דעה: העוצמה החכמה של ישראל
מרבית המדינות נעות על הציר שבין עוצמה רכה, המשתמשת באמצעים בלתי כוחניים להשגת מטרות לאומיות, לבין עוצמה קשה, העושה שימוש באמצעים צבאיים וכלכליים. דורון פלדמן מאמין שישראל מצליחה לשלב בין השתיים
ישראל דיפנס
| 07/09/2020
הייטק בישראל, עוצמה חכמה. צילום: BIGSTOCK/Copyright: iropa
עם התפרקות ברית המועצות והמעבר לעולם של הגמוניה אמריקאית, גברה הפופולריות של מושג העוצמה הרכה (soft power) בחקר היחסים הבינלאומיים, שנטבע על ידי הפרופסור האמריקני מאוניברסיטת הרווארד, ג'וזף ניי. עוצמה רכה מיוחסת ליכולתן של מדינות לעשות שימוש באמצעים בלתי כוחניים כחלק מעוצמתן הלאומית כמו תרבות, ערכים, חינוך, מוסדות ממשל וכלכלה אטרקטיביים, המהווים מקורות ליצירת השפעה ושיתופי פעולה בעולם – זאת לעומת הפעלה מסורתית של משאבי עוצמה לאומית, המתארת שימוש של מדינות בכוח צבאי או כלכלי, דהיינו אמצעי עוצמה קשה (hard power), כדי לאכוף את רצונן על מדינות ושחקנים אחרים בפוליטיקה העולמית.
בתחילת הדרך, יוחסה העוצמה הרכה בעיקר לארה"ב, שניצחה את המלחמה הקרה מול יריבתה ברית המועצות ללא מאבק ישיר, אלא בעזרת עמידתה על ערכי החופש, החירות והכלכלה החופשית שנתפסו בקרב העמים שחיו מעברו של מסך הברזל כאטרקטיביים. לאחרונה, התקבע שגם מדינות קטנות יכולות להפעיל עוצמה רכה כלפי חוץ על מנת להגביר את השפעתן בפוליטיקה העולמית מעל למידותיהן. אכן, בשנים האחרונות מדינות קטנות רבות, דוגמת סינגפור, אירלנד, פינלנד, אסטוניה ואחרות עלו על המפה העולמית באמצעות מיתוג והשקעה משמעותיים בכלכלותיהן המתקדמות והטכנולוגיות, במערכות רווחה, ממשל וחינוך מצטיינות, שאפשרו להן להעצים את תדמיתן ויוקרתן הבינלאומית, לצורך קידום שיתופי פעולה והרחבת מעגל הבריתות שלהן.
אלא שכוח רך מהווה אמצעי מוגבל להבטחת ביטחונן של אומות בפוליטיקה העולמית. מכאן, שמדינות רבות הפנימו את הצורך לגבש ולפתח אסטרטגיות לאומיות וביטחוניות המשלבות בין יכולות רכות וכוחניות להשגת מטרותיהן בפוליטיקה העולמית, זאת ברוח אמרתו המפורסמת של נשיא ארה"ב, תאודור רוזוולט: "דבר ברכות ואחוז מקל גדול". את השילוב בין משאבי עוצמה רכה וקשה כינה הפרופסור ניי בראשית המאה הנוכחית בתור עוצמה חכמה (smart power).
כבר משנותיה הראשונות בחרה ישראל, נוכח איומי העולם הערבי, שטחה הקטן, מגבלות כוחה והמיעוט בכוח האדם, להשקיע בפיתוח כוח צבאי שיאפשר לה להגן על קיומה בכוחות עצמה. ישראל פיתחה דוקטרינה ביטחונית המבוססת בעיקרה על אמצעים קשים, כאשר מדיניות החוץ שלה משמשת עבורה ככלי משלים למימוש יעדיה הלאומיים. בחיפושה אחר ברית עם מעצמת על ובניסיון לבלום ולעקוף את הבידוד הביטחוני-מדיני-כלכלי שנכפה עליה מצד מדינות ערב, הפעילה ישראל עוצמה רכה ביעילות ביבשת אפריקה, על ידי הענקת סיוע בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה, החקלאות המדברית, התעשייה והביטחון – שזיכו אותה בהערכה ובהכרה בינלאומיות. מנהיגי היבשת השחורה הזדהו ערכית עם העם היהודי ועם ישראל הקטנה, שנתפסה ככוח אנטי-אימפריאליסטי. אלא שמאמציה הרכים העלו חרס לבסוף, עת נותקו היחסים הדיפלומטיים הרשמיים עם מרבית מדינות אפריקה לאחר 1967.
בחירתה של ישראל לצדד בפיתוח והשקעה בעוצמה ביטחונית-צבאית ובמכפילי כוח איכותיים הוכיחה את עצמה לאורך השנים. היא אפשרה לה להוציא יריבים ממעגל העימות, להוביל להכרה דה-פקטו של העולם הערבי בקיומה ולשרוד בסביבה רבת תהפוכות במזרח-התיכון.
בעשור האחרון רשמה ישראל תהליכי צמיחה והתפתחות כלכליים חסרי תקדים, שכללו גידול ניכר בהיקף ההשקעות הזרות, בתוצר הלאומי, בתוצר לנפש ובאיכות החיים. בהדרגה ותוך אימוץ אסטרטגיות של עוצמה חכמה לפי עקרונותיו של ניי, מיצבה עצמה ישראל כ"אומת סטארט-אפ", טכנולוגיה, סייבר, חדשנות ולאחרונה גם כמעצמה אזורית אנרגטית, זאת לצד ניהול מאבק נחוש באיראן, בגרורותיה ובטרור האיסלאמיסטי הקיצוני.
בהסתמך על ניסיון העבר, האסטרטגיה הישראלית נשענת על הימנעות מיציאה חפוזה למערכות מיותרות ושימוש בלתי-פרופורציונלי בכוח, במטרה למזער פגיעה בחפים מפשע (שהייתה מקשה על נרמול יחסי ישראל והעולם הערבי), תוך הפעלת אמצעים צבאיים כירורגיים מבלי להתפשר על עקרונות הביטחון.
יכולתה זו של ישראל להפעיל את עוצמתה באופן משולב, סדור ומתוחכם, ולנצל הזדמנויות נוכח התפוררות הסדר האזורי באירועי אביב הערבי, התעצמות הפרויקט הניאו-אימפריאליסטי האיראני ועלייתו של ממשל אמריקאי אוהד הדבק בעמדות פרו-ישראליות, סללו את הדרך לכינון מערך בריתות חדש באזורים שונים בעולם – באסיה, באמריקה הלטינית, באפריקה, בקווקז ובמיוחד במזרח התיכון-רבתי. לפי שעה, מתבטא המהלך בתחילת מגמה של התערערות רשמית של הוטו הפלסטיני על נורמליזציה בין העולם הערבי לישראל, ובכינון יחסים בילטרליים היסטוריים בינה לבין אחת מהמדינות החשובות במפרץ, איחוד האמירויות הערביות – הפריצה המדינית המשמעותית מזה רבע מאה.ֿ
מאת דורון פלדמן, דוקטורנט בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינ״ל באוניברסיטת תל אביב
מרבית המדינות נעות על הציר שבין עוצמה רכה, המשתמשת באמצעים בלתי כוחניים להשגת מטרות לאומיות, לבין עוצמה קשה, העושה שימוש באמצעים צבאיים וכלכליים. דורון פלדמן מאמין שישראל מצליחה לשלב בין השתיים
הייטק בישראל, עוצמה חכמה. צילום: BIGSTOCK/Copyright: iropa
עם התפרקות ברית המועצות והמעבר לעולם של הגמוניה אמריקאית, גברה הפופולריות של מושג העוצמה הרכה (soft power) בחקר היחסים הבינלאומיים, שנטבע על ידי הפרופסור האמריקני מאוניברסיטת הרווארד, ג'וזף ניי. עוצמה רכה מיוחסת ליכולתן של מדינות לעשות שימוש באמצעים בלתי כוחניים כחלק מעוצמתן הלאומית כמו תרבות, ערכים, חינוך, מוסדות ממשל וכלכלה אטרקטיביים, המהווים מקורות ליצירת השפעה ושיתופי פעולה בעולם – זאת לעומת הפעלה מסורתית של משאבי עוצמה לאומית, המתארת שימוש של מדינות בכוח צבאי או כלכלי, דהיינו אמצעי עוצמה קשה (hard power), כדי לאכוף את רצונן על מדינות ושחקנים אחרים בפוליטיקה העולמית.
בתחילת הדרך, יוחסה העוצמה הרכה בעיקר לארה"ב, שניצחה את המלחמה הקרה מול יריבתה ברית המועצות ללא מאבק ישיר, אלא בעזרת עמידתה על ערכי החופש, החירות והכלכלה החופשית שנתפסו בקרב העמים שחיו מעברו של מסך הברזל כאטרקטיביים. לאחרונה, התקבע שגם מדינות קטנות יכולות להפעיל עוצמה רכה כלפי חוץ על מנת להגביר את השפעתן בפוליטיקה העולמית מעל למידותיהן. אכן, בשנים האחרונות מדינות קטנות רבות, דוגמת סינגפור, אירלנד, פינלנד, אסטוניה ואחרות עלו על המפה העולמית באמצעות מיתוג והשקעה משמעותיים בכלכלותיהן המתקדמות והטכנולוגיות, במערכות רווחה, ממשל וחינוך מצטיינות, שאפשרו להן להעצים את תדמיתן ויוקרתן הבינלאומית, לצורך קידום שיתופי פעולה והרחבת מעגל הבריתות שלהן.
אלא שכוח רך מהווה אמצעי מוגבל להבטחת ביטחונן של אומות בפוליטיקה העולמית. מכאן, שמדינות רבות הפנימו את הצורך לגבש ולפתח אסטרטגיות לאומיות וביטחוניות המשלבות בין יכולות רכות וכוחניות להשגת מטרותיהן בפוליטיקה העולמית, זאת ברוח אמרתו המפורסמת של נשיא ארה"ב, תאודור רוזוולט: "דבר ברכות ואחוז מקל גדול". את השילוב בין משאבי עוצמה רכה וקשה כינה הפרופסור ניי בראשית המאה הנוכחית בתור עוצמה חכמה (smart power).
כבר משנותיה הראשונות בחרה ישראל, נוכח איומי העולם הערבי, שטחה הקטן, מגבלות כוחה והמיעוט בכוח האדם, להשקיע בפיתוח כוח צבאי שיאפשר לה להגן על קיומה בכוחות עצמה. ישראל פיתחה דוקטרינה ביטחונית המבוססת בעיקרה על אמצעים קשים, כאשר מדיניות החוץ שלה משמשת עבורה ככלי משלים למימוש יעדיה הלאומיים. בחיפושה אחר ברית עם מעצמת על ובניסיון לבלום ולעקוף את הבידוד הביטחוני-מדיני-כלכלי שנכפה עליה מצד מדינות ערב, הפעילה ישראל עוצמה רכה ביעילות ביבשת אפריקה, על ידי הענקת סיוע בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה, החקלאות המדברית, התעשייה והביטחון – שזיכו אותה בהערכה ובהכרה בינלאומיות. מנהיגי היבשת השחורה הזדהו ערכית עם העם היהודי ועם ישראל הקטנה, שנתפסה ככוח אנטי-אימפריאליסטי. אלא שמאמציה הרכים העלו חרס לבסוף, עת נותקו היחסים הדיפלומטיים הרשמיים עם מרבית מדינות אפריקה לאחר 1967.
בחירתה של ישראל לצדד בפיתוח והשקעה בעוצמה ביטחונית-צבאית ובמכפילי כוח איכותיים הוכיחה את עצמה לאורך השנים. היא אפשרה לה להוציא יריבים ממעגל העימות, להוביל להכרה דה-פקטו של העולם הערבי בקיומה ולשרוד בסביבה רבת תהפוכות במזרח-התיכון.
בעשור האחרון רשמה ישראל תהליכי צמיחה והתפתחות כלכליים חסרי תקדים, שכללו גידול ניכר בהיקף ההשקעות הזרות, בתוצר הלאומי, בתוצר לנפש ובאיכות החיים. בהדרגה ותוך אימוץ אסטרטגיות של עוצמה חכמה לפי עקרונותיו של ניי, מיצבה עצמה ישראל כ"אומת סטארט-אפ", טכנולוגיה, סייבר, חדשנות ולאחרונה גם כמעצמה אזורית אנרגטית, זאת לצד ניהול מאבק נחוש באיראן, בגרורותיה ובטרור האיסלאמיסטי הקיצוני.
בהסתמך על ניסיון העבר, האסטרטגיה הישראלית נשענת על הימנעות מיציאה חפוזה למערכות מיותרות ושימוש בלתי-פרופורציונלי בכוח, במטרה למזער פגיעה בחפים מפשע (שהייתה מקשה על נרמול יחסי ישראל והעולם הערבי), תוך הפעלת אמצעים צבאיים כירורגיים מבלי להתפשר על עקרונות הביטחון.
יכולתה זו של ישראל להפעיל את עוצמתה באופן משולב, סדור ומתוחכם, ולנצל הזדמנויות נוכח התפוררות הסדר האזורי באירועי אביב הערבי, התעצמות הפרויקט הניאו-אימפריאליסטי האיראני ועלייתו של ממשל אמריקאי אוהד הדבק בעמדות פרו-ישראליות, סללו את הדרך לכינון מערך בריתות חדש באזורים שונים בעולם – באסיה, באמריקה הלטינית, באפריקה, בקווקז ובמיוחד במזרח התיכון-רבתי. לפי שעה, מתבטא המהלך בתחילת מגמה של התערערות רשמית של הוטו הפלסטיני על נורמליזציה בין העולם הערבי לישראל, ובכינון יחסים בילטרליים היסטוריים בינה לבין אחת מהמדינות החשובות במפרץ, איחוד האמירויות הערביות – הפריצה המדינית המשמעותית מזה רבע מאה.ֿ
מאת דורון פלדמן, דוקטורנט בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינ״ל באוניברסיטת תל אביב
