ותיקים-צעירים, לאן זה הולך? גולני כמקרה בוחן

תא״ל ניצן נוריאל, מפקד גדוד 12 לשעבר, מנתח את התופעה הידועה בה מתעמרים הפז״מניקים ב״בשר הטרי״, או זוכים לתנאי שירות מועדפים, ומציע דרכים לתעל את הוותק למקומות בונים וחיוביים. דעה

חטיבת גולני במהלך פעילות. צילום: דובר צה״ל. למצולמים אין קשר לכתבה

תופעת צעירים וותיקים עולה מעת לעת לראש החדשות בעקבות אירועים שמושכים את  תשומת הלב. מטרת טור זה היא לנסות ולשפוך אור על  התופעה והדרכים להתמודד איתה, מתוך ניסיוני כמפקד בגולני. גילוי נאות: בשנות פיקודי על גדוד 12 של גולני (87׳-88׳) לא נתקלתי במרד "ותיקים" או בתופעות חריגות של יחסי ותיקים-צעירים. בהמשך  אנסה לתת לכך הסבר.

תופעת הוותיקים הצעירים קיימת בכול צה"ל ובכול יחידה, והיא די מובנית בשיטת הזנת כוח האדם   בצבא, שיטה של גיוס מחזורי – כך שכול הזמן מתקיימת כניסת של צעירים למסגרות הלוחמות, מה שבהכרח יוצר מעמדות שנבדלות אחת מן השנייה בשיוך הפלוגתי ובמשך הזמן בשרות.

מסלול החי"ר עבר שינויים רבים, מפלגות מסלול אורגניות בהן לא התקיימו יחסי ותיקים-צעירים כי כולם היו בני אותו מחזור (ואז מתיחות ותיקים-צעירים הייתה בין הפלוגות), ועד למצב כיום בו כל מחזור מזין את כלל הפלוגות כך, שבפלוגה אחת יכולים לשרת כמה מחזורים ואז המחזור הוותיק ביותר (לפני שחרור) תובעי לעצמו "זכויות" של ותיקים.

תופעה רחבה

בעבר היו ניסיונות של מחטי"ם ומגדי"ם לעגן את כללי הוותיקים-צעירים בסט כללים של מותר ואסור, תוך קבלת העקרון שלוותיקים יש זכויות עודפות. המונח "בשר טרי" מוכר לנו היטב, והוא מתייחס למחזור הצעיר שזה עתה הצטרף ליחידה /פלוגה, ומשום "צעירותו" – כך סוברים חלק מן השותפים לתהליך – מותר "לעבוד" עליו עד כדי התעמרות. זוהי תופעה מוכרת בעולם הפנימיות, כמו גם בבתי הספר בהם השכבה הבכירה "קולטת" את  השכבה הצעירה שרק הצטרפה לתיכון.

אם כך, מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר מכפי המתקיימת בצה"ל, ובכל זאת יש הבדל שמחייב התייחסות מפקדים בכול הרמות.  מה ההבדל? אם  התנאים לוותיקים טובים יותר והם עובדים פחות קשה, אזי  הצעירים עובדים קשה יותר, וכשהם עולים לשמירה בתעסוקה המבצעית הם עייפים יותר ויש חשש לפגישה בכשירות המבצעית – וזהו קו אדום.

האם לוותיקים מגיע מזון טוב יותר? ברור שלא. האם מגיעות להם חופשות ארוכות יותר? ברור שלא. האם הם פטורים מריצות בוקר או ממסדרי בוקר? ברור שלא. אם כך מה מותר הוותיק מן הצעיר?

הוותיקים נהגו להחזיק ציוד אפסנאות (ולעיתים גם תחמושת), כך שלא יהיו תלויים באפסנאות הגדוד ("לא צריך טובות"). אם רצו להחליף שקי שינה, למשל, היו עושים זאת בעצמם. הוותיקים נהגו לבנות לעצמם "זולות" כך שתהיה להם פרטיות, ושם יוכלו להחזיק ציוד לא תקני ולקיים לעצמם "חיים נוחים". הבעיה עם  ה"זולות" הייתה, שבמהרה הפכו למקום בו יש אלתורי חשמל ובעיות בטיחות רבות (גז ,תחמושת וכו').

עד כאן למדנו שמדובר בעיה מובנית, שמקורה עוד טרם הגיוס לצבא – ובכל זאת לא ניתן להשלים איתה משום השפעתה על  הכשירות המבצעית של  הגדוד. ועוד דוגמא: באחת הפלוגות, כחלק מה"וותיקות", בנוסף לציודו האישי היה לכל חייל ארגז אישי, כך שבעת הקפצת הפלוגה היה צורך בשתי תובלתיות, מה שהיה כמובן בזבוז משאבים משווע.

אז מה ניתן וצריך לעשות?

לתעל את ה"ותיקות" למקומות בונים ,למקומות חיוביים. למשל, לקחת את  הנגביסט הוותיק ולתת לו לחנוך וללמד את הנגביסטים הצעירים בכל הגדוד את  המקצוע וחלק מאימון המקצועות. כך, יבוא הוותק לידי ביטוי בתחום המקצועי. זוהי דרך הניתנת למימוש כמעט בכול תחום מקצועי מבצעי.

בנוסף, אפשר לעודד תחרותיות כך שהוותיקים יצטרכו להוכיח את היכולת המבצעית שלהם ובכך יזכו להערכה – ולא רק בשל  הפז"ם. בוחן מחלקה /פלוגה היה כלי מאוד שימושי בהקשר זה. נדרשת מנהיגות ויכולות פיקוד עם הרבה דוגמא אישית, שיחות רבות ונוכחות  כך שתופעות שליליות לא יהפכו ל"מסורת" והרגלים רעים.

שמות של פלוגות  כמו "אווזי הפרא", "שליחי השטן" ועוד, אינן מקור הרע. גאוות יחידה היא דבר חשוב, אולם עליה להתפתח מתוך הישגים מוכחים בעולם המבצעי והכשירות המבצעית, ולא מתוך אלימות וגסות רוח. בגדוד 12, בתקופה הנדונה, הייתה שדרת פיקוד איתנה שהבינה את  שנדרש ופעלה ימים כלילות על מנת שהמתח בין וותיקים לצעירים לא יפגע בכשירות המבצעית ובפעילות המבצעית. אז אפשר היה לתעל את  המתח המובנה לכיוונים חיוביים, וכל חריגה טופלה במהירות על ידי מפקדי הפלוגות עצמם.

המסר צריך להיות שזכויות וותיקים אינן מוקנות רק מתוך הוותק, אלא מתוך מקצועיות מבצעית מוכחת.

אולי יעניין אותך גם