העברת אמ״ן לנגב: האם תסכים ה׳כלה׳ להצעה הנדיבה? דעה
אל״מ (מיל׳) ד״ר אייל אפרתי מאמין בחשיבות ההחלטה להעביר את בסיסי חיל המודיעין לדרום הארץ, אך תוהה אם אכן יסכימו המשרתים להעתיק את חייהם למקום אחר בכזו קלות
ישראל דיפנס
| 19/07/2020
אל״מ (מיל׳) ד״ר אייל אפרתי. צילום: באדיבות ארא יועצים
ההחלטה לשוב ולקדם את העברת בסיסי המודיעין לנגב הינה, כעיקרון, החלטה חשובה. זאת בעיקר משום ששבים ומסייעים לפיתוח הנגב, משחררים קרקעות יקרות במרכז למגורים, מרחיבים את אפשרויות התעסוקה לתושבי הדרום ובמקביל ממשיכים במאמץ לפיזור האוכלוסייה על פני ישראל כולה.
אלא שנדמה כי החלטה זו אינה רק חשובה כי אם גם אמיצה ולא מעט, ולו משום ששאלה אחת אולי לא נלקחה בחשבון במלואה: מי ערב לכך שה'כלה המיועדת' עתידה להסכים להצעה הנדיבה? האם ניתן יהיה להבטיח שהאוכלוסייה המשרתת בבסיסי גלילות, תיעתר לדרישה להתיק את מקום מגוריה לנגב? האם בקלות יעזבו אנשי המודיעין את העוגנים החברתיים, המשפחתיים והתעסוקתיים במרכז?
חיילים בשירות החובה – אולי כן. אנשי קבע צעירים וללא משפחות – בסבירות קטנה יותר. אנשי קבע ותיקים עם משפחות – ניתן כבר להניח, כי יתקשו, ואפילו מאד, לשנות את אורחות חייהם באחת.
סוגיה זו עלתה יותר מאחת בעבר, ולרוב קיבלה תשובה דומה. על מנת לצמצם סיכון ולהבטיח שמהלך נחשוני שכזה יתבצע ללא אובדן מוקדי ידע ייחודיים, נכון יהיה לאפשר למשרתי יחידות המודיעין לשמור על מקום מגוריהם בשנים הראשונות ולא לפגוע בעוגנים המשפחתיים והחברתיים. העוסקים בעניין הדגישו, כי ערובה להצלחת המעבר תהיה בעיקר אם תתקיים תחבורה נגישה וודאית, אשר תוכל לאפשר עבור חיילי הקבע 'יוממות' (commuting). וכיוון שהרבה לא נשתנה מאז ההחלטה הראשונית בנושא – גם היום ללא השלמת מערכת היסעים זמינה ומהירה – נהיה עלולים לבנות 'אי צבאי' בצפון הנגב, שלא בוודאות יאויש באותם אנשי המקצוע. ואל לנו לשכוח, כי צה"ל זקוק מאוד, ולכל הפחות בטווח הזמן המיידי.
לכן, גם כאשר קיימת הסכמה כי פיזור העוצמה הטכנולוגית של מדינת ישראל הוא צו ערכי, וגם אם הצלחנו בעבר לנייד אוכלוסיות פרופסיונאליות, שהרי מזה שנים מתפתחת בדרום תעשיית היי–טק ענפה, אוניברסיטה איכותית ואפילו מפעל טקסטיל ותיק – עדיין, במקרה של קריית המודיעין, אנו מתמודדים עם העברת תחום רגיש, שנכון כי יעשה באצבעות עדינות. כל דרך אחרת עלולה לשמוט את חלקם בדרך הארוכה לנגב.
חשוב שמקבלי ומבצעי ההחלטות יבינו כי למרות תכנון נכון ואופטימי, בו תובטח מעטפת תומכת בדמות דיור, תעסוקה לבני הזוג, תרבות פנאי, חינוך, בריאות ונושאים חשובים אחרים – עדיין קריטי יהיה לאפשר לוותיקים, בראשית המעבר, לשלב בין שרות צבאי בדרום ומגורים במרכז. לכן חשוב, עוד טרם הקמת קריית המודיעין, להשלים לכל הפחות את מסילת הרכבת המובילה אליה, שאם לא כך – החלטה אמיצה כבר אמרנו?
הכותב, אל"מ (מיל') ד״ר אייל אפרתי, כיהן עד שנת 2009 ראש מחלקת מדעי ההתנהגות באגף כוח אדם בצה"ל.
אל״מ (מיל׳) ד״ר אייל אפרתי מאמין בחשיבות ההחלטה להעביר את בסיסי חיל המודיעין לדרום הארץ, אך תוהה אם אכן יסכימו המשרתים להעתיק את חייהם למקום אחר בכזו קלות
אל״מ (מיל׳) ד״ר אייל אפרתי. צילום: באדיבות ארא יועצים
ההחלטה לשוב ולקדם את העברת בסיסי המודיעין לנגב הינה, כעיקרון, החלטה חשובה. זאת בעיקר משום ששבים ומסייעים לפיתוח הנגב, משחררים קרקעות יקרות במרכז למגורים, מרחיבים את אפשרויות התעסוקה לתושבי הדרום ובמקביל ממשיכים במאמץ לפיזור האוכלוסייה על פני ישראל כולה.
אלא שנדמה כי החלטה זו אינה רק חשובה כי אם גם אמיצה ולא מעט, ולו משום ששאלה אחת אולי לא נלקחה בחשבון במלואה: מי ערב לכך שה'כלה המיועדת' עתידה להסכים להצעה הנדיבה? האם ניתן יהיה להבטיח שהאוכלוסייה המשרתת בבסיסי גלילות, תיעתר לדרישה להתיק את מקום מגוריה לנגב? האם בקלות יעזבו אנשי המודיעין את העוגנים החברתיים, המשפחתיים והתעסוקתיים במרכז?
חיילים בשירות החובה – אולי כן. אנשי קבע צעירים וללא משפחות – בסבירות קטנה יותר. אנשי קבע ותיקים עם משפחות – ניתן כבר להניח, כי יתקשו, ואפילו מאד, לשנות את אורחות חייהם באחת.
סוגיה זו עלתה יותר מאחת בעבר, ולרוב קיבלה תשובה דומה. על מנת לצמצם סיכון ולהבטיח שמהלך נחשוני שכזה יתבצע ללא אובדן מוקדי ידע ייחודיים, נכון יהיה לאפשר למשרתי יחידות המודיעין לשמור על מקום מגוריהם בשנים הראשונות ולא לפגוע בעוגנים המשפחתיים והחברתיים. העוסקים בעניין הדגישו, כי ערובה להצלחת המעבר תהיה בעיקר אם תתקיים תחבורה נגישה וודאית, אשר תוכל לאפשר עבור חיילי הקבע 'יוממות' (commuting). וכיוון שהרבה לא נשתנה מאז ההחלטה הראשונית בנושא – גם היום ללא השלמת מערכת היסעים זמינה ומהירה – נהיה עלולים לבנות 'אי צבאי' בצפון הנגב, שלא בוודאות יאויש באותם אנשי המקצוע. ואל לנו לשכוח, כי צה"ל זקוק מאוד, ולכל הפחות בטווח הזמן המיידי.
לכן, גם כאשר קיימת הסכמה כי פיזור העוצמה הטכנולוגית של מדינת ישראל הוא צו ערכי, וגם אם הצלחנו בעבר לנייד אוכלוסיות פרופסיונאליות, שהרי מזה שנים מתפתחת בדרום תעשיית היי–טק ענפה, אוניברסיטה איכותית ואפילו מפעל טקסטיל ותיק – עדיין, במקרה של קריית המודיעין, אנו מתמודדים עם העברת תחום רגיש, שנכון כי יעשה באצבעות עדינות. כל דרך אחרת עלולה לשמוט את חלקם בדרך הארוכה לנגב.
חשוב שמקבלי ומבצעי ההחלטות יבינו כי למרות תכנון נכון ואופטימי, בו תובטח מעטפת תומכת בדמות דיור, תעסוקה לבני הזוג, תרבות פנאי, חינוך, בריאות ונושאים חשובים אחרים – עדיין קריטי יהיה לאפשר לוותיקים, בראשית המעבר, לשלב בין שרות צבאי בדרום ומגורים במרכז. לכן חשוב, עוד טרם הקמת קריית המודיעין, להשלים לכל הפחות את מסילת הרכבת המובילה אליה, שאם לא כך – החלטה אמיצה כבר אמרנו?
הכותב, אל"מ (מיל') ד״ר אייל אפרתי, כיהן עד שנת 2009 ראש מחלקת מדעי ההתנהגות באגף כוח אדם בצה"ל.
