עידן 'הטלפון בכיס': חקירה מקצועית מותנית בסגירת זירה בעת אירוע ביטחוני

עקיבא שפיגלמן טוען במאמר דעה כי פרשות ביטחוניות כמו קו 300 ואליאור עזריה הושפעו מהפיכתן לציבוריות בטרם עת. הפתרון: לסגור את הזירה עד לסיום החקירה

bigstockphoto

שנים רבות לפני שאלאור אזריה הפך להיות שם מוכר, פרשה אחרת איימה לערער את קהילת הביטחון של מדינת ישראל. החלק המבצעי של פרשת קו 300 נוהל ברשלנות ובנס עם מספר נפגעים מינימלי. הויכוח האתי המשיך תחת מעטה של התחסדות מצד צה"ל, הפרקליטות והשב"כ והפרשה הסתיימה לבסוף עם חנינה לטובת המדינה.

פסקה שפורסמה על ידי הניו יורק טיימס בשנת 1984 הספיקה על מנת שהצנזור הצבאי הראשי יוציא אזהרה לכתב הניו יורק טיימס בישראל. "מהצבא נמסר כי 8 נוסעים נפגעו מהתקיפה, אישה אחת כל כך קשה שהיא לא צפויה לשרוד. על פי עיתונאים במקום, שניים מהמחבלים נהרגו במטח של ירי משני צידי האוטובוס; השניים האחרים נלכדו", נכתב בפרסום. 

הדיווח שעסק בפרשה והעלה לראשונה את סימן השאלה לגבי גורלם של המחבלים מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע, הוציא את ישראל למסע לגילוי עצמי. את קו פרשת 300 לומדים בחוגים לתקשורת על מנת להמחיש מה היא צנזורה ואת השלכות הפרותיה. 

הסוגיה עמוקה הרבה מעבר להשבתה זמנית של עיתון. החלטה רוויית אמוציות שהובילה להצטרפות מערכת 'חדשות' של עמוס שוקן לוועדת העורכים על מנת להשיג חיסיון ותמיכה דומים לאלו של שאר העיתונים שפעלו באותה תקפו. 

פרט נוסף ומטריד שאינו מוזכר בריש גלי לגבי הפרשה, הוא הזרקור שהאיר צוות הטלוויזיה של הערוץ הראשון על לוחמי סיירת מטכ"ל שטיהרו את האוטובוס. קשה לחשוב על סיטואציה דומה המתרחשת היום. מצד שני, במידה ואכן צוות טלוויזיוני היה מכשיל בשוגג מבצע צבאי, כנראה שטעות זו לא הייתה מדווחת בשל הכוח הרב שצברה התקשורת. זאת, כאשר חופש העיתונות זוכה לגיבוי ציבורי ומיניסטריאלי. העניין היה דומה כנראה לשופט שהפריע בטעות לאחד השחקנים על המגרש לבצע מהלך סטנדרטי.

פרט זה אומנם נראה זעיר כיום, אך הוא עדות להיעדר הסטריליות בזירה 10 ק"מ מרצועת עזה, עם שר ביטחון, ראש שב"כ, רמטכ"ל, קחצ"ר, אלוף פיקוד הדרום, מפקד סיירת מטכ"ל וכוחות ימ"מ שנמצאו בשטח. אף אחד מהם לא פעל להרחיק את המתעניינים ואת התקשורת מהמקום. במידה והזירה הייתה סגורה לתקשורת, ייתכן ומעולם לא הייתה נולדת פרשת קו 300.

אותה מסקנה ניתן להשליך על פרשת אזריה בעידן אחר שבו כל אחת ואחד מחזיקים בכיסם טלפון חכם. לאור ההבדלים בזמנים, עוד יותר קשה להאמין שבשנת 1984 לא הצליחו לטפל בפרשה זו בצורה מקצועית ומהירה. חשוב לציין כי בשני המקרים לא הטכנולוגיה היא שיצרה את המפלה אלא חוסר השימוש בכלים לאבטחת הזירה. 

כיצד בחברון לא חשב אף גורם מקצועי בכיר להגיע לשטח וליטול את הפיקוד? כיצד באבו-ג'ראח לא פעל אלוף הפיקוד לצמצם את נוכחות התקשורת והמתקהלים, ביניהם חיילים על מדים? תיק אזריה הסתיים עם הרשעת החייל בעוד כל מפקדיו קודמו. את תוצאות תיק 300 חווה על בשרו שב"כ, שראשיו ככל הנראה קיבלו החלטה פזיזה ולא אופיינית שכלל לא הייתה צריכה להתקבל כפי שהתקבלה.

תגובתו של משה ארנס ז"ל (מחבלים צריכים לדעת שהם אינם חוזרים חיים) ועמדתו הפוליטית של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר ז"ל, תרמו לפתיחת חקירה בנושא. זאת, מתוך תפיסה שכל גוף שייבחר לפעול בצורה לא מחושבת, ייחקר. יש לקוות שהמסקנות משתי הפרשיות נלמדו ומיושמות, למרות הקשיים שמערימים הקשיים החברתיים, הבירוקרטיים והטכנולוגיים.  

הצורך לשמור על זירה מאובטחת מטרתו לאפשר לצוותים המקצועיים לעשות את עבודתם נאמנה. בפרשת קו 300, לחוקרי השב"כ לא הייתה האפשרות לחקור כראוי את המחבלים החיים. ללא הבטחת המקצועיות של הגורמים בשטח, באמצעות סגירת הזירה, הפרשייה הבאה נמצאת ממש מעבר לפינה. ניתן וצריך בהחלט לוודא את מניעתה.

אולי יעניין אותך גם