דעה: הסכמי אברהם וה״מלכוד 22״ הסיני
אם תבחר סין לתמוך בחזון האמריקני היא עלולה לפגוע באינטרסים הגאו-פוליטיים שלה, אך אם תתנגד לו – ייתכן שתסכן את היציבות לה היא שואפת לצורך פיתוח כלכלי. מאמר של טוביה גרינג
ישראל דיפנס
| 29/10/2020
החתימה על הסכמי אברהם בחודש שעבר בבית הלבן. צילום: REUTERS/Tom Brenner
שאלת המדיניות הסינית ותפקידה במזה"ת נמצאת במחלוקת פנימית בקרב מעצבי מדיניות סיניים במיוחד מאז אירועי האביב הערבי, אשר פגעו קשות בהשקעות ובעבודת הפועלים הסיניים באזור. אף כי בייג'ינג דוגלת במדיניות אי-התערבות, האירועים חידדו עבורה את הצורך לחשב מחדש את מדיניות החוץ במזה"ת. הרוב המוחלט של המשפיענים מסכים כי המעצמה האסייתית צריכה להעצים את נוכחותה באזור, אך בין הגורמים השונים נעדרת הסכמה על הדרך ועל היקף הפעולה.
יתרה מזאת, ישנו מתח בין העוינות הבסיסית לארה"ב לבין ההבנה שלא יהיה זה נכון בעת הזאת לאתגר את הסטטוס-קוו במזה"ת תחת ההגמוניה האמריקנית, אשר שומרת על הבטחון האזורי. המתח בין האינטרסים הכלכליים המחייבים יציבות לבין ההעדפות הגאופוליטיות לכוחות האנטי-אמריקניים יוצרים דילמה שקשה לסין להתמודד עימה.
לאחרונה אנו עדים לדוגמה מוחשית לכך בדמות התגובה הסינית ל"הסכמי אברהם" לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. בחודש אוגוסט האחרון, כשהתפרסמה ההודעה על הנורמליזציה המתגבשת, תיאר אותה דובר משרד החוץ הסיני כצעד מבורך לקידום השלום האזורי והיציבות.
מזרחנים סיניים ודיפלומטים לשעבר התבטאו בתקשורת באופי דומה, והגיבו בחיוב להסכמים עם מדינות ערב. מדובר בשינוי מפתיע אחרי השנים בהן ביקרה התקשורת הסינית בצורה כמעט אוטומטית את מדיניות טראמפ במזה"ת בכלל, ואת "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, וקל וחומר בתקופה של מתיחות אדירה בין וושינגטון לבייג'ינג. גם המבקרים הסכימו שהנורמליזציה בין מדינות ערב לישראל מייצגת מגמה בלתי ניתנת לעצירה, ושהסוגיה הפלסטינית כבר איננה בליבת הסכסוכים במזה"ת. מנגד, הסוגיה האיראנית תפסה את מקומה.
במרכז המחלוקת בקרב מעצבי המדיניות ניצבת שאלת היחס של סין כלפי הממשל האמריקני, וכן סוגיית קרבתה לאיראן. מחד גיסא, סין הייתה יכולה להמשיך להביע תמיכה בנורמליזציה ואפילו לקחת בה חלק מרכזי. חזון השלום של עידן טראמפ דומה יותר לחזון הסיני לפתרון קונפליקטים של "שלום דרך פיתוח" מאשר לדמוקרטיזציה, רפורמות בשוק ויוזמות ליברליות נוספות שדרשו קודמיו כתנאי לשלום. שניהם דוגלים בשלום דרך מימוש הפוטנציאל הכלכלי, פיתוח תשתיות, קידום קשרים מלמטה-למעלה בין המגזרים הפרטיים ובין העמים וחיזוק השילוב האזורי.
מאידך גיסא, ושלא בדומה לסין, "עסקת המאה" מתערבת ישירות בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת. תמיכה סינית בנורמליזציה תוכל לפגוע ביחסיה עם איראן, תורכיה והפלסטינים, שלא לדבר על דעת הקהל המוסלמית. כוחות אלו חשובים לסין לאיזון ההגמוניה האמריקנית במזה"ת, ולריתוק כוחותיה של ארה"ב באזור.
במילים אחרות, הסכמי אברהם הפכו למלכוד 22: אם תבחר סין לתמוך בחזון האמריקני היא עלולה לפגוע באינטרסים הגאו-פוליטיים שלה, ואם תתנגד לו ייתכן שתסכן את היציבות לה זקוקה לצורך פיתוח כלכלי ושלום.
כתוצאה מכך, סין ממשיכה לאחוז את החבל בשני קצותיו. היא מנסה להישאר מיודדת עם כל מדינות המזה"ת לטובת הפיתוח הכלכלי, אך ממשיכה לאתגר את ארה"ב בסוגיות בינלאומיות שבהן שורר (או לפחות שרר עד לאחרונה) קונצנזוס בקרב רוב מדינות העולם, כמו הסוגיה הפלסטינית.
מצד ממשל טראמפ, הרי שארה"ב עושה ככל שביכולתה לצמצם מעורבות סינית בתשתיות קריטיות במזה"ת. אך גם אם תצליח לרתום את מדינות האיחוד האירופי, היא לא תוכל לספק אלטרנטיבה בת-קיימה לבייג'ינג. סין היא שותפת הסחר, יבואנית הנפט והמשקיעה הגדולה ביותר באיראן, ובמקביל שותפת הסחר הגדולה ביותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC), ומתוכן של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן וכווית. כמו כן, סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של מצרים. כמיליון אזרחים סינים חיים ועובדים במזה"ת וצפון-אפריקה, כשרק באיחוד האמירויות הם מונים כ-300 אלף איש.
עוד היד נטויה, אך הנקודה ברורה – סין מושקעת יותר מדי במזה"ת וצפון אפריקה מכדי להרשות לעצמה לשמור על מדיניות אי-ההתערבות, כפי שעשתה בתחילת העשור בזמן האביב הערבי. לבייג'ינג הכלים להפעיל מנופים כלכליים לפיתוח, לקידום שינויים פוליטיים, למלחמה בטרור ולדה-רדיקליזציה. זה הרצון של שותפותיה במזה"ת, וכן השאיפה של מעצבי המדיניות בסין גופה.
העשור הבא של המאה ה-21 יושפע רבות ממשבר הקורונה חובק העולם ומניהול מושכל של המתח בין המעצמות. מכל המקומות, דווקא המזרח התיכון רווי הסכסוכים יכול להפוך למוקד של שיתוף פעולה סינו-אמריקני, וזהו גם האינטרס הישראלי.
מאת טוביה גרינג. הכותב משמש חוקר כמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
אם תבחר סין לתמוך בחזון האמריקני היא עלולה לפגוע באינטרסים הגאו-פוליטיים שלה, אך אם תתנגד לו – ייתכן שתסכן את היציבות לה היא שואפת לצורך פיתוח כלכלי. מאמר של טוביה גרינג
החתימה על הסכמי אברהם בחודש שעבר בבית הלבן. צילום: REUTERS/Tom Brenner
שאלת המדיניות הסינית ותפקידה במזה"ת נמצאת במחלוקת פנימית בקרב מעצבי מדיניות סיניים במיוחד מאז אירועי האביב הערבי, אשר פגעו קשות בהשקעות ובעבודת הפועלים הסיניים באזור. אף כי בייג'ינג דוגלת במדיניות אי-התערבות, האירועים חידדו עבורה את הצורך לחשב מחדש את מדיניות החוץ במזה"ת. הרוב המוחלט של המשפיענים מסכים כי המעצמה האסייתית צריכה להעצים את נוכחותה באזור, אך בין הגורמים השונים נעדרת הסכמה על הדרך ועל היקף הפעולה.
יתרה מזאת, ישנו מתח בין העוינות הבסיסית לארה"ב לבין ההבנה שלא יהיה זה נכון בעת הזאת לאתגר את הסטטוס-קוו במזה"ת תחת ההגמוניה האמריקנית, אשר שומרת על הבטחון האזורי. המתח בין האינטרסים הכלכליים המחייבים יציבות לבין ההעדפות הגאופוליטיות לכוחות האנטי-אמריקניים יוצרים דילמה שקשה לסין להתמודד עימה.
לאחרונה אנו עדים לדוגמה מוחשית לכך בדמות התגובה הסינית ל"הסכמי אברהם" לנרמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. בחודש אוגוסט האחרון, כשהתפרסמה ההודעה על הנורמליזציה המתגבשת, תיאר אותה דובר משרד החוץ הסיני כצעד מבורך לקידום השלום האזורי והיציבות.
מזרחנים סיניים ודיפלומטים לשעבר התבטאו בתקשורת באופי דומה, והגיבו בחיוב להסכמים עם מדינות ערב. מדובר בשינוי מפתיע אחרי השנים בהן ביקרה התקשורת הסינית בצורה כמעט אוטומטית את מדיניות טראמפ במזה"ת בכלל, ואת "עסקת המאה" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט, וקל וחומר בתקופה של מתיחות אדירה בין וושינגטון לבייג'ינג. גם המבקרים הסכימו שהנורמליזציה בין מדינות ערב לישראל מייצגת מגמה בלתי ניתנת לעצירה, ושהסוגיה הפלסטינית כבר איננה בליבת הסכסוכים במזה"ת. מנגד, הסוגיה האיראנית תפסה את מקומה.
במרכז המחלוקת בקרב מעצבי המדיניות ניצבת שאלת היחס של סין כלפי הממשל האמריקני, וכן סוגיית קרבתה לאיראן. מחד גיסא, סין הייתה יכולה להמשיך להביע תמיכה בנורמליזציה ואפילו לקחת בה חלק מרכזי. חזון השלום של עידן טראמפ דומה יותר לחזון הסיני לפתרון קונפליקטים של "שלום דרך פיתוח" מאשר לדמוקרטיזציה, רפורמות בשוק ויוזמות ליברליות נוספות שדרשו קודמיו כתנאי לשלום. שניהם דוגלים בשלום דרך מימוש הפוטנציאל הכלכלי, פיתוח תשתיות, קידום קשרים מלמטה-למעלה בין המגזרים הפרטיים ובין העמים וחיזוק השילוב האזורי.
מאידך גיסא, ושלא בדומה לסין, "עסקת המאה" מתערבת ישירות בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת. תמיכה סינית בנורמליזציה תוכל לפגוע ביחסיה עם איראן, תורכיה והפלסטינים, שלא לדבר על דעת הקהל המוסלמית. כוחות אלו חשובים לסין לאיזון ההגמוניה האמריקנית במזה"ת, ולריתוק כוחותיה של ארה"ב באזור.
במילים אחרות, הסכמי אברהם הפכו למלכוד 22: אם תבחר סין לתמוך בחזון האמריקני היא עלולה לפגוע באינטרסים הגאו-פוליטיים שלה, ואם תתנגד לו ייתכן שתסכן את היציבות לה זקוקה לצורך פיתוח כלכלי ושלום.
כתוצאה מכך, סין ממשיכה לאחוז את החבל בשני קצותיו. היא מנסה להישאר מיודדת עם כל מדינות המזה"ת לטובת הפיתוח הכלכלי, אך ממשיכה לאתגר את ארה"ב בסוגיות בינלאומיות שבהן שורר (או לפחות שרר עד לאחרונה) קונצנזוס בקרב רוב מדינות העולם, כמו הסוגיה הפלסטינית.
מצד ממשל טראמפ, הרי שארה"ב עושה ככל שביכולתה לצמצם מעורבות סינית בתשתיות קריטיות במזה"ת. אך גם אם תצליח לרתום את מדינות האיחוד האירופי, היא לא תוכל לספק אלטרנטיבה בת-קיימה לבייג'ינג. סין היא שותפת הסחר, יבואנית הנפט והמשקיעה הגדולה ביותר באיראן, ובמקביל שותפת הסחר הגדולה ביותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC), ומתוכן של ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן וכווית. כמו כן, סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של מצרים. כמיליון אזרחים סינים חיים ועובדים במזה"ת וצפון-אפריקה, כשרק באיחוד האמירויות הם מונים כ-300 אלף איש.
עוד היד נטויה, אך הנקודה ברורה – סין מושקעת יותר מדי במזה"ת וצפון אפריקה מכדי להרשות לעצמה לשמור על מדיניות אי-ההתערבות, כפי שעשתה בתחילת העשור בזמן האביב הערבי. לבייג'ינג הכלים להפעיל מנופים כלכליים לפיתוח, לקידום שינויים פוליטיים, למלחמה בטרור ולדה-רדיקליזציה. זה הרצון של שותפותיה במזה"ת, וכן השאיפה של מעצבי המדיניות בסין גופה.
העשור הבא של המאה ה-21 יושפע רבות ממשבר הקורונה חובק העולם ומניהול מושכל של המתח בין המעצמות. מכל המקומות, דווקא המזרח התיכון רווי הסכסוכים יכול להפוך למוקד של שיתוף פעולה סינו-אמריקני, וזהו גם האינטרס הישראלי.
מאת טוביה גרינג. הכותב משמש חוקר כמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS)
