"שופטים על משפט"
עו"ד רן כהן, אל"ם במיל', לשעבר הסנגור הצבאי הראשי, מבקר את הספר "שופטים על משפט", בהוצאת משרד הביטחון, מודן, האוניברסיטה המשודרת, 2020
ישראל דיפנס
| 09/09/2020
לפנינו אוסף הרצאות ששודרו בגלי צה"ל בשנת 2017 על ידי ארבעה שופטים בדימוס של בית המשפט העליון: הנשיא אשר גרוניס, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, השופט יצחק זמיר והשופטת אילה פרוקצ'יה (שגם ערכה את הספר). הספר יצא לאור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" ומצטרף לאסופה מצומצמת של ספרים בסדרה העוסקים בעולם המשפט. אחד הבולטים בהם ("זכויות אדם בישראל") נכתב לפני למעלה מ-25 שנים על ידי פרופ' רות גביזון ז"ל, שהלכה לאחרונה לעולמה.
ההרצאות בספר החדש, כפי שהגדירו עורכיהן, נועדו להנגיש לציבור הרחב נושאים בעלי עניין מיוחד מעולם המשפט, לתרום לקירוב הציבור הרחב למערכת המשפט ולהבנת תפקידה של מערכת המשפט במדינה. ניתן לומר שהמטרה הושגה בהצלחה, לפחות בחלקה.
העובדה שהתכנים נכתבו על ידי "מי שהיו שם", מי שנטלו חלק בעיצוב הכללים המשפטיים בפסיקות המשפטיות, מספקת הזדמנות טובה להתוודע גם להלך נפשם של הכותבים. הקורא שאינו משפטן נחשף לכללי יסוד של שיטת המשפט הישראלית, לכמה מתחומי המשפט וגם לתפיסת עולמם של השופטים עצמם. ההרצאות סוקרות באופן סדור ותמציתי ובשפה בהירה שאינה "שפת משפטנים", אבני דרך מרכזיות בהתפתחות המשפט בישראל, משנותיה הראשונות של הדמוקרטיה הצעירה ודלת החקיקה, עובר בכינון חוקי היסוד המרכזיים, ועד לשנים האחרונות.
ארבעת השערים של הספר - צדק ויעילות; שלטון החוק; סוגיות חוקתיות וערכי היסוד של המדינה - דנים במושגים הנשמעים תדיר בשיח הציבורי, על איזון בין זכויות ובין ערכים שמתגוששים ביניהם ועל מנגנונים משפטיים כפי שעוצבו מלכתחילה והשתנו במהלך הזמן. רוב הספר עוסק במשפט הציבורי - המשפט החוקתי והמשפט המינהלי - והדבר אינו מפתיע. סוגיות ה"יהודית ודמוקרטית" והבחירות, זכויות מיעוטים וחופש הדת, מעמדו של בג"ץ והביקורת השיפוטית מצידו (והרשימה חלקית) נמצאות תדיר בשיח הציבורי של "האדם הסביר" בישראל.
הן מעסיקות את הקורא הסקרן שאינו משפטן, הצורך תקשורת, שומע את הדוברים החלוקים ומבקש לפענח בעצמו את "שיטת הפעולה" ולתת בה סימנים. הספר מצליח לזקק כמה מן הנושאים ה"בוערים" מזה תקופה ארוכה בהוויה הישראלית השוקקת. כפי התכלית שהציב לעצמו, הספר אכן פותח צוהר למושגי היסוד הרלוונטיים, לדברי החקיקה המרכזיים ולפסקי הדין המשמעותיים שניתנו באותן סוגיות.
ערך מוסף בספר הוא התייחסות, אם כי מצומצמת מדי, לתחומי משפט נוספים בעלי חשיבות רבה, ובהם הסדרי הטיעון במשפט הפלילי (והמחלוקת הנלווית לפרקטיקה שגורה זו), תביעות ייצוגיות ומנגנונים נוספים ליישוב סכסוכים בהליך השיפוטי.
לצד השבחים לספר, לא ניתן להימנע מביקורת מהותית לגביו. בעוד המטרה הייתה לקרב את הציבור למערכת המשפט ולהבנת תפקידה החשוב במדינה, נדמה שניתן היה להתקרב ליעד זה לוּ הכותבים היו מקפידים יותר על תיאור "נייטרלי" של הדברים (ככל שניתן להגדיר נייטרליות בכתיבה), ועל נכונות גם למבט ביקורתי על המערכת המשפטית, שאף היא, כמו כל מערכת אנושית, אינה חפה מליקויים.
במהלך הקריאה אינך יכול שלא להתרשם שהכותבים, עצם מעצמיו של בית המשפט, עמסו על גבם מעין תפקיד של "דוברי המערכת" המהדהדים את הצדקותיה. ספקות? ביקורת עצמית? אלה לא יימצאו בספר. אמנם הכותבים מאזכרים גם מקצת דברי ביקורת מצד מבקרי המערכת, אך מיד לאחר מכן כאילו גובר על הכותבים-השופטים הצורך להכריע במחלוקת, והם פוסקים בנחרצות שוב ושוב ש"אין יסוד" בטענות המקטרגים. דוגמאות? השיטה הקיימת של בחירת שופטים - הנכונה ביותר; כפילות כובעיו של היועץ המשפטי לממשלה - מוצדקת; היקף הביקורת השיפוטית של בג"ץ על הרשות המבצעת והמחוקקת (שלושה מתוך ארבעת הכותבים מתייחסים לסוגיה זו) - מוצדק בהחלט. ויש עוד.
ההנמקות של הכותבים להצדקת טיעוניהם אמנם חשובות, מפורטות ונכוחות, אך אלה התשובות המקובלות מצד המערכת. מצער שלא ניתן מקום דומה, גם במשקל הסגולי, להנמקות נוגדות מצד משפטנים בכירים כדוגמת פרופ' רות גביזון ז"ל, פרופ' מני מאוטנר ופרופ' דניאל פרידמן. זו חולשתו של הספר - נראה שהוא מתיימר להציג את התשובה ה"נכונה" ומתעקש לא פעם להציב סימני קריאה בסוף המשפט ולא להותיר לקורא לגבש בעצמו את ההכרעה השיפוטית. זה פספוס, כיוון שגישה זו עלולה לעורר ריחוק דווקא תחת קירוב. ודווקא משום שהאכסניה לספר היא "האוניברסיטה המשודרת", קיימת ציפייה שמסגרת של אקדמיה תקפיד יותר על כך.
לסיום, ולמרות הביקורת, הספר מאפשר היכרות מצוינת עם מושגי היסוד ועם הערכים המתנגשים בנושאי הליבה המשפטיים והאקטואליים. הוא עושה זאת בניסוח קולח ומעניין, מעשיר את הקורא ונותן כלים לניתוח ההוויה הישראלית.
עו"ד רן כהן, אל"ם במיל', לשעבר הסנגור הצבאי הראשי, מבקר את הספר "שופטים על משפט", בהוצאת משרד הביטחון, מודן, האוניברסיטה המשודרת, 2020
לפנינו אוסף הרצאות ששודרו בגלי צה"ל בשנת 2017 על ידי ארבעה שופטים בדימוס של בית המשפט העליון: הנשיא אשר גרוניס, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, השופט יצחק זמיר והשופטת אילה פרוקצ'יה (שגם ערכה את הספר). הספר יצא לאור בסדרת "האוניברסיטה המשודרת" ומצטרף לאסופה מצומצמת של ספרים בסדרה העוסקים בעולם המשפט. אחד הבולטים בהם ("זכויות אדם בישראל") נכתב לפני למעלה מ-25 שנים על ידי פרופ' רות גביזון ז"ל, שהלכה לאחרונה לעולמה.
ההרצאות בספר החדש, כפי שהגדירו עורכיהן, נועדו להנגיש לציבור הרחב נושאים בעלי עניין מיוחד מעולם המשפט, לתרום לקירוב הציבור הרחב למערכת המשפט ולהבנת תפקידה של מערכת המשפט במדינה. ניתן לומר שהמטרה הושגה בהצלחה, לפחות בחלקה.
העובדה שהתכנים נכתבו על ידי "מי שהיו שם", מי שנטלו חלק בעיצוב הכללים המשפטיים בפסיקות המשפטיות, מספקת הזדמנות טובה להתוודע גם להלך נפשם של הכותבים. הקורא שאינו משפטן נחשף לכללי יסוד של שיטת המשפט הישראלית, לכמה מתחומי המשפט וגם לתפיסת עולמם של השופטים עצמם. ההרצאות סוקרות באופן סדור ותמציתי ובשפה בהירה שאינה "שפת משפטנים", אבני דרך מרכזיות בהתפתחות המשפט בישראל, משנותיה הראשונות של הדמוקרטיה הצעירה ודלת החקיקה, עובר בכינון חוקי היסוד המרכזיים, ועד לשנים האחרונות.
ארבעת השערים של הספר - צדק ויעילות; שלטון החוק; סוגיות חוקתיות וערכי היסוד של המדינה - דנים במושגים הנשמעים תדיר בשיח הציבורי, על איזון בין זכויות ובין ערכים שמתגוששים ביניהם ועל מנגנונים משפטיים כפי שעוצבו מלכתחילה והשתנו במהלך הזמן. רוב הספר עוסק במשפט הציבורי - המשפט החוקתי והמשפט המינהלי - והדבר אינו מפתיע. סוגיות ה"יהודית ודמוקרטית" והבחירות, זכויות מיעוטים וחופש הדת, מעמדו של בג"ץ והביקורת השיפוטית מצידו (והרשימה חלקית) נמצאות תדיר בשיח הציבורי של "האדם הסביר" בישראל.
הן מעסיקות את הקורא הסקרן שאינו משפטן, הצורך תקשורת, שומע את הדוברים החלוקים ומבקש לפענח בעצמו את "שיטת הפעולה" ולתת בה סימנים. הספר מצליח לזקק כמה מן הנושאים ה"בוערים" מזה תקופה ארוכה בהוויה הישראלית השוקקת. כפי התכלית שהציב לעצמו, הספר אכן פותח צוהר למושגי היסוד הרלוונטיים, לדברי החקיקה המרכזיים ולפסקי הדין המשמעותיים שניתנו באותן סוגיות.
ערך מוסף בספר הוא התייחסות, אם כי מצומצמת מדי, לתחומי משפט נוספים בעלי חשיבות רבה, ובהם הסדרי הטיעון במשפט הפלילי (והמחלוקת הנלווית לפרקטיקה שגורה זו), תביעות ייצוגיות ומנגנונים נוספים ליישוב סכסוכים בהליך השיפוטי.
לצד השבחים לספר, לא ניתן להימנע מביקורת מהותית לגביו. בעוד המטרה הייתה לקרב את הציבור למערכת המשפט ולהבנת תפקידה החשוב במדינה, נדמה שניתן היה להתקרב ליעד זה לוּ הכותבים היו מקפידים יותר על תיאור "נייטרלי" של הדברים (ככל שניתן להגדיר נייטרליות בכתיבה), ועל נכונות גם למבט ביקורתי על המערכת המשפטית, שאף היא, כמו כל מערכת אנושית, אינה חפה מליקויים.
במהלך הקריאה אינך יכול שלא להתרשם שהכותבים, עצם מעצמיו של בית המשפט, עמסו על גבם מעין תפקיד של "דוברי המערכת" המהדהדים את הצדקותיה. ספקות? ביקורת עצמית? אלה לא יימצאו בספר. אמנם הכותבים מאזכרים גם מקצת דברי ביקורת מצד מבקרי המערכת, אך מיד לאחר מכן כאילו גובר על הכותבים-השופטים הצורך להכריע במחלוקת, והם פוסקים בנחרצות שוב ושוב ש"אין יסוד" בטענות המקטרגים. דוגמאות? השיטה הקיימת של בחירת שופטים - הנכונה ביותר; כפילות כובעיו של היועץ המשפטי לממשלה - מוצדקת; היקף הביקורת השיפוטית של בג"ץ על הרשות המבצעת והמחוקקת (שלושה מתוך ארבעת הכותבים מתייחסים לסוגיה זו) - מוצדק בהחלט. ויש עוד.
ההנמקות של הכותבים להצדקת טיעוניהם אמנם חשובות, מפורטות ונכוחות, אך אלה התשובות המקובלות מצד המערכת. מצער שלא ניתן מקום דומה, גם במשקל הסגולי, להנמקות נוגדות מצד משפטנים בכירים כדוגמת פרופ' רות גביזון ז"ל, פרופ' מני מאוטנר ופרופ' דניאל פרידמן. זו חולשתו של הספר - נראה שהוא מתיימר להציג את התשובה ה"נכונה" ומתעקש לא פעם להציב סימני קריאה בסוף המשפט ולא להותיר לקורא לגבש בעצמו את ההכרעה השיפוטית. זה פספוס, כיוון שגישה זו עלולה לעורר ריחוק דווקא תחת קירוב. ודווקא משום שהאכסניה לספר היא "האוניברסיטה המשודרת", קיימת ציפייה שמסגרת של אקדמיה תקפיד יותר על כך.
לסיום, ולמרות הביקורת, הספר מאפשר היכרות מצוינת עם מושגי היסוד ועם הערכים המתנגשים בנושאי הליבה המשפטיים והאקטואליים. הוא עושה זאת בניסוח קולח ומעניין, מעשיר את הקורא ונותן כלים לניתוח ההוויה הישראלית.
