעט את מועקת הסנקציות. גם ביום שישי שעבר, ההנחה הראשונה הייתה שמדובר בחוליה חדשה באותה שרשרת תקיפות, אלא שאז התברר כי האנייה שייכת לאיש העסקים הישראלי, רמי אונגר. מיד עלתה האפשרות שמדובר במתקפה איראנית מכוונת על יד ישראלי. האמנם?
שאלת הייחוס הישראלי
בעת הפיצוצים נשאה האונייה את דגל איי באהמה, והיא הייתה בדרכה לסינגפור לאחר שפרקה רכבים שהיו על סיפונה מאירופה בנמלי עומאן, ערב הסעודית ובחריין. הפגיעה בדופן הספינה הייתה מעל לגובה המים, כנראה במכוון, כדי להימנע מהטבעת הספינה שהייתה גורמת תגובה חריפה בהכרח (אם החור היה נוצר מתחת וגובה המים, סביר להניח שהספינה הייתה שוקעת למצולות).
בחקירת נסיבות הפיצוץ השבוע, בנמל דובאי שבו הוספנה האניה לתיקונים, השתתפו גורמי ביטחון ישראלים, וגורמים ישראליים רשמיים אף מיהרו לייחס התקפה מכוונת של איראן על יעד ישראלי, אולי כתגובה לחיסולו של אבי תוכנית הגרעין האיראנית, ד"ר מוחסן פחריזאדה, לפני כחמישה חודשים.
זאת, למרות שאונגר, בן ה- 77 אמר בעצמו לאמצעי התקשורת בעולם, כי להערכתו הפיגוע באונייה לא בוצע בגלל שייכותה לישות מסחרית ישראלית, אלא כתגובה איראנית להתקפות האמריקאיות בסוריה ובעיראק לילה קודם לכן.
בנוסף להאשמות הישירות כלפי אירן מפי "גורמים ישראליים", פורסמה בחדשות ערוץ 2 הדלפה תמוהה על ויכוח, לכאורה, בין ראש המוסד, יוסי כהן, שדרש תקיפה חריפה כנגד איראן, ובין הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שהציע, לפי הדיווח, להסתפק בתגובה מידתית, כפי שפורסם בתקשורת הזרה על תקיפה ישראלית לעבר מטרות איראניות על אדמת סוריה.
אך האם האיראנים בכלל ידעו שהם תוקפים ספינה בבעלות ישראלית? ד"ר סא"ל מיל' איל פינקו, לשעבר איש חיל הים ומומחה ביטחון ימי, כתב השבוע במאמר באתר ישראל דיפנס, כי האוניות המפליגות בים מחויבות על פי תקינת הבטיחות העולמית (של ארגון הספנות העולמי, להפעיל באופן רצוף אמצעי זיהוי אוטומטיים (AIS – Automatic Identification System), המשדרים המאכנים את זהות האונייה, מיקומה, נתיבה, יעדה ומשגרים מידע נוסף.
את המידע על התעבורה הימית העולמית ניתן לראות (וללא עלות) באתרי אינטרנט שונים ובאפליקציות לטלפון הנייד. האונייה הישראלית שיצאה מהמפרץ הפרסי נעקבה באמצעות מערך הגילוי החופי ועל ידי חיל הים של משמרות המהפכה של איראן, שככל הנראה בחר לפגוע בה, במקום מרוחק מהחוף האיראני, על מנת לפעול בחשאי ומבלי להתגלות.
זה לא אומר בהכרח שהאיראנים ידעו כי האוניה ישראלית. אז האם לישראל יכול להיות מניע ''להתנדב' ולהכריז כי מדובר בהתקפה עלינו? כנראה שכן, היות ומאז חודש נובמבר יש ציפיה מתוחה לפיגוע נקמה על החיסול של פחריזאדה, המיוחס על ידי איראן לישראל. לפי תרחיש שאולי נלקח בחשבון, אם האיראנים יאשרו שאכן תקפו את ישראל במכוון, בפיגוע שבו ממילא לא היו נפגעים בנפש, ניתן לסגור בכך לפחות חלק מהחשבון הפתוח.
זירה רותחת
כך או כך, האירוע האחרון מהווה המחשה נוספת לכך שהזירה הימים הופכת להיות זירה ביטחונית מרכזית בכל העולם. מדובר בשוק כל כך רותח, עד שיש בו גידול עצום במכירת צוללות, אוניות, ונשק תקיפה והגנה ימי (ולא רק מגרמניה לישראל). ״יכול להיות שזה קשור למתיחות הגדולה באסיה סביב המחלוקות בים הסיני או לסטטיסטיקה המצביעה על גידול משמעותי במספר הצוללות שמשייטות בעולם (ארבעה גורמים עוינים, סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, אחראיות ל-47 אחוזים מציי הצוללות בעולם).
בכל מקרה, יש 'הייפ' לא נורמלי בכל הקשור ללוחמה התת-ימית. זהו גידול דרמטי, שלא ראינו כמותו במשך שנים", אמר לי רן קריל , סמנכ"ל השייוק הבינלאומי של אלביט מערכות. "אני לא יכול לשים את האצבע על איזה אירוע ספציפי שהעלה את התחום, אבל הרוסים הודיעו על השקעות מאוד גדולות בצוללות, וזה קצת הכניס ללחץ את ארה״ב. הסינים כבר שנים, בונים נכסים, מכתרים את הודו, והיו כמה חיכוכים במפרץ הפרסי, בין היתר עם האמריקאים. וזה עוד לפני שדיברנו על צפון קוריאה, סין, יפן – גם זהו אזור שרוחש אינסוף פעילויות ימיות ועימותים ימיים.״
חגי צוריאל, שהיה בעברו ראש חטיבת המחקר במוסד ומנכ"ל משרד המודיעין במשרד רוה"מ (שם ניסח תפיסה מרתקת על עליונות מדינתית ועולמית בכמה תחומים), מספק הסבר מעניין נוסף לתופעה העולמית. לדבריו, "התחום הימי 'רותח' בשל התלכדות של כמה מגה-מגמות ומגמות עולמיות, בדגש על המהפיכה הטכנולוגית ושינויי האקלים. "זאת, לצד מגה-מגמות נוספות, כמו השינויים הדמוגרפיים ומגמת העיור, שיוצרים ביחד צפיפות רבה בערים גדולות בעולם, כולל בישראל, שרבות מהן מרוכזות כידוע לאורך החופים.
"מצד אחד, טכנולוגיה מתקדמת, מאפשרת נגישות טובה יותר וניצול מגוון יותר של משאבי הים והקוטב הצפוני. מצד שני, שינויי האקלים מביאים להפשרת הקרחונים ולפתיחת נתיבי שייט חדשים (הנתיב הימי הצפוני מסין לרוסיה הארקטית ולאירופה, שנחצה דרך אגב ממש בימים האחרונים, לראשונה באמצע החורף, ע״י מיכלית גז מונזל בליווי שוברת קרח גרעינית רוסית), ולמחסור במים ומזון במקומות שונים בעולם.
״כל אלה מביאים לסוג של ״מהפיכה כחולה״, שבמסגרתה מתרבים וגוברים השימושים בים - מגז, ביודלקים ואנרגיה מהים, דרך התפלת מי ים, חקלאות ימית וחומרי גלם לתרופות, ועד לאיים מלאכותיים. זאת, כמובן מעבר לשימוש בנתיבי ים, כולל, כאמור, נתיב הים הצפוני, שכיום כבר אפשר לשוט בו מסין לאירופה אפילו בחורף.
"ההבנה המחלחלת בקרב ממשלות, שהעתיד נמצא בים, וההישענות הגוברת של מדינות על הים ומשאביו, מביאים להקצאה גדלה והולכת של משאבים להגנה על המים הכלכליים ועל הנכסים הימיים השונים, ובהתאם - להגדלת ההשקעה בציים. מגמה זו של הגדלת הציים מתחזקת עוד יותר על רקע התפתחות תחרות וסכסוכים על המרחב הימי ומשאביו, כמו בין תורכיה לבין יוון וקפריסין, וכמובן המחלוקות בים סין הדרומי".
לפי הניתוח של צוריאל, העימותים בים ימשיכו לגדול ולהתרבות, ולא רק במפרץ הפרסי, בגלל העימות הישראלי-איראני.
הפרדיגמה האיראנית
בינתיים, ראוי לשים לב, כי המשך חילופי המהלומות בין ישראל לאיראן (גם אם האיראנים לא באמת התכוונו לתקוף יעד ישראלי מקרה הזה, וגם אם כן), נובע מתוך שתי הנחות יסוד של ישראל, שאיש אינו מערער עליהן כרגע. ההנחה האחת היא, שישראל חייבת לעשות כל שביכולתה כדי למנוע מאיראן להפוך לגרעינית. השנייה, שהסכם הגרעין בין איראן למעצמות רע ישראל. זוהי הפרדיגמה, ולאורה פועלת ישראל בכל הזירות, באיראן, סוריה ולבנון, באופן גלוי וחשאי, ובזירה הדיפלומטית.
ובכן, בניגוד לרושם האחיד המצטייר כלפי חוץ, על שתי הנחות היסוד של הפרדיגמה אפשר לערער. הרי יכול להיות שיש מחיר נורא, שאותו האירנים יכולים לגבות מאיתנו, ושמעבר לו עדיף לישראל להשלים עם הפיכתה של איראן לגרעינית. אם הפרסומים אודות נשק גרעיני בידי ישראל נכונים, אז לעבור לעידן "הרתעה גרעינית הדדית". כמו זו שהתקיימה בין ברית המועצות בזמנו ובין ארצות הברית, במשך עשרות שנים.
יכול גם להיות שהדרך הטובה ביותר לעכב את תכנית הגרעין האיראנית היא דווקא על ידי ההסכם, או על ידי שילוב בין תקופת הסכם ותקופת לחץ, מאשר לחץ כלכלי בלתי פוסק, ללא שום הסכם. לחץ כזה ממריץ את האיראנים להאיץ את תכנית הגרעין שלהם, ללא בלמים.
על שתי הנחות היסוד של הפרדיגמה לא נערכו דיונים ציבוריים משמעותיים בישראל, אבל יש מי שמערער עליהן, בינתיים רק בתוך הממסד הביטחוני והמדיני. זאת, מתוך עמדת מיעוט מזהרת, בדרך כלל.
