״המחקר של צה״ל על קרב סולטאן יעקוב רצוף טעויות״
על פי תא״ל (מיל׳) יעקב זיגדון ורס״ן (מיל׳) סימן טוב שמעון שגיא, תותחנים ותיקים שלחמו בעצמם בקרב המפורסם, הספר החדש של משרד הביטחון מגמד את הסיוע שהעניקו הכוחות הארטילריים ורצוף בטעויות היסטוריות. דובר צה״ל בתגובה: ״התבססנו על בחינה קפדנית של מקורות ראשוניים״. הכתבה שלהלן פורסמה לראשונה בגיליון החדש של מגזין ״תמיד תותחן״
ישראל דיפנס
| 02/09/2020
תותחנים במהלך מלחמת לבנון הראשונה. צילום: לע״מ
הקרב בסולטן יעקב״, בהוצאת מודן ומשרד הביטחון. נשען על מחקרו של ד״ר רפאל יקר, שנעשה במחלקה להיסטוריה של צה״ל. נערך ועודכן ע״י אל״ם (מיל׳) בעז זלמנוביץ, חוקר המחלקה.
בתום מלחמת שלום הגליל ביקר קצין תותחנים ראשי דאז, תא"ל אריה מזרחי, יחד עם מפקד הסיוע של אוגדה 90, אל"מ אהוד בֶּכֶר, פצועים מהמלחמה בבית החולים תל השומר. באותה עת שהתה שם קבוצת טנקיסטים בני ישיבות ששמעה ש'מפקד התותחנים הגיע'. הטנקיסטים התקרבו אל השניים, חלקם עם קביים ובכסאות גלגלים, ושאלו: "אתם התותחנים מסולטאן יעקוּבּ?" כשהשניים השיבו בחיוב, ניגשו אליהם השיריונרים, נגעו בהם, נישקו את ידיהם ובדמעות בעיניהם אמרו: אתם הצלתם את חיינו, שאלוהים ישמור אתכם!"
"התערבות הקתמ"ר, שישב במפקדת הגיס, הקלה על העמדת הגדודים לרשות האגד". משפט קצר זה, המופיע בעמוד 151 של הספר ״הקרב בסולטאן יעקוּבּ״, הוא כל מה שמצאו לנכון לציין עורכי הספר בנדון. משפט המפתח הזה, כמו הספר כולו, עושה עוול להיסטוריה, לעובדות של מה שקרה שם באמת, לתרומת המערך הארטילרי ולשני המפקדים מזרחי ובֶּכֶר שאילולא הם, סביר מאד להניח שהגדוד היה יורד מסד"כ צה"ל בעת ההיא.
מאחר והיינו שם בעצמנו וכמו כן בדקנו את הנושא ביסודיות, אנו מסוגלים לקבוע את הדבר הבא: גדוד הטנקים 362 של חטיבה 399 של אוגדה 90 אמנם יצא מקרב סולטאן יעקוּבּ במלחמת שלום הגליל בשן ועין, אך שרד רק בזכות עצמו ובזכות הסיוע הארטילרי שקיבל. ואותו סיוע ארטילרי נוצר אך ורק באופן מקרי ואקראי כששני המפקדים, מזרחי ובֶּכֶר, נקלעו לסיטואציה בה לא אמורים כלל להיות. כל אחד על פי אמונתו יחליט כיצד נוצרה הסיטואציה הזאת.
רק הנחישות של מזרחי ובכר סייעו לגדוד להציל את עצמו
אריה מזרחי, קתמ"ר, היה המפקד המקצועי של חיל התותחנים ומפקדם הישיר של מספר גדודים כמו ה'חביב', ה'לאנס' ועוד. הוא נעדר כל סמכות להפעלת אש. אהוד בֶּכֶר, מפקד הסיוע של אוגדה 90 שלא הייתה כבר אחראית על חטיבה 399 שהועברה לאוגדה 880, התנתק פיזית מהחפ"ק האוגדתי והפעיל את האש על דעת עצמו, בניגוד לכל תורת לחימה ומוטת שליטה, מבלי לקבל את רשותו של אף גורם מוסמך. רק קריאת הקרב הנכונה ובעיתוי המתאים, רק הנחישות של מזרחי (שהיה במקרה בחפ"ק הגיס) ושל בֶּכֶר, והשילוב האקראי של שניהם, הם שסייעו לגדוד 362 להציל את עצמו!
לצערנו, הספר רצוף שגיאות וטעויות בהקשר הארטילרי שאינן מתיישבות עם המותג ״מחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל״. עורכי הספר אף פטרו עצמם מהחובה להשלים את כל התמונה באומרם בעמוד 210: "הפעלת הסיוע הארטילרי עבור החילוץ של גדוד 362, על ידי מפקד האגד הזה...ראויים עדיין למחקר בפני עצמו". ובהערת שוליים מספר 501 אף 'מחמיאים' לכותבי טור זה: "ניסיון למחקר ניתן לראות אצל: זיגדון ושגיא, תותחנים בשל"ג". שוב, האמת העובדתית היא שמעולם לא התיימרנו להציג מחקר בסטנדרט אקדמי או של מחלקת היסטוריה אלא לספר את הסיפור של התותחנים במלחמת שלום הגליל.
ב-27 בפברואר 2020, שבוע לאחר הוצאת הספר, נפגש אהוד בֶּכֶר עם העורך בעז זלמנוביץ כדי לשטוח בפניו את הידוע לו על הקרב, ואף ביקש לעצור את הפרסום כדי להוסיף את פרק הארטילריה – אבל הספר כבר פורסם.
אנו תמהים כיצד מחקר רשמי של צה"ל, שמתווך לציבור הרחב באמצעות ספר בהוצאה מסחרית, מתאר בפירוט כה רב את קורות הכוחות המתמרנים, בעוד שחלקו של הקרב המשולב המורכב יותר ממאמץ מתמרן מובלע, לא מפורט ברמה סבירה ואף איננו נכון הן ברמת הפרטים והעובדות והן ברמת התמונה הכוללת.
פספוס שלם של מה שקרה בפועל בשטח
קצרה היריעה מלהכיל את הטעויות העובדתית, ונביא רק כמה לשם ההמחשה:
בעמוד 57 נכתב: "אל"מ פרנקו גונן, אשר נע בחפ"ק מפקד הגיס.." להד"ם! הן מידע אישי והן אחרי שהנושא מוצה מול פרנקו אישית. מעבר לכך, אין פרט לא נכון זה מוסיף או גורע לעניין ואיננו מבינים מה מצאו עורכי הספר לציין אותו.
בעמוד 66 נכתב: "גדוד טילי קרקע קרקע (טק"ק) חביב 418..." גדוד ה'חביב' הינו גדוד רקטות ולא טילים. שגיאה מקצועית מעין זאת אינה ראויה לספר כמעט רשמי של צה"ל.
בעמוד 66 מפורט הסד"כ הארטילרי של הגיס ששמנו הושמטו גדודים כמו למשל שני גדודי ה'רומח' של א"א 442 של פיקוד דרום, תחת פיקודו של אל"מ משה הראל.
בעמוד 155 נכתב: "גדוד הרומח 39 וסוללה מגדוד מכמ"ת 412". גדוד 412 הינו גדוד כבד של תותחים 175 מ"מ וברור שאיננו גדוד מרגמות.
בעמוד 91 נכתב: "המפקד הבכיר שהיה בחפ"ק במשך הלילה היה סגן מפקד האוגדה, אל"מ רן שריג... כמוהו היו ערים מפקד האגד הארטילרי..." מה שקרה באמת מתואר בספרנו "תותחנים בשל"ג" בעמוד 192: אהוד בֶּכֶר עזב את חפ"ק האוגדה ורן שריג הצטרף אליו מאוחר יותר. הסיוע באש של אהוד בֶּכֶר וצוותו לא התנהל מחפ"ק אוגדה 90.
בעמוד 82 נכתב: "...מפקד אוגדה 90 הודיע למפקד הגיס בשעה 03:03 כי גדוד 362 נקלע ללחימה... עד כשעתיים לאחר מכן לא נראה במפקדת הגיס כי הגדוד במצוקה..." המציאות, בעמוד 195 בספר שלנו: "...כבר בשעה 03:28 מודע מפקד הגיס למצבו המשוער של הגדוד..." הסבר מלא ומפורט נמצא בספר, גם מעדות אישית וגם ממסמכים. באותה שעה, יחידות האש בהוראה של הקתמ"ר דאז אריה מזרחי ירו, דילגו וקיצרו טווח על מנת לסייע לגדוד הטנקים.
למעשה, יש כאן פספוס שלם של מה שקרה בפועל בשטח. הקצין הבכיר ביותר בחפ"ק הגיס היה תא"ל מזרחי, שהרי יאנוש, מפקד הגיס ומצנע, הרמ"ט, היו בפיקוד צפון. מזרחי מעיד: "התחלנו בערך בשתיים בלילה להבין שקורה משהו עם הגדוד...מי שהבחינו בכך היו אבירן וזיגדון...יאנוש ואהוד ברק לא היו שם...התחלתי לבדוק את התמונה עם אהוד בֶּכֶר...והעברתי לו כמה שיותר גדודים" (עמ' 193 ב"תותחנים בשל"ג").
בעמוד 211 נכתב: "לדברי מפקד האגד הארטילרי, הופעלו במהלך החילוץ 11 גדודי חת"ם..." אכן אהוד בֶּכֶר אמר זאת ואף העיד על כך בכתובים. אולם שנים מאוחר יותר, ועל כך מופיע פירוט עובדתי מלא בספר "תותחנים בשל"ג" בעמ' 202, תיעדנו והוכחנו שהשתתפו 18 גדודים. חבל שעורכי הספר לא מצאו לנכון לתקן את העובדות.
ועוד בעמוד 211 מופיע פירוט חלקי מאד של כמויות התחמושת שנורו בקרב סולטאן יעקב וחזרה על הטעות במספר הגדודים שירו. ההסבר לטעות זאת מופיע בגוף הספר "...יומן המבצעים של אגד 219 מצביע כאמור על כמות הפגזים שנורו על ידי גדודי האגד..." ולא היא!! כל תותחן יודע שאם באמת רוצים לדעת כמה פגזים נורו צריך ללכת למחברת נתוני הירי של הסוללה, וגם אז לא בטוח שנדע את כל האמת. העניין הוא לא באמת ספירה אפסנאית של פגזים שנורו, אלא גימוד שיטתי של חלקה של הארטילריה בחילוץ הגדוד.
ישנם עוד אי דיוקים, השמטות ועובדות לא נכונות בהקשר של הארטילריה, אך לא נלאה את הקוראים. אין בידינו את הכלים לבחון את האמינות וההבנה של הנושאים המופיעים בספר, אבל השאלה כיצד מסמך כמעט רשמי יוצא לאור עם אי דיוקים בוטים הנגועים הן בעובדות והן בפרשנות שלה, ראויה למחקר בפני עצמה.
ציטוטים מאלה שחוו את האש עצמה
להשמטת חלקה של הארטילריה מחילוץ גדוד הטנקים מקרב סולטאן יעקוּבּ אין לנו אלא להביא ציטוטים מאלו שחוו את האש עצמה ולחמו בקרב עצמו. כל הציטוטים שלהלן הם מהספר "תותחנים בשל"ג".
עירא אפרון, מג"ד: "היציאה החוצה הייתה מרשימה מההיבט של האש". אבי האופט, טען קשר: "המיסוך של הארטילריה היה מעולה... אני אומר עוד פעם – מעולה! מצוין!". יואב מונפרד, חובש: "אני שומע אש ארטילרית, רואה מסכי עשן משני הצדדים שלנו..." שלמה יגר, לוחם: "...יצרו עבורנו מיסוך עשן. העשן היה כמו בקריעת ים סוף..." עמי זגגי, קמב"ץ: "בלי ארטילריה זה לא היה קורה. הארטילריה ירתה משני הצדדים... כמו בני ישראל בקריעת ים סוף, עוברים בחרבה". לוחם אחר כתב: "מפקד האגד הארטילרי של התותחנים ראוי לכבוד והערכה על עמוד האש שבנה כדי לחלץ את כח המג"ד עירא מ'המיתלה הקטנה'". ומסכם מפקד צוות תותח: "יום או יומיים לאחר קרב החילוץ הגיע מפקד בכיר, כינס את כל הגדוד, ואמר שהוא מודה לכל אחד באופן אישי על החילוץ, 'הייתי מנשק כל אחד מכם בתור תודה' אמר המפקד״.
הגיליון החדש של ״תמיד תותחן״, בו התפרסמה הכתבה לראשונה
ועוד: רס"ן (מיל) הרב אלי בן דיין, שהיה קמב"ץ במפקדת הסיוע של אהוד בֶּכֶר, אמר כי "מפקד התותחנים הבכיר בשטח, אל"מ אהוד בכר, היה ראוי לצל"ש על המבצע. הוא ריכז אש על הגבעות, איפה שהסורים היו, כדי שבאותו זמן גדוד הטנקים יסתובב ויחזור חזרה אחורה. הגדוד ניסוג וכך למעשה ניצל. כי מה שקרה זה שירו עלינו מכל הכיוונים. נפגעו טנקים וכפי שאנחנו יודעים היום, חלק מהצוותים עפו החוצה מהפגיעה בטנקים וככה לא ידענו מה קורה איתם. בזכות הירי – וירינו ירי מאסיבי כל הזמן – גדוד השריון הצליח להסתובב ולחזור חזרה, ולצאת החוצה מתוך העמק".
חבל שעדויות אלו ואחרות נעלמו מעיני החוקרים.
לסיכום, הספר "הקרב בסולטאן יעקוּבּ" הוא פספוס אחד גדול – ולא רק מהיבט הארטילריה. נודה על האמת, ציפינו לו בדריכות וכמונו עוד אחרים, אך כגודל הציפיה כן גודל האכזבה. אם הספר רצה להביא מחקר עובדתי מהימן, אזי מעט הדוגמאות שהבאנו לעיל מראות שלא כך הם פני הדברים. אם עורכי הספר התכוונו להנגיש מחקר לקהל הרחב, הרי שיש כאן ים של פרטים שמי שלא בקיא בנושא יתקשה מאוד לצלוח. אם העורכים רצו להביא את מהלכי הקרב הגייסי האחרון של צה"ל כדי להפיק לקחים ולהתכונן לבאות, הרי שהשמטת האמינות מהמסד העובדתי מטילות ספק גדול מאד בכך.
מעל כל זה, אם מאן דהוא רוצה לחקור קרב שהארטילריה היוותה בו שחקן מרכזי, פרט לגדוד עצמו, הרי שמטרה זאת לא הושגה – למרות שבפני עורכי הספר היה את 'הסיפור' שלנו, של התותחנים, באופן מלא ומפורט. כל מה שהיו צריכים היה לאשש או לשלול את העובדות שהבאנו, שהרי כל החומר המקורי מצוי בידי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
**מאת תא"ל (מיל׳) יעקב זיגדון, רס"ן (מיל׳) סימן טוב שמעון שגיא.
המאמר התפרסם לראשונה בגיליון מספר 69 של ביטאון חיל התותחנים ״תמיד תותחן״
****
תגובת דובר צה״ל: הספר "הקרב בסולטאן יעקוב" מבוסס על מחקרי המחלקה להיסטוריה שנעשו במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, והתבססו על בחינה קפדנית של מקורות ראשוניים. בכלל אלה - יומני מבצעים, פקודות, הקלטות של רשתות קשר, סיכומים ותחקירים שנערכו בצמוד לסיום הקרבות ועוד. רואיינו (כעשור לאחר הקרב) מפקדים ומעורבים נוספים בקרבות. בנוסף, הוחלט בשל ההגינות ורלוונטיות המחקר ההיסטורי, לציין ספרים ומאמרים שנכתבו מאז נחתם המחקר, ויש בהם משום חידוש. בהקשר זה צוין גם ספרם של זיגדון ושגיא - ניסיון ראשוני חשוב לרכז ולחקור את פעולת הארטילריה במבצע של"ג. אם נוסח ההפניה פגע במחברים, אנו מצרים ומתנצלים על כך.
מאז הקמתה המחלקה להיסטוריה בוחנת באופן המקצועי ביותר את העובדות ואת הנתונים. המחלקה להיסטוריה, כפי שגם צוין בספר, מודעת לפער במחקר פעולת הארטילריה במערכה, ומזמינה חוקרים לעסוק בכך ולפרסם את מחקריהם בכתב העת של המחלקה - "יסודות". צה״ל עושה מאמץ עליון להוקיר את המפקדים והלוחמים בכל מערכות ישראל, ולכבד את פועלם למען ביטחון ישראל.
חשוב לציין כי נעשו מאמצים להתקשר עם כותבי הביקורת, אך כלל הפניות נדחו. נדגיש כי לא הייתה כוונה לפגוע באף גורם אשר לקח חלק בקרב, וצר לנו במידה ואכן כך קרה.
****
יעקב זיגדון, מנכ״ל עיריית חדרה, שירת כמפקד התותחנים בפיקוד צפון בתקופת ״מבצע דין וחשבון״ (1993) ועד ל״ענבי זעם״ (1996), כראש מטה פיקוד המרכז במהלך האינתיפאדה השנייה, וכמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו״ם) בין השנים 2002 ל-2005. במסגרת שירות המילואים כיהן כמפקד מרכז האש של הגיוס הצפוני במשך שמונה שנים. היה שותף להפעלת האש הגייסי בקרב סולטאן יעקב, תחת פיקודו של אהוד ברק.
על פי תא״ל (מיל׳) יעקב זיגדון ורס״ן (מיל׳) סימן טוב שמעון שגיא, תותחנים ותיקים שלחמו בעצמם בקרב המפורסם, הספר החדש של משרד הביטחון מגמד את הסיוע שהעניקו הכוחות הארטילריים ורצוף בטעויות היסטוריות. דובר צה״ל בתגובה: ״התבססנו על בחינה קפדנית של מקורות ראשוניים״. הכתבה שלהלן פורסמה לראשונה בגיליון החדש של מגזין ״תמיד תותחן״
תותחנים במהלך מלחמת לבנון הראשונה. צילום: לע״מ
הקרב בסולטן יעקב״, בהוצאת מודן ומשרד הביטחון. נשען על מחקרו של ד״ר רפאל יקר, שנעשה במחלקה להיסטוריה של צה״ל. נערך ועודכן ע״י אל״ם (מיל׳) בעז זלמנוביץ, חוקר המחלקה.
בתום מלחמת שלום הגליל ביקר קצין תותחנים ראשי דאז, תא"ל אריה מזרחי, יחד עם מפקד הסיוע של אוגדה 90, אל"מ אהוד בֶּכֶר, פצועים מהמלחמה בבית החולים תל השומר. באותה עת שהתה שם קבוצת טנקיסטים בני ישיבות ששמעה ש'מפקד התותחנים הגיע'. הטנקיסטים התקרבו אל השניים, חלקם עם קביים ובכסאות גלגלים, ושאלו: "אתם התותחנים מסולטאן יעקוּבּ?" כשהשניים השיבו בחיוב, ניגשו אליהם השיריונרים, נגעו בהם, נישקו את ידיהם ובדמעות בעיניהם אמרו: אתם הצלתם את חיינו, שאלוהים ישמור אתכם!"
"התערבות הקתמ"ר, שישב במפקדת הגיס, הקלה על העמדת הגדודים לרשות האגד". משפט קצר זה, המופיע בעמוד 151 של הספר ״הקרב בסולטאן יעקוּבּ״, הוא כל מה שמצאו לנכון לציין עורכי הספר בנדון. משפט המפתח הזה, כמו הספר כולו, עושה עוול להיסטוריה, לעובדות של מה שקרה שם באמת, לתרומת המערך הארטילרי ולשני המפקדים מזרחי ובֶּכֶר שאילולא הם, סביר מאד להניח שהגדוד היה יורד מסד"כ צה"ל בעת ההיא.
מאחר והיינו שם בעצמנו וכמו כן בדקנו את הנושא ביסודיות, אנו מסוגלים לקבוע את הדבר הבא: גדוד הטנקים 362 של חטיבה 399 של אוגדה 90 אמנם יצא מקרב סולטאן יעקוּבּ במלחמת שלום הגליל בשן ועין, אך שרד רק בזכות עצמו ובזכות הסיוע הארטילרי שקיבל. ואותו סיוע ארטילרי נוצר אך ורק באופן מקרי ואקראי כששני המפקדים, מזרחי ובֶּכֶר, נקלעו לסיטואציה בה לא אמורים כלל להיות. כל אחד על פי אמונתו יחליט כיצד נוצרה הסיטואציה הזאת.
רק הנחישות של מזרחי ובכר סייעו לגדוד להציל את עצמו
אריה מזרחי, קתמ"ר, היה המפקד המקצועי של חיל התותחנים ומפקדם הישיר של מספר גדודים כמו ה'חביב', ה'לאנס' ועוד. הוא נעדר כל סמכות להפעלת אש. אהוד בֶּכֶר, מפקד הסיוע של אוגדה 90 שלא הייתה כבר אחראית על חטיבה 399 שהועברה לאוגדה 880, התנתק פיזית מהחפ"ק האוגדתי והפעיל את האש על דעת עצמו, בניגוד לכל תורת לחימה ומוטת שליטה, מבלי לקבל את רשותו של אף גורם מוסמך. רק קריאת הקרב הנכונה ובעיתוי המתאים, רק הנחישות של מזרחי (שהיה במקרה בחפ"ק הגיס) ושל בֶּכֶר, והשילוב האקראי של שניהם, הם שסייעו לגדוד 362 להציל את עצמו!
לצערנו, הספר רצוף שגיאות וטעויות בהקשר הארטילרי שאינן מתיישבות עם המותג ״מחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל״. עורכי הספר אף פטרו עצמם מהחובה להשלים את כל התמונה באומרם בעמוד 210: "הפעלת הסיוע הארטילרי עבור החילוץ של גדוד 362, על ידי מפקד האגד הזה...ראויים עדיין למחקר בפני עצמו". ובהערת שוליים מספר 501 אף 'מחמיאים' לכותבי טור זה: "ניסיון למחקר ניתן לראות אצל: זיגדון ושגיא, תותחנים בשל"ג". שוב, האמת העובדתית היא שמעולם לא התיימרנו להציג מחקר בסטנדרט אקדמי או של מחלקת היסטוריה אלא לספר את הסיפור של התותחנים במלחמת שלום הגליל.
ב-27 בפברואר 2020, שבוע לאחר הוצאת הספר, נפגש אהוד בֶּכֶר עם העורך בעז זלמנוביץ כדי לשטוח בפניו את הידוע לו על הקרב, ואף ביקש לעצור את הפרסום כדי להוסיף את פרק הארטילריה – אבל הספר כבר פורסם.
אנו תמהים כיצד מחקר רשמי של צה"ל, שמתווך לציבור הרחב באמצעות ספר בהוצאה מסחרית, מתאר בפירוט כה רב את קורות הכוחות המתמרנים, בעוד שחלקו של הקרב המשולב המורכב יותר ממאמץ מתמרן מובלע, לא מפורט ברמה סבירה ואף איננו נכון הן ברמת הפרטים והעובדות והן ברמת התמונה הכוללת.
פספוס שלם של מה שקרה בפועל בשטח
קצרה היריעה מלהכיל את הטעויות העובדתית, ונביא רק כמה לשם ההמחשה:
בעמוד 57 נכתב: "אל"מ פרנקו גונן, אשר נע בחפ"ק מפקד הגיס.." להד"ם! הן מידע אישי והן אחרי שהנושא מוצה מול פרנקו אישית. מעבר לכך, אין פרט לא נכון זה מוסיף או גורע לעניין ואיננו מבינים מה מצאו עורכי הספר לציין אותו.
בעמוד 66 נכתב: "גדוד טילי קרקע קרקע (טק"ק) חביב 418..." גדוד ה'חביב' הינו גדוד רקטות ולא טילים. שגיאה מקצועית מעין זאת אינה ראויה לספר כמעט רשמי של צה"ל.
בעמוד 66 מפורט הסד"כ הארטילרי של הגיס ששמנו הושמטו גדודים כמו למשל שני גדודי ה'רומח' של א"א 442 של פיקוד דרום, תחת פיקודו של אל"מ משה הראל.
בעמוד 155 נכתב: "גדוד הרומח 39 וסוללה מגדוד מכמ"ת 412". גדוד 412 הינו גדוד כבד של תותחים 175 מ"מ וברור שאיננו גדוד מרגמות.
בעמוד 91 נכתב: "המפקד הבכיר שהיה בחפ"ק במשך הלילה היה סגן מפקד האוגדה, אל"מ רן שריג... כמוהו היו ערים מפקד האגד הארטילרי..." מה שקרה באמת מתואר בספרנו "תותחנים בשל"ג" בעמוד 192: אהוד בֶּכֶר עזב את חפ"ק האוגדה ורן שריג הצטרף אליו מאוחר יותר. הסיוע באש של אהוד בֶּכֶר וצוותו לא התנהל מחפ"ק אוגדה 90.
בעמוד 82 נכתב: "...מפקד אוגדה 90 הודיע למפקד הגיס בשעה 03:03 כי גדוד 362 נקלע ללחימה... עד כשעתיים לאחר מכן לא נראה במפקדת הגיס כי הגדוד במצוקה..." המציאות, בעמוד 195 בספר שלנו: "...כבר בשעה 03:28 מודע מפקד הגיס למצבו המשוער של הגדוד..." הסבר מלא ומפורט נמצא בספר, גם מעדות אישית וגם ממסמכים. באותה שעה, יחידות האש בהוראה של הקתמ"ר דאז אריה מזרחי ירו, דילגו וקיצרו טווח על מנת לסייע לגדוד הטנקים.
למעשה, יש כאן פספוס שלם של מה שקרה בפועל בשטח. הקצין הבכיר ביותר בחפ"ק הגיס היה תא"ל מזרחי, שהרי יאנוש, מפקד הגיס ומצנע, הרמ"ט, היו בפיקוד צפון. מזרחי מעיד: "התחלנו בערך בשתיים בלילה להבין שקורה משהו עם הגדוד...מי שהבחינו בכך היו אבירן וזיגדון...יאנוש ואהוד ברק לא היו שם...התחלתי לבדוק את התמונה עם אהוד בֶּכֶר...והעברתי לו כמה שיותר גדודים" (עמ' 193 ב"תותחנים בשל"ג").
בעמוד 211 נכתב: "לדברי מפקד האגד הארטילרי, הופעלו במהלך החילוץ 11 גדודי חת"ם..." אכן אהוד בֶּכֶר אמר זאת ואף העיד על כך בכתובים. אולם שנים מאוחר יותר, ועל כך מופיע פירוט עובדתי מלא בספר "תותחנים בשל"ג" בעמ' 202, תיעדנו והוכחנו שהשתתפו 18 גדודים. חבל שעורכי הספר לא מצאו לנכון לתקן את העובדות.
ועוד בעמוד 211 מופיע פירוט חלקי מאד של כמויות התחמושת שנורו בקרב סולטאן יעקב וחזרה על הטעות במספר הגדודים שירו. ההסבר לטעות זאת מופיע בגוף הספר "...יומן המבצעים של אגד 219 מצביע כאמור על כמות הפגזים שנורו על ידי גדודי האגד..." ולא היא!! כל תותחן יודע שאם באמת רוצים לדעת כמה פגזים נורו צריך ללכת למחברת נתוני הירי של הסוללה, וגם אז לא בטוח שנדע את כל האמת. העניין הוא לא באמת ספירה אפסנאית של פגזים שנורו, אלא גימוד שיטתי של חלקה של הארטילריה בחילוץ הגדוד.
ישנם עוד אי דיוקים, השמטות ועובדות לא נכונות בהקשר של הארטילריה, אך לא נלאה את הקוראים. אין בידינו את הכלים לבחון את האמינות וההבנה של הנושאים המופיעים בספר, אבל השאלה כיצד מסמך כמעט רשמי יוצא לאור עם אי דיוקים בוטים הנגועים הן בעובדות והן בפרשנות שלה, ראויה למחקר בפני עצמה.
ציטוטים מאלה שחוו את האש עצמה
להשמטת חלקה של הארטילריה מחילוץ גדוד הטנקים מקרב סולטאן יעקוּבּ אין לנו אלא להביא ציטוטים מאלו שחוו את האש עצמה ולחמו בקרב עצמו. כל הציטוטים שלהלן הם מהספר "תותחנים בשל"ג".
עירא אפרון, מג"ד: "היציאה החוצה הייתה מרשימה מההיבט של האש". אבי האופט, טען קשר: "המיסוך של הארטילריה היה מעולה... אני אומר עוד פעם – מעולה! מצוין!". יואב מונפרד, חובש: "אני שומע אש ארטילרית, רואה מסכי עשן משני הצדדים שלנו..." שלמה יגר, לוחם: "...יצרו עבורנו מיסוך עשן. העשן היה כמו בקריעת ים סוף..." עמי זגגי, קמב"ץ: "בלי ארטילריה זה לא היה קורה. הארטילריה ירתה משני הצדדים... כמו בני ישראל בקריעת ים סוף, עוברים בחרבה". לוחם אחר כתב: "מפקד האגד הארטילרי של התותחנים ראוי לכבוד והערכה על עמוד האש שבנה כדי לחלץ את כח המג"ד עירא מ'המיתלה הקטנה'". ומסכם מפקד צוות תותח: "יום או יומיים לאחר קרב החילוץ הגיע מפקד בכיר, כינס את כל הגדוד, ואמר שהוא מודה לכל אחד באופן אישי על החילוץ, 'הייתי מנשק כל אחד מכם בתור תודה' אמר המפקד״.
הגיליון החדש של ״תמיד תותחן״, בו התפרסמה הכתבה לראשונה
ועוד: רס"ן (מיל) הרב אלי בן דיין, שהיה קמב"ץ במפקדת הסיוע של אהוד בֶּכֶר, אמר כי "מפקד התותחנים הבכיר בשטח, אל"מ אהוד בכר, היה ראוי לצל"ש על המבצע. הוא ריכז אש על הגבעות, איפה שהסורים היו, כדי שבאותו זמן גדוד הטנקים יסתובב ויחזור חזרה אחורה. הגדוד ניסוג וכך למעשה ניצל. כי מה שקרה זה שירו עלינו מכל הכיוונים. נפגעו טנקים וכפי שאנחנו יודעים היום, חלק מהצוותים עפו החוצה מהפגיעה בטנקים וככה לא ידענו מה קורה איתם. בזכות הירי – וירינו ירי מאסיבי כל הזמן – גדוד השריון הצליח להסתובב ולחזור חזרה, ולצאת החוצה מתוך העמק".
חבל שעדויות אלו ואחרות נעלמו מעיני החוקרים.
לסיכום, הספר "הקרב בסולטאן יעקוּבּ" הוא פספוס אחד גדול – ולא רק מהיבט הארטילריה. נודה על האמת, ציפינו לו בדריכות וכמונו עוד אחרים, אך כגודל הציפיה כן גודל האכזבה. אם הספר רצה להביא מחקר עובדתי מהימן, אזי מעט הדוגמאות שהבאנו לעיל מראות שלא כך הם פני הדברים. אם עורכי הספר התכוונו להנגיש מחקר לקהל הרחב, הרי שיש כאן ים של פרטים שמי שלא בקיא בנושא יתקשה מאוד לצלוח. אם העורכים רצו להביא את מהלכי הקרב הגייסי האחרון של צה"ל כדי להפיק לקחים ולהתכונן לבאות, הרי שהשמטת האמינות מהמסד העובדתי מטילות ספק גדול מאד בכך.
מעל כל זה, אם מאן דהוא רוצה לחקור קרב שהארטילריה היוותה בו שחקן מרכזי, פרט לגדוד עצמו, הרי שמטרה זאת לא הושגה – למרות שבפני עורכי הספר היה את 'הסיפור' שלנו, של התותחנים, באופן מלא ומפורט. כל מה שהיו צריכים היה לאשש או לשלול את העובדות שהבאנו, שהרי כל החומר המקורי מצוי בידי מחלקת ההיסטוריה של צה"ל.
**מאת תא"ל (מיל׳) יעקב זיגדון, רס"ן (מיל׳) סימן טוב שמעון שגיא.
המאמר התפרסם לראשונה בגיליון מספר 69 של ביטאון חיל התותחנים ״תמיד תותחן״
****
תגובת דובר צה״ל: הספר "הקרב בסולטאן יעקוב" מבוסס על מחקרי המחלקה להיסטוריה שנעשו במהלך שנות התשעים של המאה ה-20, והתבססו על בחינה קפדנית של מקורות ראשוניים. בכלל אלה - יומני מבצעים, פקודות, הקלטות של רשתות קשר, סיכומים ותחקירים שנערכו בצמוד לסיום הקרבות ועוד. רואיינו (כעשור לאחר הקרב) מפקדים ומעורבים נוספים בקרבות. בנוסף, הוחלט בשל ההגינות ורלוונטיות המחקר ההיסטורי, לציין ספרים ומאמרים שנכתבו מאז נחתם המחקר, ויש בהם משום חידוש. בהקשר זה צוין גם ספרם של זיגדון ושגיא - ניסיון ראשוני חשוב לרכז ולחקור את פעולת הארטילריה במבצע של"ג. אם נוסח ההפניה פגע במחברים, אנו מצרים ומתנצלים על כך.
מאז הקמתה המחלקה להיסטוריה בוחנת באופן המקצועי ביותר את העובדות ואת הנתונים. המחלקה להיסטוריה, כפי שגם צוין בספר, מודעת לפער במחקר פעולת הארטילריה במערכה, ומזמינה חוקרים לעסוק בכך ולפרסם את מחקריהם בכתב העת של המחלקה - "יסודות". צה״ל עושה מאמץ עליון להוקיר את המפקדים והלוחמים בכל מערכות ישראל, ולכבד את פועלם למען ביטחון ישראל.
חשוב לציין כי נעשו מאמצים להתקשר עם כותבי הביקורת, אך כלל הפניות נדחו. נדגיש כי לא הייתה כוונה לפגוע באף גורם אשר לקח חלק בקרב, וצר לנו במידה ואכן כך קרה.
****
יעקב זיגדון, מנכ״ל עיריית חדרה, שירת כמפקד התותחנים בפיקוד צפון בתקופת ״מבצע דין וחשבון״ (1993) ועד ל״ענבי זעם״ (1996), כראש מטה פיקוד המרכז במהלך האינתיפאדה השנייה, וכמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו״ם) בין השנים 2002 ל-2005. במסגרת שירות המילואים כיהן כמפקד מרכז האש של הגיוס הצפוני במשך שמונה שנים. היה שותף להפעלת האש הגייסי בקרב סולטאן יעקב, תחת פיקודו של אהוד ברק.
