דעה: האם פני מצרים למלחמה עם ישראל?

ארבעה עשורים אחרי חתימת הסכם השלום, מתחוללים במצרים שינויים פוליטיים משמעותיים. בד בבד עם התחמשות צבאית מסיבית, מתעורר חשש כי היא מתכוננת למערכה נוספת מול מדינת ישראל.

דעה: האם פני מצרים למלחמה עם ישראל?

חיל מצרי במסגרת סיור צבאי ליד קברו של מוחמד מורסי. REUTERS/Amr Abdallah Dalsh

הסכם השלום עם מצרים היווה רגע מכונן בתולדות מדינת ישראל. לאחר עשרות שנות מלחמה נדמה היה כי סוף-סוף מוסר האיום, וכי ישראל נכנסת למתווה שלום אזורי. אך בשנים האחרונות מתחוללים שינויים במצרים, המעוררים את החשש שלא לעולם חוסן.

תחילת המגמה באביב הערבי, שהביא לנפילתו של הנשיא חוסני מובארק ולעלייתם של האחים המוסלמיים, בראשות מוחמד מורסי. המנהיג החדש היה אמנם עוין לישראל, אך התרכז יותר בענייני פנים ונמנע מפגיעה בסעיפים של הסכם השלום. ואולם מורסי לא שרד בשלטון זמן רב: מהפכה צבאית שיזם הגנרל שמינה לראשות הצבא, עבד אל-פתאח א-סיסי, הביאה להדחתו בשנת 2013 ולהשלטת המשטר הצבאי במדינה.

משטר זה חולל כמה שינויים מטרידים מבחינת ישראל. ראשית, במסגרת המאבק בדאע"ש בסיני ובאישורה של ישראל, הזרים א-סיסי לחצי האי עשרות אלפי חיילים מצריים, שהיו מצוידים במערכות קרב מודרניות כגון מסוקים, טנקים ונגמ"שים. כוח זה הביא לשיטוחה של רפיח המצרית, לגירוש כל תושביה לצד השני של תעלת סואץ, וכן לשורת מתקפות על תאי טרור של דעא"ש בסיני.

במקביל החלה מצרים בתהליך התחמשות מהיר ומקיף. חיל הים המצרי החל לרכוש אוניות מערכה, צוללות ואפילו מנחתות מסוקים. חיל היבשה קנה מאות טנקים חדשים מסוג אברמס, נגמ״שים, תותחים ומערכות לחימה חדשות. בתחום האווירי הצטיידה המדינה בטילי קרקע-אוויר חדשים בעלי טווח של מאות קילומטרים, והגדילה את כמות מטוסי ה-F-16 שלה. במסגרת שיפור התשתית הלוגיסטית, סללה מצרים כבישים מהירים בסיני, חפרה מנהרות מתחת לתעלת סואץ והחלה לשפץ מחנות צבאיים ישנים ונמלים משני צידי התעלה, להקים נמלים חדשים ולהכין מאגרי דלק ותחמושת. על אף הסברים שונים שהציעו מומחים לתהליך זה, המיקום של המערכות הלוגיסטיות מצביע על כך שמצרים מתכוננת לאפשרות של מלחמה יבשתית עם ישראל.

מפגינים בכיכר תחריר, קהיר, בשיאו של האביב הערבי. 2012. REUTERS/Mohamed Abd El Ghan

כוונות אינן חשובות, רק אפשרויות

כאן ישאלו: "אבל מי אמר שהמצרים מתכננים מלחמה?", או כפי שתמה אחד הקצינים הבכירים בצה"ל: "הרי הם חתמו על הסכם שלום". זוהי טעות: בעולם ריאליסטי כוונות אינן חשובות. האפשרויות הן החשובות, והכוונות נגזרות מהן. לכוונות קיימת חשיבות כאשר אנו שכנים של מדינה החולקת איתנו את אותם ערכים ואמונות, כמו בדוגמא של ארה"ב וקנדה. אם המדינה השכנה אינה שותפה לערכינו, הציפיה לשלום נצחי עומדת על כרעי תרנגולת.

מצרים היא דיקטטורה צבאית. הסכם השלום עמה לא הביא לקבלה של מדינת ישראל על ידי האליטות המצריות ולא על ידי העם. אלה ממשיכים לגלות עוינות לישראל ולשלול את קיומה הלגיטימי. רק השנה עלתה לשידור - באישורו של א-סיסי החוזה את חורבנה של ישראל. מבחינת הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון ישראל ניצבת למצרים כמו עצם בגרון. הנשיא א-סיסי, שלא היסס לבגוד במורסי שמינה אותו לראשות הצבא, לכלוא אותו ולהעמידו למשפט, לא יהסס לבגוד ביהודים ולתקוף אותם כשיתאים לו.

כמובן, מצב כזה לא צפוי כשבאמריקה מכהן נשיא אוהד ישראל, אבל המצב בהחלט עלול להשתנות אם ארה״ב תבחר בנשיא עוין. במציאות כזו, הפיתוי להכריח את ישראל "סרבנית השלום״ לקבל את דרישות השיבה הערביות יגדל, גם במחיר מלחמה. זה אולי יקרה באחד הסבבים האינסופיים מול עזה, או בתרחיש אחר של עימות מול מדינות ערב. בבת אחת ופתאומיות, עלולים כוחות מצרים לחצות את הגבול בסיני ולזרום לתוך ישראל, במטרה לבתר אותה בתוך שעות ספורות (אולי עם כסות של רעש אלקטרוני שיצור חור שחור למערכות הטכנולוגיות של ישראל כפי שהצעתי בעבר).

בה בשעה, עלולים כוחות צבא מצרים להשתמש בתשתית הלוגיסטית המוקמת באזור התעלה ובסיני כדי לתגבר את הכוחות הפולשים, והצי המצרי (השישי בגודלו בעולם) עלול לנסות להטיל מצור על ישראל מהנמלים המרוחקים שלו בים התיכון ולמנוע אספקה לישראל (בשעה שנשיא דמוקרטי עוין לישראל ימנע אספקת נשק, כפי שפעל אובמה בזמן מבצע צוק איתן). סביר להניח שגם חמאס וחיזבאללה וחמאס יצטרפו למתקפה עם מטחי טילים בלתי פוסקים, מתקפות טרור יפרצו מתוך תחומי הרשות הפלסטינית, ויהיו גם מהומות פנימיות מצד גורמים פנימיים עוינים, כמו שראינו בשנת 2000. אני לא רוצה לחשוב מה עלול לקרות אם גם טורקיה תפנה נגדנו.  

נשיא מצרים א-סיסי. REUTERS/Hamad l Mohammed

״במלחמה מנצחים הגדודים הגדולים״

ישראל רדומה למול האיום המצרי הגובר. אמנם בפרשת הצוללות הוקם מעט רעש, שהראה כי בקרב מרבית הישראלים מצרים נתפסת כאויב, אולם התוכניות של צה״ל עדין ממוקדות באיראן, חיזבאללה ובחמאס.  בגזרות אלו נוצר לחץ מצד הדרג המדיני לשיפור טכנולוגי, שיספק הצלחות נקודתיות לישראל מבלי לסבך אותה במלחמה כוללת. כתוצאה מכך, מתמקד הצבא יותר ויותר בטכנולוגיה כירורגית שתאפשר לו להתיש את האויב מבלי לשלם מחיר גבוה מידי. ההתמקדות הזו בטכנולוגיה בתקופת ביטחון שוטף אינה מתאימה למלחמה כוללת בה יהיו שותפים מצרים, חמאס, חיזבאללה וגורמים פנימיים. במצב כזה, יצטרך צה"ל לעבור למלחמת תמרון שתחייב פעולה מקבילית של כל הגורמים כדי להשיג ניצחון.

אולם ההתמקדות בטכנולוגיה ניוונה את אפשרות התמרון הכולל מהבחינה הלוגיסטיים: אם במלחמת יום כיפור הוחזר טנק פגוע לשימוש תוך 24 שעות, הרי שבמלחמת לבנון השנייה צה"ל לא הצליח לספק מזון ומים ללוחמים במרחק 3 ק"מ מהגבול. במקביל, פורקו יותר ויותר יחידות לוחמות שנבנו לצורך מלחמה כוללת, כגון חטיבת שריון 500. גם אוגדות מילואים נתפסות בצבא כלא רלבנטיות יותר. הצבא מניח שמלחמה כוללת לא צפויה בשנים הקרובות ולכן קיומן של יחידות כאלו הוא מיותר. כך, למשל, נודע לאחרונה על כוונת הרמטכ"ל כוכבי לפרק בקרוב שתי אוגדות מילואים. 

אבל להנחה כזו אין יותר בסיס. התחמשות צבא מצרים מחייבת אותנו להעמיד צבא נגדי בסדר כוח דומה. ״במלחמה מנצחים הגדודים הגדולים״, אמר נפוליאון, ומדינת ישראל זקוקה לגדודים גדולים. מסיבה זו, תוכנית 300 הגדעונים שהציע יורם יובל אינה מתאימה. מדינת ישראל חייבת לגייס גם את החרדים ככוח נוסף שיאייש את האוגדות לבלימת הלישה ואת האניות שימנעו מצור על ישראל. כוח האדם החרדי נדרש גם כדי להקים מחדש את מערכת החימו, שתחזיר את יכולת התמרון לצה"ל. בלעדיה, מערכת האש האדירה של צה"ל תתפרק ככל שעוד ועוד כוחות יזרמו פנימה, ומצור ימנע ממנה הספקה חדשה.

בשנת 1672 תקף בהפתעה מלך צרפת, לואי ה14, את הרפובליקה ההולנדית וכמעט כבש אותה. בייאושם, פתחו ההולנדים את הסכרים, הציפו את המדינה וכך מנעו את כיבושה. לישראל אין סכרים כמו שיש הולנד, או תעלה שתגן עלינו כפי שהגנה תעלת למנאש על אנגליה במשך אלף שנים. מה שיש לישראל זה אך ורק את צה"ל, וכדאי שיהיה מוכן למלחמה.