דעה: מי מפחד מפצצה גרעינית?

האם השאיפה האיראנית לנשק גרעיני הוא איום שישראל אינה יכולה לשאת? לדעתו של ד״ר דב תמרי, לא סוג הנשק קובע את מדד האבדות, אלא אופי המלחמות. יכולת ההשמדה הגלומה בנשק גרעיני היא שמנעה את השימוש בו בעבר

צילום לוויין של מתקן הגרעין האיראני בנתנז, אוקטובר 2020. צילום: ©2020 MAXAR TECHNOLOGIES/Handout via REUTERS 

המתבונן על מדיניות הביטחון של ישראל בעשור האחרון רואה כי במקום הראשון ניצבת איראן השואפת לפתח פצצה גרעינית. חלק גדול מההתעצמות הצבאית וממדיניות רוה"מ נתניהו עוסק בשאלת איראן הגרעינית. איראן היא מטרד מתמשך למדינת ישראל וביטויו בסיוע לארגון חזבאללה ובהתבססות בסוריה המדממת. השאלה, האם השאיפה האיראנית לנשק גרעיני הוא איום שאין לשאתו.  

מה טיבה של ההגדרה "איום לא קונבנציונאלי" הרווחת בעולם? לפי איזה אמות מידה נקבע הסיווג? אם לפי מדד האבדות, הרי שבמאה ה-20 מרובת המלחמות, נהרגו במלחמת העולם הראשונה למעלה מ-18.5 מיליון בני אדם, כמחציתם אזרחים. במלחמת העולם השניה, לפי ההערכות המקובלות, כ-74 מיליון בני אדם, מהם כ-49 מיליון אזרחים. נוסיף את הרוגי שאר המלחמות – קוריאה, ווייטנאם, מלחמות המזרח התיכון ואחרות, נגיע ליותר מ-100 מיליון הרוגים. שיעור הנספים במאה ה-20 מגז חרדל ומשתי פצצות גרעין, נשק לא קונבנציונאלי, היה פחות מפרומיל. המסקנה המתבקשת היא שלא סוג הנשק קובע, אלא אופי המלחמות. במלחמה הקרה שבין מלחמת העולם השנייה לסוף המאה, יכולת ההשמדה המבוטאת בנשק הגרעיני, היא שמנעה את השימוש בו.

ככל שיכולת ההשמדה ההדדית עולה, כך קטן החשש מהנכונות לעשות בה שימוש

דוגמה להבנה של מנהיגים אודות הנשק האיום ביותר, שלכן לא ייעשה בו שימוש, התרחשה ב-1962, בעיצומו ובשיאו של משבר הטילים בקובה. מנהיג בריה"מ, ניקיטה חרושצ'וב, שלח איגרת לנשיא ארה"ב ג'ון קנדי ובה כתב: "אתה ואני, אל לנו למשוך כעת בקצוות החבל שבו אתה קשרת לולאה של מלחמה, משום שככל שנמשוך חזק יותר, כך תתהדק הלולאה יותר. יבוא יום שבו הלולאה תהיה כה הדוקה שהאיש שקשר אותה כבר לא יוכל להתירה והוא יאלץ לחתוך אותה. את משמעות הדבר אין צורך שאסביר לך, משום שאתה בעצמך יודע היטב אלו כוחות איומים יש באמתחתן של שתי מדינותינו". מכאן מתבקשת המסקנה – שככל שפוטנציאל ההשמדה ההדדית עולה, כך קטן החשש משימוש ביכולות ההשמדה הללו.

השאלה השנייה הרלוונטית למושגים קונבנציונאלי/לא קונבנציונאלי, היא האם יש חשש לשימוש בחימוש לא קונבנציונאלי במלחמות באזורנו. בעניין זה נראה שהסיכוי נמוך עד אפסי. זאת, משום שליכולות הישראליות בתחומים האטומי-כימי-ביולוגי, על פי פרסומים זרים, אפקט הרתעתי גבוה בהרבה מהיכולת הישראלית להרתיע מפני שימוש ברקטות וטילים מכל הסוגים והטווחים שאינם בעלי ראש לא קונבנציונאלי. ראוי לזכור, כי שתי מדינות ערביות עם שליטים סמכותיים, מצרים מול ישראל ועיראק מול צבא ארה"ב, לא השתמשו בנשק כימי וביולוגי כאשר היו נתונות בלחץ צבאי על סף הפסד. הן נדחקו אל הקיר והתאפקו. המסקנה המתבקשת: ככל שיכולת ההשמדה עולה, כן מתמעטת הנכונות לעשות בה שימוש. ערכו של נשק זה יישאר בתחום ההרתעה ההדדית בלבד.

בימינו נכנס גורם חדש למערכת האיומים: החשש משימוש בנשק המסווג כנשק השמדה המונית על ידי ארגוני טרור לא מדינתיים. כאן, הסיכוי למימוש, ככל שמדובר בארגון טרור, נמוכים עד זניחים. השאלה המתעוררת, האם החשש האמור עלול להניע ממשלה בישראל לצאת למלחמת ומבצעי מנע בנוסח של יוזמה מקדימה.

בין פאניקה לאדישות

ב-1955, כאשר נודעו לאגף המודיעין הישראלי ממדי עסקת הנשק הצ'כית-מצרית (הרוסית-מצרית), שהייתה אז בממדים חסרי תקדים במזרח התיכון, היה המטה הכללי של צה"ל בתדהמה. הרב הצבאי הראשי דאז, אל"מ שלמה גורן, המליץ ברצינות להעמיד מחלקת חיילים של הרבנות הצבאית כדי לֵאמֹר תהילים ללא הפסק. אולם, חוץ מהקצונה הבכירה, ראש הממשלה, שר הביטחון ושרים אחדים, דבר כמעט לא יצא לציבור, כך היה אז. במציאות שבה אנו חיים כיום, לא תתכן השתקה שכזאת. הפרשן יודע ומפרסם חששות ואיומים מפי אישים מוסמכים עוד בטרם הללו נדונו בממשלה.

לפיכך, כאשר מתקיימת הצפת איומים בנוסח הזה, בין שיש בהם היגיון ובין שאין, או שאין אפשרות לשלול אותם מכל וכל, הפרט והחברה יכולים להידחק לשני כיוונים: לפאניקה מחד, או לאדישות מאידך.

בתקופת המצור על ביירות במלחמת לבנון ב-1982, הופצצו קשות רבעים מסוימים של העיר כדי לשכנע את האוכלוסייה להקיא מתוכה את אנשי הפת"ח. מחקר של פסיכולוגיית המונים שנעשה בבירות, קבע כי מגבול סֵבֶל מסוים, האוכלוסייה נעשית אדישה ולא מסוגלת להגיב ולהתנהג כמצופה מצד מפעילי הלחץ. שימוש מתמשך באיום ככלי מניפולטיבי של הנהגה כדי להניע ולגייס, יש להניח, עלול להשיג תוצאה הפוכה. מותר להסיק כי השימוש בכלי האיום על ידי מנגנוני הממשל בחברה הישראלית עלול להזיק בטווח הארוך יותר מאשר להועיל. שפת האיום, כבר הוכח, גוררת עימה תוצאות לא צפויות. לפיכך, מותר, ואף יש צורך, להזהיר מפני איומים מניפולטיביים, שסופם יציאה משליטה. במאמץ המתמשך לבסס את האיום משהו עלול להישבר.

אינני פוסל את הדעה כי איום קיומי מהווה גורם המלכד חברה ועם, אך נוכח התופעה שמקור האיום יכול להתברר כמניפולציה שלטונית, התפוררות החוסן ואיבוד השליטה הן אפשרויות סבירות.

לכולנו היה עניין בהצגת רוה"מ אודות המבצע של "המוסד" שנועד לחשוף את איראן כמדינה גרעינית בדרך. לכמה עניינים סביב איראן המתגרענת לא מצאתי הד הולם אצל הפרשנים ומומחי התקשורת:

האיזון הגרעיני שהתהווה אחרי מלחמת העולם השניה, כתופעה פרדוקסלית, הנשק האיום ביותר, מחריב עולם ואנושות, הביא להקטנת, לדעיכת, להגבלת המלחמות הגדולות, מלחמות עולם.

המועדון המייסד היו ארה"ב, בריה"מ, אנגליה וצרפת וסין. דהיינו, מעצמות עולות וגם מעצמות שוקעות כמו אנגליה וצרפת. מועדון החמש האמור הוא שייצר והתווה את סוכנויות הפיקוח למיניהן, ועדות פיקוח והגבלה באו"ם וכו'.

הודו נכנסה לעידן הגרעיני בשנות ה-80 ופקיסטאן כ-10 שנים אחריה. ישראל (על פי פרסומים זרים) נכנסה למועדון והגיעה להישגים מרשימים בשנות ה-60 וכנ"ל צפון קוריאה, שהחלה במחקר בשנות ה-60 ובייצור נשק גרעיני בשנות ה-90. אף אחת ממדינות אלה, כאשר התחילה לחקור ולפתח יכולת גרעינית, לא הייתה מדינה מפותחת במיוחד בתחומי המחקר המתקדם בתחום הגרעין, וגם לא היו מדינות עשירות. זה מלמד שכל מדינה שתהיה נחושה להגיע לפצצה גרעינית – תצליח, אלא אם תיבלם בכוח פיזי, או בפיתוי שאי אפשר לסרב לו, ופיתויים מחירם גבוה. 

נשק גרעיני נועד לגיבוי אינטרסים, לא לשימוש

מה משותף לארבע המדינות הללו – שאינן מעצמות – שהגיעו, על פי פרסומים, לנשק גרעיני? לא מן הנמנע שכולן שיקרו כל שקר אפשרי ועשו כל הטעייה על מנת להסתיר את הכיוון הצבאי של המחקר והפיתוח, ועשו כל מאמץ למנוע פיקוח בין לאומי יעיל. אני מניח שיש בישראל אנשים הבקיאים או יודעים דבר מה אודות השקרים וההטעיות של ישראל כלפי ארה"ב, בעלת הברית היחידה, אפילו אז, בשנים 63'-67'. אגב, שקרים והטעיות שתוכננו והוצאו לפועל בכישרון מרשים. ראוי להוסיף שכל אחת מהמדינות החדשות במועדון הגרעיני נמצאה בסכסוך פתוח או פוטנציאלי עם מדינה שכנה, שנבע ממלחמה אזורית קשה: המלחמות בין הודו לפקיסטאן, בין ישראל לשכנותיה הערביות ובין צפון קוריאה לדרום קוריאה. כך שהנשק הגרעיני נועד להרתיע, ובמילה אחרת לעצב ולייצב איזון אזורי, לא בהכרח הסדרי שלום. אני מעז להעריך ששליט לוב קדאפי, שהתקדם די יפה בפיתוח יכולת גרעינית, ויתר על הנשק הגרעיני כי לא היה לו את מי להרתיע, וקיבל תשלום מופרז ממדינות אירופה עבור ויתורו.   

איראן נמצאת באותו מסלול; המלחמה בת שמונה השנים עם עיראק עלתה לה ביותר מחצי מיליון חללים, מאות טילי סקאד על טהרן, ומי יודע כמה פצועים ונכים שהיו עיקר כוח העבודה של המשק הלאומי. רק טבעי היה שהיא תפנה למסלול נשק גרעיני. אין לי שום מילה של הבנה לשלטון האיראני (ויש אצלנו רבנים בעלי השפעה רחבה שלא שונים בהרבה מהאייטולות, רק שלא יכולים לחולל הפיכה אלימה ובמקומה הם משליטים הדתה קיצונית זוחלת). מגמות איראן במרחב בו אנו נמצאים מחייבות התמודדות נגדית מתמדת, אבל ההנהגה הישראלית מטפחת פאניקה במתכוון כפלטפורמה לשליטה פוליטית ובזה היא מצליחה מאד, עם עזרה משמעותית מתקשורת הסנסציונית.

שפת איומים והשמדה היא מטבע שימושי באזורנו. ראוי לזכור כי שפת האיומים והגינויים של בריה"מ הגרעינית כלפי ישראל בשנות ה-50 הייתה לא פחות מאיימת וגסה מזו האיראנית וגם זו של נאצר בשנות ה-50 וה-60. (מי מהזקנים בחבורתנו זוכר את הביטאון אוגוניוק, ברוסית Огонёк, אנטי-אמריקאי, אנטישמי ואנטי-ישראלי, שהיה נפוץ למדי בשנות ה-50 בחדרי הקריאה במשקי הקיבוץ המאוחד ובמשקי הקיבוץ הארצי?)             

נשק גרעיני נועד לגיבוי אינטרסים, פוליטיים וצבאיים כאחד, אבל אפילו מדינה כאיראן מבינה שהוא לא לשימוש.

אין בדעתי לשלול אמצעי הגנה הקיימים בישראל לירוט טילים מכל הסוגים ביניהם נושאי ראש גרעיני, ואפשר ואלה עוד ישתכללו. אבל להפוך את האיום הגרעיני למסד של תפיסת הביטחון ודרכו גם נעשות פעולות מכל הסוגים – ספק אם יש בכך הגיון מעשי.