הזיות סיפוח – עוברים כל גבול במזרח התיכון
פרופ' חגי ארליך ריכז עבור הקורא הישראלי גישות סיפוח בארצות מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק ואיך לא – הפלסטינים
אפרים לפיד
| 29/07/2020
באדיבות פרופ' חגי ארליך
לאחרונה נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי והבינלאומי המונח סיפוח, שפירושו השתלטות על חבל ארץ שכן של מדינה עצמאית. שאיפות התפשטות טריטוריאליות מלוות את ההיסטוריה הגיאופוליטית של מדינות רבות בעולם. פרופ' חגי ארליך, חוקר מוערך של ההיסטוריה המזרח תיכונית מאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, ריכז עבור הקורא הישראלי המתעניין סדרה של גישות סיפוח בארצות הסובבות אותנו – מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק ואיך לא – הפלסטינים, איתם נתונה ישראל בסכסוך ארוך שהתעצם אחרי מלחמת 1967.
ארליך פותח את סוגיית הגבולות במזרח התיכון בניתוח העמדה היהודית-הציונית לדורותיה, ממשפט המפתח התנכי, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, דרך שלבים שונים ששיאם בהחלטת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הכרזת המדינה ללא גבולות ב-1948 והניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים, 1967.
לאחר מאות שנים בהן היתה מצרים חלק מהאימפריה העות'מנית, היא עדכנה את זהותה האפריקנית מראשית המאה ה-19 סביב כלכלת הנילוס. הנילוס הכחול והלבן מתאחדים בח'רטום, בירת סודאן, ומשם זורם הנהר המאוחד דרך מצרים עד הים התיכון. על כן ראתה מצרים כל השנים את סודאן כיעד לכיבוש, ולאחר שהכיבוש נכשל – מדינה שיש להסדיר היטב את יחסי השכנות איתה.
שינוי מרכזי בשאיפות הסיפוח של מצרים בעמק הנילוס היה פתיחתה של תעלת סואץ, שכוננה את מעמדה של מצרים כציר בין אסיה, אפריקה ואירופה. מול מגמת הסיפוח של מצרים לגבי סודאן התיצבה לאומנות סודאנית, ששאפה לשמר את עצמאותה של מדינה זו. מאמצע שנות ה-50 עד סוף שנות ה-60 לוותה את המזרח התיכון שאיפה אימפריאליסטית של הנשיא עבד א-נאצר לחזון של אחדות ערבית "מן האוקיאנוס (האטלנטי) ועד המפרץ (הפרסי)". זה לא היה חזון של סיפוח אלא אשלייה של ניצחון סוחף של מהפכה כל ערבית שתבטל גבולות ותקים מדינת-על באזור כולו.
הנוצרים בלבנון הגו, ובעצם הזו, את רעיון 'לבנון הגדולה' והכריזו ב-1920 בביירות על הקמתה. מאה שנים לאחר הקמתה עברו במחצית ראשונה של פריחה והצלחה. חולשותיה החלו לבלוט מראשית שנות ה-70. הנוצרים בלבנון שראו עצמם יורשי הפיניקים, עליונים על שאר המקומיים, ממשיכים לנטוש את ארצם ומצפים כיום אלא לשרוד. רעיונות 'הסהר הפורה' ו'סוריה הגדולה' יחד עם בניית עיראק והקמת ממלכה האשמית בעבר הירדן הם ספיחים של מגמות התפשטות של המשפחה ההאשמית ממכה, המרכז הדתי של האסלאם.
בנושא הפלסטיני מזכיר לכולנו פרופ' ארליך את הסיפוח המשמעותי של חלק בארץ ישראל למדינה ערבית בסיפוח הגדה המערבית ב-1949 לממלכת ירדן. ב-1967 כבש צה"ל את הגדה מכוחות צבא ירדן. מאז מתנהל ע"י הפלסטינים קרב תודעה בינלאומי ומאבק טרור חוצה גבולות להכרה בהזייה שלהם להקים מדינה פלסטינית מהירדן לים, כולל מדינת היהודים שהוקמה ב-1948. הפלסטינים החמיצו הזדמנויות לבנות מוסדות לאומיים על-חמולתיים, לקבל את גבולות החלוקה (1947) ואחר כך להפסיד כל אירוע פוליטי של אפשרות פשרה.
הספר הוא מניפה שיטתית ומפורטת של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות מנקודת מבט כל כך מוחשית לימינו – שאלת הגבולות. המסר בקריאת הספר – מי ששאפו לעבור את הגבול האפשרי הובילו להרס עצמי. ספר עיון חיוני לכל המתעניין בחקר היסודות להבנת האקטואליה.
הזיות סיפוח – עוברים כל גבול במזרח התיכון, מאת חגי ארליך, הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה, 2020.
פרופ' חגי ארליך ריכז עבור הקורא הישראלי גישות סיפוח בארצות מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק ואיך לא – הפלסטינים
באדיבות פרופ' חגי ארליך
לאחרונה נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי והבינלאומי המונח סיפוח, שפירושו השתלטות על חבל ארץ שכן של מדינה עצמאית. שאיפות התפשטות טריטוריאליות מלוות את ההיסטוריה הגיאופוליטית של מדינות רבות בעולם. פרופ' חגי ארליך, חוקר מוערך של ההיסטוריה המזרח תיכונית מאוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, ריכז עבור הקורא הישראלי המתעניין סדרה של גישות סיפוח בארצות הסובבות אותנו – מצרים, סוריה, לבנון, ירדן, עיראק ואיך לא – הפלסטינים, איתם נתונה ישראל בסכסוך ארוך שהתעצם אחרי מלחמת 1967.
ארליך פותח את סוגיית הגבולות במזרח התיכון בניתוח העמדה היהודית-הציונית לדורותיה, ממשפט המפתח התנכי, לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת, דרך שלבים שונים ששיאם בהחלטת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הכרזת המדינה ללא גבולות ב-1948 והניצחון המסחרר במלחמת ששת הימים, 1967.
לאחר מאות שנים בהן היתה מצרים חלק מהאימפריה העות'מנית, היא עדכנה את זהותה האפריקנית מראשית המאה ה-19 סביב כלכלת הנילוס. הנילוס הכחול והלבן מתאחדים בח'רטום, בירת סודאן, ומשם זורם הנהר המאוחד דרך מצרים עד הים התיכון. על כן ראתה מצרים כל השנים את סודאן כיעד לכיבוש, ולאחר שהכיבוש נכשל – מדינה שיש להסדיר היטב את יחסי השכנות איתה.
שינוי מרכזי בשאיפות הסיפוח של מצרים בעמק הנילוס היה פתיחתה של תעלת סואץ, שכוננה את מעמדה של מצרים כציר בין אסיה, אפריקה ואירופה. מול מגמת הסיפוח של מצרים לגבי סודאן התיצבה לאומנות סודאנית, ששאפה לשמר את עצמאותה של מדינה זו. מאמצע שנות ה-50 עד סוף שנות ה-60 לוותה את המזרח התיכון שאיפה אימפריאליסטית של הנשיא עבד א-נאצר לחזון של אחדות ערבית "מן האוקיאנוס (האטלנטי) ועד המפרץ (הפרסי)". זה לא היה חזון של סיפוח אלא אשלייה של ניצחון סוחף של מהפכה כל ערבית שתבטל גבולות ותקים מדינת-על באזור כולו.
הנוצרים בלבנון הגו, ובעצם הזו, את רעיון 'לבנון הגדולה' והכריזו ב-1920 בביירות על הקמתה. מאה שנים לאחר הקמתה עברו במחצית ראשונה של פריחה והצלחה. חולשותיה החלו לבלוט מראשית שנות ה-70. הנוצרים בלבנון שראו עצמם יורשי הפיניקים, עליונים על שאר המקומיים, ממשיכים לנטוש את ארצם ומצפים כיום אלא לשרוד. רעיונות 'הסהר הפורה' ו'סוריה הגדולה' יחד עם בניית עיראק והקמת ממלכה האשמית בעבר הירדן הם ספיחים של מגמות התפשטות של המשפחה ההאשמית ממכה, המרכז הדתי של האסלאם.
בנושא הפלסטיני מזכיר לכולנו פרופ' ארליך את הסיפוח המשמעותי של חלק בארץ ישראל למדינה ערבית בסיפוח הגדה המערבית ב-1949 לממלכת ירדן. ב-1967 כבש צה"ל את הגדה מכוחות צבא ירדן. מאז מתנהל ע"י הפלסטינים קרב תודעה בינלאומי ומאבק טרור חוצה גבולות להכרה בהזייה שלהם להקים מדינה פלסטינית מהירדן לים, כולל מדינת היהודים שהוקמה ב-1948. הפלסטינים החמיצו הזדמנויות לבנות מוסדות לאומיים על-חמולתיים, לקבל את גבולות החלוקה (1947) ואחר כך להפסיד כל אירוע פוליטי של אפשרות פשרה.
הספר הוא מניפה שיטתית ומפורטת של המזרח התיכון במאה השנים האחרונות מנקודת מבט כל כך מוחשית לימינו – שאלת הגבולות. המסר בקריאת הספר – מי ששאפו לעבור את הגבול האפשרי הובילו להרס עצמי. ספר עיון חיוני לכל המתעניין בחקר היסודות להבנת האקטואליה.
הזיות סיפוח – עוברים כל גבול במזרח התיכון, מאת חגי ארליך, הוצאת למדא, האוניברסיטה הפתוחה, 2020.
