דעה: הטנק כגרעין הלחימה המשולבת

בצה"ל החלו לסגור עוצבות שיריון כחלק מתר"ש תנופה, במהלך שמעלה את השאלה האם נדרשים טנקים בשדה הקרב העתידי. תא״ל (מיל׳) אביגדור קליין, לשעבר קצין שריון ראשי, מאמין ש״כל עוד צריך תותח, צריך טנק״. פרויקט מיוחד של ישראל דיפנס

 

צילום טנק: IDF Flickr

בשדה הקרב האפשרי נראה לרבים מעמיתיי – ולי בוודאי – שנדרש מיצוי שילוב של כוח הלם קטלני ותנועה משוחררת אילוצים, תוך הסתמכות על כושר השרידות הגדול ביותר ביבשה. אלו תופעות בגינן מתמוטטים מערכי לחימה גם כיום. בעיני, מגלם הטנק פרץ אנרגיה פוטנציאלית וקינטית אדיר, שאינו תלוי בחולשות החיילים, אך מופעל על ידם ועבורם תוך עקיפת עיקר מגבלותיהם הגופניות.

אקבע, שבמידה ובעימות שבין יכולת המיגון ("שריון") לאנטי מיגון ("אנטי שריון"), תהיה ידו של האחרון על העליונה בצורה מוחלטת, לא אוכל למצוא הצדקה ראויה לשימוש בטנקים במערכות. לדיון ולשיקולים שיובילו להחלטה יש להוסיף את עוצמת האלטרנטיבות, ביניהן את מערכי הלחימה מבוססי החי"ר המוצגים כעתיד התמרון. בתקופות ה״מלחמות בין המלחמות״, מקיימים מערכים אלו מקימים את עיקר הלחימה וההגנה על ריבונות המדינה. למערך לחימה זה אכן ישנם יתרונות בביטחון שוטף,וההתרגלות להפעלתו שם משרה הבנה לקויה שהוא מתאים ויכול לשמש גם במבצעים גדולים ובמלחמות.

שרידות מערך זה בעייתית עד כדי שהיא מהווה מכשול להחלטה אם לצאת כלל ללחימה או לקיים מאמץ יבשתי אפילו במבצע. לשמחתי, מאמץ אדיר של ארבעים שנה הבשיל לכדי יכולות מתן שרידות מהפכניות ביבשה, ברק"מ בכלל ובטנקים בפרט. בעת הנוכחית, ניתן לקבוע שאפשר לחדש את רעיונות התמרון שהוקפאו, ולהציב מבלי להתבלבל את כוח הטנקים במרכז הקרב המשולב היבשתי.

הטנק הינו התגלמות רעיון העצמאות והאוטונומיות

לפני כעשור נשאלתי את אותה שאלה: מדוע בכל זאת צריך כלי יבשתי בצורת טנק? אולי ניתן לבצע את אותן פעולות ולהשיג את אותו הישג עם רכב קרבי יבשתי אחר? עניתי כי צריך טנק כל עוד צריך תותח. הקפדתי אז, כפי שאני מאמין וסובר כיום, שכל אמצעי הטנק נועדו לשאת את התותח ואמצעי הנשק הרתומים אליו למקום בו צריך להפעילם.

חלק מעמיתי טועים ומטעים בגישות פיתוח רק"ם עתידי, בהן הם מוותרים על התותח הכבד בטנק. לא אכנס במאמר הנוכחי לוויכוח בנושא, אך אציין שדומה הדבר לאמירה שלוחם החי"ר לא צריך רובה – לחילופין, שיסתפק באקדח. התותח הינו בבואה של יכולת תגובה פיזית מיידית ורבת כוח. הוא מגלם כושר הרתעה תודעתי, ובמקרים אחרים משקף יוזמה וקטלניות הכרעתית – וכל זאת באירועים המתרחשים בכל שלבי התמרון, בכל צורות הקרב ובעיקר ובטווחי המגע הטקטיים. ניתן לירות באמצעותו מגוון תחמושת ולהתאימן לסוגי האויב והמטרות, יכולת שכמעט ולא קיימת בכלים יבשתיים אחרים. התחמושת הקנטית מהווה איום בלתי מובס בעת הנוכחית וכנראה גם בטווח השנים הבאות, דבר כשלעצמו מקנה למי שמשתמש בטנקים יתרון יחסי חשוב.

הטנק הינו התגלמות רעיון העצמאות והאוטונומיות במובן שכל צרכיו והמשאבים הדרושים למילוי משימותיו מוכלים בכל כלי וכלי. רעיון ייחודי זה מאפשר ליחידות שחלק גדול מהטנקים שלהם נפגע, להמשיך להילחם. רעיון האוטונומיות הינו בלעדי למערך הטנקים ואין שני לו ביבשה.

ניתן לשער, שאם נדע להפעיל טנקים בצורה בלתי מאוישת, או רובוטים, או שילוב של שניהם עם טנקים מאוישים, הרי שנמצה את אותן יכולות של הטנק תוך הפחתה נוספת של סיכון חיי אדם. זוהי מגמה שכנראה תתממש בחלקה בטווח הרחוק, אך בטווח הנראה לעין (לפחות 20 השנים הקרובות) הטכנולוגיה לא תהיה בשלה לאפשר צורת לחימה עיקרית שכזו, ובוודאי לא להגיע ליכולת הפעלה סינרגטית שמוצגת ע"י טנק מאויש.

הטנקים שפותחו בישראל ונמצאים בשרות הינם בעלי יכולות עבירות מעולות, שרידות וכישורי הסעת חי"ר בתוכם. לטעמי, נכון לטנקים תפקיד מכריע בהבקעת מערכים לעומק, להבטחת יכולות כיתור ובידוד של מרחבי האויב. הם ישתתפו ויובילו את הלחימה אל היעדים המבוצרים והבנויים אליהם, ולתוך תוכם יוטלו לוחמי החי"ר. גם ביעדים עצמם יהוו הטנקים את הגרעין ההכרחי בלחימה המשולבת הרב-חילית בזכות יכולותיהם המסייעות הקרביות, וגם משום שישמשו עוגן לתמיכה לשאר המערכים (אנרגיה, תחמושת, מזון, סיוע רפואי, תקשורת רב ערוצית ופינוי).

 במובן הפילוסופי, וגם במובן הפרקטי, אין טעם לטעון שאופי המערכות השתנה מכורח כוח עליון. אופיים של הקרבות במערכות המגוונות מעוצב לרוב על ידי שיטות ורעיונות שנקבעים על ידי מפקדים, ולא אחרת. חשיבה בלתי יצירתית עלולה לגרור אותנו לכללי המשחק ולכליו של האויב, שאינו מצויד ביתרונות שש לנו. במערכות שהתרחשו בעשרים השנה האחרונות, נעשה שימוש באחד משלבי המערכה או יותר, בכוחות תמרון שהוציאו לפועל רעיונות הלם קרקעי שהתבססו על צוותי קרב בהובלת טנקים. אכן, בשלב תחזוקת ההישג שהתמרון יצר ועיצב, לא יהיה נבון לאורך זמן להפעיל כוחות מסורבלים, ובוודאי לא טנקים.

 צה"ל, כמו צבאות מערביים אחרים (אמנם לא מסיבות דומות) סובל ממגבלת היקף כוח האדם ביחס לאויב. לנו בוודאי אין את הפריבילגיה להקים יחידות רגליות בהיקפים גדולים, למרות שבחלק מהמקרים – בהיעדר האילוץ – היינו בוחרים לקיימן. יתרה מכך, מערך החי״ר מחייב כושר פיזי שקשה לשומרו במילואים. מכאן, שתחלופת החיילים ביחידות גדולה, ולא ניתן להגדיל את כמות היחידות לכדי מצב בו אכן ניתן יהיה לסמוך עליהן כמספיקות וככשירות במלחמה (על פי דו״ח מבקר המדינה). 

שימוש בלחימה ממוכנת ממקסם את היתרון האנושי והטכנולוגי שלנו, וממזער את החיסרון של אי יכולת אחזקת גופי לחימה רגליים. לכן, חיוני שנהיה מכווני-יתר לשימוש במכונות וטכנולוגיה לעומת אויבינו.

הגנה אקטיבית משולבת עם הגנה ריאקטיבית

להבנתי, קיימת עכשיו הבשלה ממשית של יכולות משופרות בכל שלוש התכונות שכל כך אופייניות לטנק (תנועה, אש ומיגון). השיפורים הינם טכנולוגיים ומהפכניים, וכאן מתקיים התנאי להניע תהליך של בנייה מחדש של טנק שונה ומשופר תוך שימוש בחומרה ותוכנה חדשים, שישרתו את הרעיונות הגלומים ביכולות הטנק הנוכחי.

בתחום המיגון יש מעבר ברור מהגנה שמצריכה משקל רב צמוד דופן (פאסיבי וריאקטיבי) להסתמכות על הגנה אקטיבית משולבת עם הגנה ריאקטיבית מתקדמת ומגבה שמשחררת הצורך בעומס המשקלי העצום ממנו נגזרות תכונות הטנק הנוכחי כמו משקל והספק המנוע.

יכולות התקיפה ימשיכו להתבסס על התותח כמקור האש העיקרי, זאת עם יכולות קטלניות חדשות יאפשרו כושר הרס והשמדה שיוקנו בעיקר ע"י תחמושת מתקדמות. יתווספו יכולות תקיפה לטווחים רחוקים יותר, כגון טילים משוגרי קנה או טילים משוגרי משגר הצמוד לצריח. עם זאת, אף לא אחד מהאמצעים שהוזכרו לעיל לא יבטל או יקטין את השימוש בתותח כאמצעי ההלם והקטלניות לטווחי המגע. מקדם שיפור נוסף לביצועי האש יתווסף באמצעות יכולת בקרה ותאום ניהול אש בטנק ובמסגרת הטקטית באמצעות מערכות בקרה אוטונומיות מתקדמות.

בתחום הניוד, ניתן לזהות היצע של חטיבות כוח מודרניות וקטנות ביחס לקיים. ראוי שהמנועים ישלבו יכולת הנעה יעילה יותר ביחס לקיים, גם משום המשקל הקטן יותר של הטנק וגם משום חיסכון באנרגיה, דבר שניתן להשיג בטכנולוגיה מתקדמת (מנועים חשמליים והיברידיים שיעילותם הוכחה בעשור האחרון).

השינויים העקרוניים שתוארו מאפשרים פיתוח טנק קל וקטן יותר עם יכולות מוגברות יותר מאלו הקיימות בטנקים הנמצאים בשרות צבאות כיום. עיתוי הכנסת טנקים חדשים כאלה לשירות מחייב החלטה אמיצה של השקעה כספית לא קטנה בלוחות זמנים קצרים, תוך התמודדות עם צרכים אחרים של הצבאות.

לפיכך, הטנקים הנוכחיים – עם שדרוגים שיאפשרו להם אורך חיים נוסף – ימשיכו לשמש את צבאות המערב לפחות לעוד 30 שנה. אני צופה שהטנקים החדשים יוכנסו באופן מדורג ואיטי. קצב הכנסתם יהיה תלוי ביכולות התקצוב של המדינות את צבאותיהן.

אך לאחרונה, במהלך דיון שערכנו בין חברים על עתיד היבשה בכלל והטנק בפרט, הזכיר לי חברי היקר, פרץ, פבריקנט, כי "שריונר אמיתי נשאר שריונר שעינו פקוחה וערנותו דרוכה. כנראה שהגולם קם על יוצרו, כפתגמו של המורה לימאות שלי בשדות ים [שמשון בובר ז"ל]: ׳פעם היו אוניות מעץ ואנשים מברזל והיום יש אוניות מברזל ואנשים מעץ׳". אוסיף שאני ער ודרוך ומתריע – מי שיוותר על מרכזיותו של הטנק במאפיינים שניתחתי בקרב היבשתי המשולב, למעשה מוותר על הקרב היבשתי.

אולי יעניין אותך גם