תכנית "בנדיגו״: התכנון הקפדני שנכשל בשדה הקרב

בכתבה מיוחדת לציון 47 שנים למלחמת יום הכיפורים, מספר רס״ן (מיל׳)בני ארבל על התכנית המשותפת של חיל האוויר וחיל התותחנים להתמודדות עם סוללות הטילים של מצרים

תומ״ת ״רומח״ במהלך צליחת תעלת סואץ. צילום: יודקובסקי, לע״מ

מלחמת ההתשה שנערכה בחזית סיני החלה, לפי הגרסה המקובלת, בחודש מרץ 1969, והגיעה לסיומה בהסכם הפסקת האש בין הצדדים ביולי 1970. בין הגורמים שהביאו להפסקת האש ניתן למנות את האבדות שגרמו סוללות טילי קרקע אויר (טק"א) חדישות שסיפקו הרוסים למצרים, שהחלו להיפרס לאורך התעלה. לצה"ל ולאמריקאים לא היה מענה כנגד סוללות אלה. תוך כחודש ימים הופלו או נפגעו כ-15% מחמישים מטוסי הפנטום החדישים שנרכשו, והיוו את עילית חיל האוויר.

מיד לאחר שהאש פסקה בחצות יום ה-7 באוגוסט 1970, החלו המצרים להניע את סוללות הטילים להיערכות קדמית. בלחץ אמריקאי, לא חידשה ישראל את מעשי האיבה. בתמורה, התחייבו האמריקאים לציידה בטילים מתבייתי-מכ"ם, תותחים ארוכי טווח 175 מ"מ, ציוד ל"א ועוד. המצרים המשיכו ועיבו את מערכי הטק"ק. לקראת אוקטובר 1973 כלל המערך 45 סוללות ס.א 2 משופרות, ס.א.3, וסוללות מתנייעות מסוג ס.א. 6. הדגם האחרון לא הוכר כלל ע"י המערב, ולא היה לו כל מענה. היה זה מערך רב עוצמה שהתבסס לאחר הפסקת האש.

ניסיונות צה״ל להתמודד עם מערך הטילים המצרי

לצה"ל היה ברור כי קיימת בעיה של ממש בהתמודדות עם מערך הטילים המצרי. מיד עם הפסקת האש, החל חיל האוויר להכין תכנית בשם "תגר", אשר שילבה הפעלת אמצעים קרקעיים ואוויריים לשיבוש מערך ההתרעה וחיסול הסוללות. התכנית עברה שינויים שונים במשך התקופה. בין היתר, הוחלט לשלב בה כוחות ארטילריה, לצורך שיתוק סוללות טק"א וירי פגזי מוץ לשיבוש המכ"מים המצריים. חיל האוויר הניח כי ביצוע תכנית "תגר" יאפשר את פעילותו לסיוע קרוב לכוחות הקרקע תוך 24-48 שעות מפתיחת מעשי האיבה.

חיל התותחנים, שהיה דל בציוד, צויד לצורך המשימה ב-48 קנים של תותחי 175 מ"מ ארוכי טווח. החיל כלל אז כ-200 תותחים מתנייעים, ו-24 קני 130 מ"מ שלל נגררים. היתר היו מרגמות ותותחים קלים יותר. זאת, לעומת אלפי תותחים בהם צויידו צבאות מצריים וסוריה. פותח גם מערך ארטילרי "מקורי" שהתבסס על טנקי שלל מסוג טירן עם תותחי 100 מ"מ. לתותח הטירן היה פגז נפיץ מקורי במשקל 15.8 ק"ג, שניתן היה לירותו לטווח של כ-20 ק״מ, כאשר הטנקים הוצבו בשיפוע.

יתרונו של הטירן היה במיגון שלו, שעלה על מיגונו של כל כלי ארטילרי בצה"ל. אמנם החימוש היה חלש יחסית, אך די היה בו כדי לשתק זמנית פעולת סוללת טק"א, עד שחיל האוויר יטפל בה. הטירנים הופעלו בסוללות עפ"י עקרונות ארטילריים שהותוו ע"י אנשי חת"ם. צוותי הקנים היו לוחמי השריון שעברו הכשרה מיוחדת למשימה. כך, לכאורה, זכה חת"ם בתשע סוללות נוספות, שטווח קניהם עלה על טווח כל תותח ארטילרי ששירת באופן פעיל בצה"ל במלחמת ההתשה.

כחלק מחבילת החימוש שהעניקו האמריקאים לישראל לאור הסכמתה לשמור על הפסקת האש סופקו תותחים ארוכי טווח, כמענה קרקעי לשיתוק סוללות הטק"א. באוקטובר 1970 נשלחה משלחת חת"ם להתאמן על תותחי 107-M, תותחים מתניעים 175 מ"מ ארוכי-קנה עם טווח 32.8 ק"מ.  בחודש דצמבר כבר הוקם הגדוד הראשון, גד"כ 55, שהיווה את הבסיס להקמת מערך הרומח. הגדוד, שהוצב בסיני, כלל מלכתחילה חמש סוללות. שתים מהן השתייכו בחירום לגדוד המילואים 329.

לצד תכניות "תגר" של חיל האוויר, הוחלט במטה הכללי על הכנת תכנית משותפת לחה״א ולחיל התותחנים, שתקרא "בנדיגו". תוכנן מלכתחילה לשלב בה בעיקר את המערך הכבד של תותחי הרומח, וכן שני גדודים של תותחי שלל ארוכי טווח 130 מ"מ. לצידם, תוכנן הכוח של טנקי הטירן (מקור המידע בנושא התכנון בחומר שנתקבל בעמותת מלחמת יום כיפור מארכיון צה"ל, ב״א).

טיל קרקע-אוויר. צילום: יחזקאל רחמים

הזרקור מופנה לעבר הארטילריה

ב-17 בספטמבר 1970 הפילו המצרים, באמצעות טק"א, מטוס סטרטוקרוזר ששייט במשימת צילום אלכסוני ממזרח לתעלה. שבעה אנשי צוות נהרגו. למחרת היום, תקפו עשרה מטוסי פנטום שבע סוללות מצריות בטילי שרייק, שהיו אמורים להתביית על מכ"מי הסוללות, אך כשלו. תקרית זו הבהירה את קשייו של חיל האויר להתמודד עם הטק"א, גם לאחר שחומש בטילי שרייק נגד רדאר מארה"ב.

תקרית זו גרמה להפניית הזרקור לעבר הארטילריה. באותו מועד כללה הארטילריה כבר קנים ארוכי טווח: גדוד 55 על חמש סוללותיו, שחנה בסיני, סוללת מילואים נוספת של גדוד 329, וכן שני גדודי 130 מ"מ שלל שטווח הירי שלהם היה 27 ק"מ. סה"כ נמנו 11 סוללות בעלות טווח פגיעה בסוללות שבעומק המערך המצרי. בנוסף, היו תשע סוללות טנקי הטירן 100 מ"מ, שתוכננו לטובת "בנדיגו".

וכך, בשליש האחרון של שנת 1971, הוכן מערך ארטילרי שנועד לספק אש לשיתוק סוללות הטק"א. המערך אמור להיות מופעל ע"י תצפיות אויר ממטוסי עיט דו-מושביים.

מיד לאחר אירוע הסטרטוקרוזר, הורה המטכ"ל על תרגולי ירי של כלים ארוכי טווח על טק"א בטיווח אווירי, וכן על רענון פקודת "בנדיגו". בשלהי ספטמבר 1971 הוצגו התכנונים בפני הרמטכ"ל, אשר קבע כי יש לתכנן לאלתר תכנית "בנדיגו" על בסיס הכוח הסדיר: גד"כ  55, בו חמש סוללות, וא.א. 209. במקביל, יערך לאלתר תרגיל "בליעה" לסוללות הטירנים על מנת לבדוק את כשירותן. פיקוד הדרום הכין מיידית שלוש אופציות לתכנית: בנדיגו סדיר, בנדיגו כולל, וכולל לרבות אזור פורט סעיד. הסד"כ הסדיר כלל את גד"כ 55 עם חמש או אפילו שש סוללות (דהיינו, כולל הקנים של גדוד 329).  לצידו, סד"כ ה-155 מ"מ הסדיר בסיני, כולל תגבור סוללות מבית-הספר לתותחנות וגדוד 405.

במקביל הוחלט לתרגל ולבדוק, עוד בחודש אוקטובר, את כשירות סוללות המילואים של הטירן וגדודי ה-130 מ"מ. תרגול הירי נעשה בטיווח ע"י מטוסים. סוללות וה-130 מ"מ  עברו את המבחנים, לאחר תיקון תקלות שנתגלו במהלכם. בסוללות הטירן נתגלה פיזור רב וכושר הרס נמוך מידי של הפגזים. על-כן הוחלט להוציא את הטירנים מהתוכנית. בחודש נובמבר החל חת"ם בהנחיית אג"ם/ מבצעים לקיים תרגילים לכל המערך הקני שכלל את א.א. 209 גדודי הרומח 55 ו-329, ושני גדודי ה-130 מ״מ. בהמשך, נערך בחודש דצמבר בסיני תרגיל "בליעה" לגדוד 55. בתרגיל השתתפו שתי סוללות מלאות וארבע סוללות שלדיות עם קנה אחד, ומטוסי תצפית עיט, ונצפו פגיעות טובות במטרות שייצגו סוללות טק"א.

שיטת טיווח על פי השעון

חיל האוויר הקצה למשימת "בנדיגו" מטוסי סקיהוק ("עיט") דו-מושביים של טייסת 102 וטייסת קרב-מתקדם של בית הספר לטיסה. המטוסים צוידו במשקפת מיוצבת מיוחדת לשימוש התצפיתן שבמטוס. לביצוע הוקצו עד שמונה מטוסי עיט – לפי סוג המשימה. כמו כן, ניתנה הוראה להכין שני מטוסים נוספים לשעת הצורך. המטוסים היו אמורים לטוס בקו ישר ובגובה רב מחוץ לאזור מוכה הטילים הסמוך לתעלה. להקלת התקשורת בין התצפית לסוללה, נקבעה שיטת טיווח עפ"י השעון. התצפיתן מדווח על הנפילות לפי מרחק וכיוון השעה. בסוללה תורגם מיקום הנפילה על לוח הארטילריה. הסוללות ומפקדות הגדודים צוידו במ.ק 660 לקשר קרקע-אויר. הוראות הקשר הוכנו מראש בפקודה. התצפיתנים תורגלו לזהות את נפילות פגזי הטיווח בשטח ולהבחין בין אש אחרת שלנו, לאש טיווח.

בתחילת שנת 1972, נכלל כל המערך הקני ארוך-הטווח במסגרת תכניות "בנדיגו". במהלך אותה שנה, הוכנו ועובו תכניות "בנדיגו" שונות, אליהן נוספה תוכנית "אבק שריפה" – תוכנית לירי של מוץ ארטילרי לשיבוש מכ"מ, וכן תוכנית לירי אש נ"ס על סוללות ארטילריה של האויב, שסיכנו את הסוללות ארוכות הטווח. התכנון הכולל שאב אליו כמעט את כל מערך התותחים הבינוניים של פיקוד הדרום ואת כל האגד המטכ״לי. כחלק מן התכנון, הונחה האגד הארטילרי בסיני להכין תרגיל מורחב שיתרגל הן את חיל האוויר והן את הארטילריה, בתנאים קרובים לתנאי אמת. תורגל בו טיווח מקביל ע"י 4 מטוסים, במקביל לירי אש נ"ס ע"י גדודי 155 מ"מ (שמטרתה גם לתרגל את הטייסים להבחין בינה לבין ירי הטיווח), החלפת מטוס תצפית תוך כדי טיווח, ודילוג סוללות לעמדות חליפין.

הנחת העבודה: התראה של 24 שעות לכל הפחות

התרגיל, בו נכחה כל צמרת הפיקוד ובכללה הרמטכ"ל וסגנו, הוכיח כי התכנון הינו בר-יישום. התרגיל נחשב להצלחה, ולצידו הופקו לקחים. לצורך יישומם הורה פד"ם לאגד 209 לתכנן ולהכין פקודות "בנדיגו" במתווים הבאים:

  • "בנדיגו" סדיר: יבוצע תוך 48 שעות מקריאה. מתוכנן ירי על 16 סוללות בגזרה המרכזית והדרומית. בהשתתפות 6 מטוסי עיט  ושלוש-ארבע סוללות מגדוד 55 ועוד שתי סוללות בינוניות סדירות.  גדוד בינוני נועד לירות פגזי מוץ להטעיה.
  • "בנדיגו" כולל: יבוצע תוך 60 שעות מקריאה. כשמו כן הוא, כולל את כל המערך הכבד של צה"ל: שלושה גדודי 175 מ"מ בצירוף שני גדודי 130 מ"מ ושתי סוללות בינוניות – סה"כ 17 סוללות לירי על טק"א, וכן 18 סוללות בינוניות, מכל שלושת האגדים האוגדתיים בפיקוד, לירי אש נ"ס ומוץ.
  • "גלדיאטור": תכנון מקומי. התכנון המקורי נועד לירי על טק"א מזדמנים, המפריעים לטיסות סיור וצילום. נועד להתבצע ע"י גדוד 55 וסוללות בינוניות של גדודי הקו.
  • "גלדיאטור" צפון: השמדת סוללות הטק"א שבגזרת פורט סעיד ע"י סוללת 175 מ"מ ואחת מהסוללות הבינוניות שבגזרה.

האגד הארטילרי בסיני הכין פקודות מבצע מפורטות לביצוע. עוד תוכננה פריסת שדות מטענים לחיקוי ירי (אמונלים) שיופעלו בד בבד עם ירי הסוללות, לשם הטעיית אמצעי האיכון של האויב. התכניות השתנו מעת לעת, אך התכנון הבסיסי והסד"כ – שכלל שלושה גדודי 175 מ"מ, שני גדודי 130 מ"מ ואת גדודי ה-155 מ"מ של שלושת האגדים האוגדתיים – נותרו בעינם עד הפקודה האחרונה שהוציא א.א. 209 ב-24 ביולי, 1973.

מטוס ״עיט״ במהלך מלחמת יום כיפור. צילום: חנניה הרמן, לע״מ

מבצע "בנדיגו" תוכנן בהנחה שלצה"ל תיתן התרעה מודיעינית בת מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, ולא פחות מ-24 עד 48 שעות. התרעה זו  הוערכה כשהות מספקת לערוך את כוחות "בנדיגו" בקו: 12 עד 48 שעות לפריסת הצבא הסדיר, ו-60 שעות לסד"כ הכולל.

בתרגיל המטכ״לי "איל ברזל" שנערך בקיץ 1972, הסתבר כי עלולים להתהוות קשיים בביצוע התוכנית עקב התרעה קצרה ותנאי פתיחת המלחמה. אלוף הפיקוד שרון חזה לעניין ביצוע "בנדיגו" שני מצבים: מצב שבו אנו פותחים במתקפה (סיטואציה בלתי סבירה לדעתו), והמצב הסביר יותר שהמצרים פותחים במלחמה נוסח התשה ואז לא ניתן יהיה לפרוס את המערך. 

גם האלוף שמואל גונן הגיע למסקנות דומות. לדבריו, לא ניתן יהיה לבצע "בנדיגו" במקרה של צליחה מצרית. הרמטכ"ל הבהיר שמדובר בפעולה הכרחית שאין לוותר עליה, ועל כן יש לתכנן תכנית שתתחשב גם במצב של צליחה מצרית. כיום ידוע לנו, כי בידי צה"ל היו תכניות הצליחה המצריות עוד קודם למלחמה. ידע זה, בשילוב מסקנות "איל ברזל", היו אמורות לעורר את הקברניטים לשנות את תכניות "בנדיגו" כדרישת הרמטכ"ל. החלפת גדוד רומח 647 בגדוד 412 ופרטים נוספים שאינם משנים את עקרונותיה הבסיסיים של התוכנית

בהתאם לעקרון הפיטרי, תרחיש "מקרה הקטסטרופה" התממש. ב-6 באוקטובר 1973, צלחו המצרים את התעלה בהתרעה של שעות ספורות. המצרים השתלטו, תוך זמן קצר, על רצועת השטח שממזרח לתעלה, תפסו חלק מעמדות "בנדיגו" ואיימו באש ישירה על האחרות. גדוד 55 ברובו לא היה בסיני. גדודי ה-130 מ"מ נשלחו בבהילות לצפון. כוח הארטילריה הסדיר שנפרס בחזית לא היה מסוגל לבצע את כל המשימות שנדרשו. כך נותרו סוללות הטק"א הצפופות בגדמ"ע כעצם בגרוננו, שגרמה אבדות קשות לחיל האוויר. רק לאחר צליחת התעלה הצליחו כוחות הקרקע לחסל את מרבית הסוללות, במאבק משולב של ארטילריה ושריון, במהלכו ביצעו הסוללות הכבדות ירי מוכוון ממטוסי עיט, בהתאם למתווה ״בנדיגו״

כך, תרמה הארטילריה לבסוף את תרומתה להשמדת סוללות טילי הקרקע-אוויר.

הכתבה המלאה התפרסמה בגיליון החדש של ״תמיד תותחן״ (ספטמבר 2020).

בני (בנימין) ארבל היה קצין הקשר של גדוד 55 גדוד ה175 מ"מ הראשון בצה"ל בשנים 1971-1973. השתתף באימונים ובקבוצות הפקודות שנעשו לקראת מבצע ״בנדיגו״. כיום, עוסק ארבל במחקרים על חלקה של הארטילריה במלחמת יום כיפור, והוא חבר במערכת ביטאון התותחנים "תמיד תותחן". כמו כן, מכהן כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת המרכז למלחמת יום כיפור.