"שעת נעילה": כך נראתה המלחמה בגולן בעיניים סוריות
הבקשה הסורית מהקרמלין לסיים את המלחמה, הניסיון הנואש של אסד להשיג ניצחון, וההבנה בדמשק שהמלחמה תסתיים בהפסד צבאי. אל"מ (בדימוס) פסח מלובני משרטט את התמונה מעיניים סוריות. מיוחד
פסח מלובני
| 10/12/2020
מאת ניר קרן צבי - Personal album, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=29524099
כמי שצפה בסדרה המעניינת "שעת נעילה", שהוצגה בערוץ 11 של תאגיד השידור "כאן", וכמי שחקר וחוקר את המלחמה ההיא, ובמיוחד את החזית הסורית שלה מהצד השני, קרי מנקודת מבטו של האויב, אני רוצה לציין מספר נקודות.
למרות שהסדרה אינה מציגה את עובדות המלחמה האמיתיות בזירה זו, היא מיטיבה להציג מצבים אנושיים מעניינים, כפי שלא הוצגו עד כה, למיטב ידיעתי. הסדרה מתמקדת בעיקר בלוחמים, ובמה שעבר עליהם מתחילת המלחמה, ההפתעה הגדולה כשפרצה המלחמה, ההתקפה על מוצב החרמון, שלא היה מוגן די צרכו.
חוסר האונים מול המסות של הטנקים הסורים שחדרו לרמת הגולן, פרשת תל סקי ועוד. זו אולי אחת הסיבות החשובות לכך שהיא מעוררת עניין רב, הן אצל בני הדור שנטל חלק במלחמה, וחווה אותה על בשרו, וגם אצל בני הדור הצעיר, שחווים את הסיפור דרך פרקי הסדרה.
חטיבות 188 ו-7 סיכלו לסורים את התכנית
נכון הוא שפרוץ המלחמה וימיה הראשונים, בדגש על חזית הגולן, היו ימים קשים לעם ישראל, והפכו לטראומה לאומית עד היום. היו חששות מאובדן הגולן, ומכך ש"הדרך לתל אביב ולירושלים תהיה פתוחה בפני הסורים"., מנגד, ואת זה כדאי לדעת, הלחימה לא היתה עבור הסורים בבחינת טיול בגן של ורדים. הם עצמם מודים כי מתחילת המלחמה הצליחו כוחות צה"ל המועטים שהיו בגולן, ובעיקר חטיבות השריון 188 ו-7, לשבש להם את כל תכניות המלחמה.
במקום שיצליחו לעבור את 25-20 הק"מ עד נהר הירדן, ולהתייצב עליו בשעה 07:00 בבוקר של ה-7 באוקטובר, כפי שתכננו, הם נתקעו עם כוחותיהם, הן בגזרה הצפונית (מול חטיבה 7), והן בגזרה התיכונה (מול חטיבה 188). רק בגזרה הדרומית, בה פעלו כוחות מועטים של צה"ל, הצליחו להתקדם לתוך השטח. כתוצאה מכך גבר החשש בהנהגה הסורית מהגעת כוחות המילואים לחזית, שכן אז עשוי מאזן הכוחות להתהפך לרעתם.
בתכנון המקורי הבינו הסורים כי יש להם יתרון משמעותי בכוחות מול הכוחות שצה"ל החזיק אז ברמת הגולן – שלוש דיוויזיות מתוגברות (סה"כ 14 חטיבות כולל הכוח המרוקאי שהגיע לסייע להם, מהן 5 חטיבות שריון), מול ארבע חטיבות של צה"ל (חטיבות 188, 7, גולני וחטיבה 820, כולל גדודים 13 ו-50). סך של קרוב ל-800 טנקים מול 177 טנקים של צה"ל, וכ-1,000 קני ארטילריה מול כמות מצומצמת מאוד של קנים של צה"ל.
בנוסף, בנו הסורים הן על ההפתעה שתושג עם תחילת הלחימה, וגם על ההנחה שכוחות המילואים של צה"ל לא יגיעו לזירה, אלא רק לאחר 24 שעות לפחות מתחילת המלחמה. כלומר, לפי תכניתם, לאחר שישלימו את ההשתלטות על הגולן, ויערכו כראוי כדי לבלום את התקפת הנגד הצפויה נגד כוחותיהם הנמצאים ברמה.
את כל זה שיבשו לוחמי צה"ל האמיצים,בשלב הראשון אנשי הסדיר, שעמדו במשימה הקשה, למרות כל הקשיים, ובלמו את מסות השריון שחדרו לגולן. הלחימה הנחושה, רמת המקצוענות והטנקאות הגבוהים שהפגינו בעיקר צוותי הטנקים של צה"ל, הביאו לתוצאות מדהימות כבר בתחילת המלחמה. דבר שהסורים לא ציפו לו. על קרבות אלה ולחימתן ההרואית של חטיבות 188 ו-7 ניתן לקרוא בספריהם של אבירם ברקאי: על בלימה, ואילן סהר: עד קצה היכולת.
אסד כבר הבין בערב ה-6 בחודש, כי הדברים אינם מתנהלים כפי שציפה, והחליט להכניס לקרב את דיוויזיית הפאר שלו, דיוויזיה משוריינת 1, שהיתה מצויידת בטנקים המתקדמים והחדשים 62-T. התקפתה נועדה להגיע לעורפה של חטיבה 7, ולהשמידה, וכך לפתוח את הדרך בפני כוחות דיוויזיה חי"ר 7 הסורית, שלא הצליחו לחדור לתוך הגולן, בשל עמדתה האיתנה של חטיבה 7.
הכישלון הסורי והפניה לקרמלין
התקפת הדיוויזיה הסורית ב-7 באוקטובר בגזרת נפאח' היתה כישלון מהדהד, לאחר שנתקלה בכוחות המילואים שכבר הספיקו להגיע לאזור, בעיקר מחטיבה 679. הקרב הקשה שהתנהל באותו היום בין שני הצדדים (והוא מתואר היטב בספרו של מפקד החטיבה דאז, האלוף אורי אור: אלה האחים שלי) הפך מבחינת הסורים לסמל של המלחמה.
כוחות הדיוויזיה ניגפו ונאלצו לסגת לאחר שספגו לא מעט אבדות. הסורים מציינים מאז קרב זה כקרב החשוב שלהם במלחמה, וקבעו בשל כך את ה-7 באוקטובר כיום חיל השריון שלהם. כשלון זה יצר אצל אסד את התובנה שאת המלחמה הזאת הוא כבר לא ינצח, ולא יצליח לממש את חלומו, להחזיר את הגולן, אותו איבד במלחמת "ששת הימים" לישראלים (אז הוא היה שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, ויריביו הפוליטיים הטיחו בו את האשמה לאובדנו).
בערב אותו היום הוא הזעיק אליו את השגריר הסובייטי, ודרש ממנו שברית המועצות תשיג לו הפסקת אש מיידית, ותפעל בהמשך בניהול מו"מ לסילוק ישראל מהגולן, והחזרתו לידי סוריה. הסובייטים הופתעו ממהלך זה, ולא הבינו איך התהפכו פתאום היוצרות, מדיווחים על הצלחה, לפניקה ותאור המצב בלחימה כקריטי מבחינת הסורים.
אסד גם קרא לעיראקים לשלוח בדחיפות את כוחותיהם כדי להושיעו, וגם לחץ על המלך חוסיין לפתוח בחזית שלישית מול פיקוד המרכז, כדי להקל את הלחץ של צה"ל בחזית הסורית. הסובייטים פנו לשותפו הנשיא סאדאת, שהופתע גם הוא מכל הסיפור, כדי לשאול לדעתו. סאדאת פנה לאסד כדי לשאול האמנם כך הוא, והאם הוא אכן רוצה כבר בשלב הזה לצאת מהמלחמה, ולהשאיר את מצרים לבדה במבצע שהחלו יחדיו.
גם הקומנדו הסורי לא עזר
אסד שיקר לו והשיב בשלילה, למרות שמצבו בשלב הזה אכן היה כבר גרוע, ולא כפי שתכנן, שכן חלק ניכר מכוחות השריון שלו כבר נפגעו. אסד עדיין קיווה כי יצליח לתקן את המצב, ובכל זאת להשיג את מטרתו, ויזם מתקפה חדשה ב-9 בחודש. בה שילב הפעם גם כוחות מהעתודה המטכ"לית שלו – חטיבת שריון מדיוויזיית השריון השנייה שלו, דיוויזיה 3, וחטיבת שריון מכוח העילית שבפיקוד אחיו, רפעת, "פלוגות ההגנה", המצויידת גם היא בטנקי 62-T, שנועדו להגן על דמשק ועל המשטר.
בבוקר ה-9 באוקטובר יצאה התקפה זו לדרך, כאשר שתי החטיבות האלה תוקפות בגזרה הצפונית תחת פיקוד דיוויזיה 7 לעבר "עמק הבכא" וקוניטרה, ובמקביל תקפה דיוויזיה משוריינת 1 עם מה שנשאר מכוחותיה, פעם נוספת בגזרת נפאח'. שתי ההתקפות אמורות היו גם להסתייע בשתי הנחתות של כוחות קומנדו, האחת בקרבת נפאח', על ידי לוחמי צאעקה פלסטינים, והשנייה על ידי לוחמי הקומנדו של "פלוגות ההגנה", כוח עילית גם הוא. על קרבות הגבורה האלה ניתן לקרוא בספריהם של אביגדור קהלני: עז 77, ואילן סהר: עד קצה היכולת.
גם התקפות אלה נכשלו, ולאחר זמן מה, בהם ספגו הסורים אבדות רבות בשתי הגזרות, וכוחותיהם מושמדים, הם נאלצים לסגת ללא כל הישג בשטח. גם הנחתות הקומנדו לא מסייעות להם. הכוח שהונחת בקרבת נפאח' הושמד על ידי כוחות צה"ל שהיו במקום, ואילו הכוח שהונחת צפונה יותר, ליד ואסט, פגע בסיירת חטיבה 7 וגרם לה לנפגעים רבים, אך אחר כך נפגע על ידי כוחות צה"ל שהוחשו למקום.
"התכניות טובות, עד שהן נפגשות באויב"
לאחר כשלון זה, נפל הפור אצל אסד, והוא הורה לכוחותיו לסגת חזרה לשטח הסורי ב-10 באוקטובר, לאחר פחות מחמישה ימי לחימה, בהם איבד הצבא הסורי, על פי דבריו, כ-1,200 טנקים על ידי צה"ל. גם את ההישג היחידי שלו בגולן – מוצב החרמון – איבד בהמשך במבצע "קינוח" ב-22-21 באוקטובר. מאז, לא ניסו הסורים לחזור על טעותם זו.
למלחמה כזו לא ציפו הסורים. כשלונם היה צורב וקשה. הם לא הצליחו להסביר לעצמם איך הצליחו כוחות קטנים של צה"ל לשבש את תכניותיהם כבר מתחילת המלחמה, אלה אותם חיילי סדיר שנלחמו מתחילת המלחמה ביום שבת ה-6 באוקטובר שעה 14:00. רק בהמשך הצטרפו אליהם אנשי המילואים שאיישו את החטיבות שהצטרפו למלחמה, ושינו את פני הדברים מקצה לקצה. מה שנראה בתחילה כמצב קשה ביותר השתנה כבר למחרת עם כישלון ההתקפה הסורית בגזרת כפר נפאח' ב-7 באוקטובר.
במקרה הזה התאמתה אימרתו של הרמטכ"ל הפרוסי מהמאה ה-19, פון מולטקה "הקשיש", שהתכניות הן טובות, עד שהן נפגשות באויב. וזה בדיוק מה שקרה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. מחששות כבדים מנפילת הגולן ומקטסטרופה לאומית, התהפך הגלגל בזכות לוחמי צה"ל, חיילים ומפקדים, אנשי סדיר ומילואים, שהפליאו לעשות, והפכו את "שעת הנעילה", ל"שעת התהילה".
הערות לסיום
האחת נוגעת למוצב החרמון. המוצב, בו היו בעת ההיא 55 חיילים, שמרביתם לא היו לוחמים, והשתייכו בחלקם הגדול ליחידה 848 (8200 דהיום), לא עמד תחת ההתקפה הסורית המפתיעה, ומרבית חייליו -31 איש, נכנעו ונפלו בשבי הסורי, בו שהו עד לשחרורם ביוני 1974. 13 חיילים נהרגו במהלך ההתקפה וכעשרה הצליחו להחלץ מהמקום.
נפילת החרמון היתה כמעט טראומה לאומית, כפי שהוגדרה היטב על ידי אחד מחיילי גולני שהשתתף בשחרורו – "העיניים של המדינה". הצגת חיילי המודיעין ששרתו בו בסדרה בדמותו של החייל אבינועם עושה עוול לחיילי 848 ששרתו שם לפני שנחתה עליהם ההתקפה הסורית ובמהלכה, שכן הם היו רחוקים לגמרי מאותה דמות.
בהיותי יוצא היחידה הכרתי חלק מהם, ואני יודע גם את תרומתם לצה"ל לפני המלחמה. איתרע מזלם והם נמצאו במוצב חשוב זה, שמשום מה איש לא לקח בחשבון שהוא עשוי להיות יעד להתקפה הסורית, וכי אנשיו עשויים להיהרג או ליפול בשבי, עם כל המשתמע מכך.
ההערה השנייה מתייחסת להכנסת המרכיב העדתי, בדמות אנשי "הפנתרים השחורים", לסדרה, ברוח הימים האלה. גם לא נכון, ובמיוחד מיותר, וחבל. ניתן היה לדלג על כך ולהימנע מכך, ולמנוע מליצור "עובדה" שלא שייכת לעניין. במלחמה הזאת נלחמו כולם כעם אחד, הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית, ללא כל הבדל בין אם עדתי, ובין אם אחר. לא הסורים ולא המצרים הבדילו בין שבויי צה"ל שנפלו בידיהם על פי מוצאם העדתי, וחבל שהסדרה נתפסה לעניין הלא ראוי הזה.
ולסיום, הסדרה היתה יכולה להיות טובה יותר, וערכית יותר, אלמלא נדבקו בה, גם כן ברוח הימים האלה, "וירוסים" מיותרים, כפי שציינתי.
הבקשה הסורית מהקרמלין לסיים את המלחמה, הניסיון הנואש של אסד להשיג ניצחון, וההבנה בדמשק שהמלחמה תסתיים בהפסד צבאי. אל"מ (בדימוס) פסח מלובני משרטט את התמונה מעיניים סוריות. מיוחד
מאת ניר קרן צבי - Personal album, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=29524099
כמי שצפה בסדרה המעניינת "שעת נעילה", שהוצגה בערוץ 11 של תאגיד השידור "כאן", וכמי שחקר וחוקר את המלחמה ההיא, ובמיוחד את החזית הסורית שלה מהצד השני, קרי מנקודת מבטו של האויב, אני רוצה לציין מספר נקודות.
למרות שהסדרה אינה מציגה את עובדות המלחמה האמיתיות בזירה זו, היא מיטיבה להציג מצבים אנושיים מעניינים, כפי שלא הוצגו עד כה, למיטב ידיעתי. הסדרה מתמקדת בעיקר בלוחמים, ובמה שעבר עליהם מתחילת המלחמה, ההפתעה הגדולה כשפרצה המלחמה, ההתקפה על מוצב החרמון, שלא היה מוגן די צרכו.
חוסר האונים מול המסות של הטנקים הסורים שחדרו לרמת הגולן, פרשת תל סקי ועוד. זו אולי אחת הסיבות החשובות לכך שהיא מעוררת עניין רב, הן אצל בני הדור שנטל חלק במלחמה, וחווה אותה על בשרו, וגם אצל בני הדור הצעיר, שחווים את הסיפור דרך פרקי הסדרה.
חטיבות 188 ו-7 סיכלו לסורים את התכנית
נכון הוא שפרוץ המלחמה וימיה הראשונים, בדגש על חזית הגולן, היו ימים קשים לעם ישראל, והפכו לטראומה לאומית עד היום. היו חששות מאובדן הגולן, ומכך ש"הדרך לתל אביב ולירושלים תהיה פתוחה בפני הסורים"., מנגד, ואת זה כדאי לדעת, הלחימה לא היתה עבור הסורים בבחינת טיול בגן של ורדים. הם עצמם מודים כי מתחילת המלחמה הצליחו כוחות צה"ל המועטים שהיו בגולן, ובעיקר חטיבות השריון 188 ו-7, לשבש להם את כל תכניות המלחמה.
במקום שיצליחו לעבור את 25-20 הק"מ עד נהר הירדן, ולהתייצב עליו בשעה 07:00 בבוקר של ה-7 באוקטובר, כפי שתכננו, הם נתקעו עם כוחותיהם, הן בגזרה הצפונית (מול חטיבה 7), והן בגזרה התיכונה (מול חטיבה 188). רק בגזרה הדרומית, בה פעלו כוחות מועטים של צה"ל, הצליחו להתקדם לתוך השטח. כתוצאה מכך גבר החשש בהנהגה הסורית מהגעת כוחות המילואים לחזית, שכן אז עשוי מאזן הכוחות להתהפך לרעתם.
בתכנון המקורי הבינו הסורים כי יש להם יתרון משמעותי בכוחות מול הכוחות שצה"ל החזיק אז ברמת הגולן – שלוש דיוויזיות מתוגברות (סה"כ 14 חטיבות כולל הכוח המרוקאי שהגיע לסייע להם, מהן 5 חטיבות שריון), מול ארבע חטיבות של צה"ל (חטיבות 188, 7, גולני וחטיבה 820, כולל גדודים 13 ו-50). סך של קרוב ל-800 טנקים מול 177 טנקים של צה"ל, וכ-1,000 קני ארטילריה מול כמות מצומצמת מאוד של קנים של צה"ל.
בנוסף, בנו הסורים הן על ההפתעה שתושג עם תחילת הלחימה, וגם על ההנחה שכוחות המילואים של צה"ל לא יגיעו לזירה, אלא רק לאחר 24 שעות לפחות מתחילת המלחמה. כלומר, לפי תכניתם, לאחר שישלימו את ההשתלטות על הגולן, ויערכו כראוי כדי לבלום את התקפת הנגד הצפויה נגד כוחותיהם הנמצאים ברמה.
את כל זה שיבשו לוחמי צה"ל האמיצים,בשלב הראשון אנשי הסדיר, שעמדו במשימה הקשה, למרות כל הקשיים, ובלמו את מסות השריון שחדרו לגולן. הלחימה הנחושה, רמת המקצוענות והטנקאות הגבוהים שהפגינו בעיקר צוותי הטנקים של צה"ל, הביאו לתוצאות מדהימות כבר בתחילת המלחמה. דבר שהסורים לא ציפו לו. על קרבות אלה ולחימתן ההרואית של חטיבות 188 ו-7 ניתן לקרוא בספריהם של אבירם ברקאי: על בלימה, ואילן סהר: עד קצה היכולת.
אסד כבר הבין בערב ה-6 בחודש, כי הדברים אינם מתנהלים כפי שציפה, והחליט להכניס לקרב את דיוויזיית הפאר שלו, דיוויזיה משוריינת 1, שהיתה מצויידת בטנקים המתקדמים והחדשים 62-T. התקפתה נועדה להגיע לעורפה של חטיבה 7, ולהשמידה, וכך לפתוח את הדרך בפני כוחות דיוויזיה חי"ר 7 הסורית, שלא הצליחו לחדור לתוך הגולן, בשל עמדתה האיתנה של חטיבה 7.
הכישלון הסורי והפניה לקרמלין
התקפת הדיוויזיה הסורית ב-7 באוקטובר בגזרת נפאח' היתה כישלון מהדהד, לאחר שנתקלה בכוחות המילואים שכבר הספיקו להגיע לאזור, בעיקר מחטיבה 679. הקרב הקשה שהתנהל באותו היום בין שני הצדדים (והוא מתואר היטב בספרו של מפקד החטיבה דאז, האלוף אורי אור: אלה האחים שלי) הפך מבחינת הסורים לסמל של המלחמה.
כוחות הדיוויזיה ניגפו ונאלצו לסגת לאחר שספגו לא מעט אבדות. הסורים מציינים מאז קרב זה כקרב החשוב שלהם במלחמה, וקבעו בשל כך את ה-7 באוקטובר כיום חיל השריון שלהם. כשלון זה יצר אצל אסד את התובנה שאת המלחמה הזאת הוא כבר לא ינצח, ולא יצליח לממש את חלומו, להחזיר את הגולן, אותו איבד במלחמת "ששת הימים" לישראלים (אז הוא היה שר ההגנה ומפקד חיל האוויר, ויריביו הפוליטיים הטיחו בו את האשמה לאובדנו).
בערב אותו היום הוא הזעיק אליו את השגריר הסובייטי, ודרש ממנו שברית המועצות תשיג לו הפסקת אש מיידית, ותפעל בהמשך בניהול מו"מ לסילוק ישראל מהגולן, והחזרתו לידי סוריה. הסובייטים הופתעו ממהלך זה, ולא הבינו איך התהפכו פתאום היוצרות, מדיווחים על הצלחה, לפניקה ותאור המצב בלחימה כקריטי מבחינת הסורים.
אסד גם קרא לעיראקים לשלוח בדחיפות את כוחותיהם כדי להושיעו, וגם לחץ על המלך חוסיין לפתוח בחזית שלישית מול פיקוד המרכז, כדי להקל את הלחץ של צה"ל בחזית הסורית. הסובייטים פנו לשותפו הנשיא סאדאת, שהופתע גם הוא מכל הסיפור, כדי לשאול לדעתו. סאדאת פנה לאסד כדי לשאול האמנם כך הוא, והאם הוא אכן רוצה כבר בשלב הזה לצאת מהמלחמה, ולהשאיר את מצרים לבדה במבצע שהחלו יחדיו.
גם הקומנדו הסורי לא עזר
אסד שיקר לו והשיב בשלילה, למרות שמצבו בשלב הזה אכן היה כבר גרוע, ולא כפי שתכנן, שכן חלק ניכר מכוחות השריון שלו כבר נפגעו. אסד עדיין קיווה כי יצליח לתקן את המצב, ובכל זאת להשיג את מטרתו, ויזם מתקפה חדשה ב-9 בחודש. בה שילב הפעם גם כוחות מהעתודה המטכ"לית שלו – חטיבת שריון מדיוויזיית השריון השנייה שלו, דיוויזיה 3, וחטיבת שריון מכוח העילית שבפיקוד אחיו, רפעת, "פלוגות ההגנה", המצויידת גם היא בטנקי 62-T, שנועדו להגן על דמשק ועל המשטר.
בבוקר ה-9 באוקטובר יצאה התקפה זו לדרך, כאשר שתי החטיבות האלה תוקפות בגזרה הצפונית תחת פיקוד דיוויזיה 7 לעבר "עמק הבכא" וקוניטרה, ובמקביל תקפה דיוויזיה משוריינת 1 עם מה שנשאר מכוחותיה, פעם נוספת בגזרת נפאח'. שתי ההתקפות אמורות היו גם להסתייע בשתי הנחתות של כוחות קומנדו, האחת בקרבת נפאח', על ידי לוחמי צאעקה פלסטינים, והשנייה על ידי לוחמי הקומנדו של "פלוגות ההגנה", כוח עילית גם הוא. על קרבות הגבורה האלה ניתן לקרוא בספריהם של אביגדור קהלני: עז 77, ואילן סהר: עד קצה היכולת.
גם התקפות אלה נכשלו, ולאחר זמן מה, בהם ספגו הסורים אבדות רבות בשתי הגזרות, וכוחותיהם מושמדים, הם נאלצים לסגת ללא כל הישג בשטח. גם הנחתות הקומנדו לא מסייעות להם. הכוח שהונחת בקרבת נפאח' הושמד על ידי כוחות צה"ל שהיו במקום, ואילו הכוח שהונחת צפונה יותר, ליד ואסט, פגע בסיירת חטיבה 7 וגרם לה לנפגעים רבים, אך אחר כך נפגע על ידי כוחות צה"ל שהוחשו למקום.
"התכניות טובות, עד שהן נפגשות באויב"
לאחר כשלון זה, נפל הפור אצל אסד, והוא הורה לכוחותיו לסגת חזרה לשטח הסורי ב-10 באוקטובר, לאחר פחות מחמישה ימי לחימה, בהם איבד הצבא הסורי, על פי דבריו, כ-1,200 טנקים על ידי צה"ל. גם את ההישג היחידי שלו בגולן – מוצב החרמון – איבד בהמשך במבצע "קינוח" ב-22-21 באוקטובר. מאז, לא ניסו הסורים לחזור על טעותם זו.
למלחמה כזו לא ציפו הסורים. כשלונם היה צורב וקשה. הם לא הצליחו להסביר לעצמם איך הצליחו כוחות קטנים של צה"ל לשבש את תכניותיהם כבר מתחילת המלחמה, אלה אותם חיילי סדיר שנלחמו מתחילת המלחמה ביום שבת ה-6 באוקטובר שעה 14:00. רק בהמשך הצטרפו אליהם אנשי המילואים שאיישו את החטיבות שהצטרפו למלחמה, ושינו את פני הדברים מקצה לקצה. מה שנראה בתחילה כמצב קשה ביותר השתנה כבר למחרת עם כישלון ההתקפה הסורית בגזרת כפר נפאח' ב-7 באוקטובר.
במקרה הזה התאמתה אימרתו של הרמטכ"ל הפרוסי מהמאה ה-19, פון מולטקה "הקשיש", שהתכניות הן טובות, עד שהן נפגשות באויב. וזה בדיוק מה שקרה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. מחששות כבדים מנפילת הגולן ומקטסטרופה לאומית, התהפך הגלגל בזכות לוחמי צה"ל, חיילים ומפקדים, אנשי סדיר ומילואים, שהפליאו לעשות, והפכו את "שעת הנעילה", ל"שעת התהילה".
הערות לסיום
האחת נוגעת למוצב החרמון. המוצב, בו היו בעת ההיא 55 חיילים, שמרביתם לא היו לוחמים, והשתייכו בחלקם הגדול ליחידה 848 (8200 דהיום), לא עמד תחת ההתקפה הסורית המפתיעה, ומרבית חייליו -31 איש, נכנעו ונפלו בשבי הסורי, בו שהו עד לשחרורם ביוני 1974. 13 חיילים נהרגו במהלך ההתקפה וכעשרה הצליחו להחלץ מהמקום.
נפילת החרמון היתה כמעט טראומה לאומית, כפי שהוגדרה היטב על ידי אחד מחיילי גולני שהשתתף בשחרורו – "העיניים של המדינה". הצגת חיילי המודיעין ששרתו בו בסדרה בדמותו של החייל אבינועם עושה עוול לחיילי 848 ששרתו שם לפני שנחתה עליהם ההתקפה הסורית ובמהלכה, שכן הם היו רחוקים לגמרי מאותה דמות.
בהיותי יוצא היחידה הכרתי חלק מהם, ואני יודע גם את תרומתם לצה"ל לפני המלחמה. איתרע מזלם והם נמצאו במוצב חשוב זה, שמשום מה איש לא לקח בחשבון שהוא עשוי להיות יעד להתקפה הסורית, וכי אנשיו עשויים להיהרג או ליפול בשבי, עם כל המשתמע מכך.
ההערה השנייה מתייחסת להכנסת המרכיב העדתי, בדמות אנשי "הפנתרים השחורים", לסדרה, ברוח הימים האלה. גם לא נכון, ובמיוחד מיותר, וחבל. ניתן היה לדלג על כך ולהימנע מכך, ולמנוע מליצור "עובדה" שלא שייכת לעניין. במלחמה הזאת נלחמו כולם כעם אחד, הן בחזית הסורית והן בחזית המצרית, ללא כל הבדל בין אם עדתי, ובין אם אחר. לא הסורים ולא המצרים הבדילו בין שבויי צה"ל שנפלו בידיהם על פי מוצאם העדתי, וחבל שהסדרה נתפסה לעניין הלא ראוי הזה.
ולסיום, הסדרה היתה יכולה להיות טובה יותר, וערכית יותר, אלמלא נדבקו בה, גם כן ברוח הימים האלה, "וירוסים" מיותרים, כפי שציינתי.
