משוואה סימטרית במלחמה א-סימטרית
למרות היתרון הבלתי-מעורער שיש לישראל בכוח צבאי על חמאס, נראה שנמצאה משוואה שמאזנת את היחסים ביניהם. לכל אחד מהצדדים אין אינטרס בלחימה ממושכת ועוצמתית, ולכן הם לומדים את גבולות האחר. פרשנות
עמי רוחקס דומבה
| 23/02/2020
ירי מרצועת עזה לעבר דרום ישראל. צילום ארכיון: AP
אם בוחנים את ההתנהלות של ממשלת ישראל בחודשים האחרונים מול ארגון חמאס – במסגרת תפקידו כריבון בעזה - מגלים משוואה מעניינת. בעוד מדובר בלחימה א-סימטרית בהגדרתה, הצליחו הצדדים לייצר משוואה סימטרית של הרתעה הדדית, במטרה לשמר יציבות. המרכיבים של משוואה זו כוללים רקטות ארוכות-טווח של חמאס, וירוס קורונה, כלכלה ישראלית צומחת, שיטות סיכול טרור, אלימות בעצימות נמוכה, חיסול בכירים ואימפוטנציה מדינית.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
הצד הישראלי
בצד הישראלי רוצים לשמר את הצמיחה הכלכלית ולשמור את מידת הטרור המגיע מעזה ברמה נסבלת. בהיבט הכלכלי מתמודדת ישראל עם גרעון תקציבי גדל, העדר יציבות פוליטית ו-וירוס קורונה שפוגע במרכזי הייצור בסין ומאיים במיתון אם פגיעה זו תמשך עוד מספר חודשים. בהיבט זה, כל סבב מלחמה בעזה - בעיקר בזמן שבו מרכזי הייצור בסין אינם מתפקדים ו-וירוס הקורונה פוגע ביכולת לנהל עסקי ייבוא-ייצוא נורמליים - ישפיע ישירות על התוצאות של כלכלת ישראל ב-2020.
בהיבט הביטחוני, למרות בלוני הנפץ והירי הספורדי של רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, המצב נחשב נסבל בעיני ירושלים. באזור עוטף עזה (כולל בשדרות) חיים כ-60 אלף תושבים, המהווים אחוז קטן מהאוכלוסייה הכללית. עם זאת, אלה התושבים שעומדים בקו ראשון מול עזה, ולמעשה סובלים כבר עשרות שנים מהחיכוך האלים עם ארגוני טרור ברצועה. כפתרון, בממשלה מספקים לתושבים הקלות מס משמעותיות כדי להכיל את המחאה הציבורית.
צד נוסף להיבט הביטחוני הוא אימפוטנציה מדינית, שמשאירה את הצבא בלימבו מבצעי. במילים אחרות, מבקשים מצה"ל לעשות עבודת שיטור בגבול מול חמאס. אין כוונה לכבוש את עזה ולנהל את חייהם של יותר משני מליון תושבים - וגם אין עניין לתת לאבו-מאזן את עזה לצורך הקמת מדינת פלסטין.
הצד הפלסטיני
בצד הפלסטיני, מנהלים חמאס והרשות הפלסטינית מלחמת שוחות, שבה כל צד מתחפר באזור שלו (עזה והגדה המערבית), עם שיתופי פעולה אקראיים. עם זאת, נראה כי שני הצדדים אינם מעוניינים להתקדם לעבר הקמת מדינה למרות ההצעה האמריקנית ("עסקת המאה"). כמו-כן, נראה כי בתוך עזה יש מלחמות זכרי-אלפא בין חמאס לפלגים השונים, כשבראשם הג'יאהד האסלאמי. בעוד ישראל רואה בחמאס ריבון ואחראי לכל הפעלת אלימות מהרצועה, המציאות יותר אפורה. חמאס מתקשה להחיל ריבונות מלאה ושליטה בלעדית על נשק ברצועה.
חמאס, במסגרת מגבלות הניהול שלו, מחיל את הריבונות בעזה מתחת לסף עצימות הלחימה שיביא למבצע ישראלי גדול נגדו. נראה כי חמאס למד לשחק "צעד קדימה, שניים אחורה" עם ישראל, כמילות השיר "טנגו אחרון" של הראלה בר. הטנגו בעזה מגיע על חשבון תושבי העוטף ותושבי עזה. מבחינת חמאס נראה כי שתי האוכלוסיות, למרות הבדלי הדת, נכנסות תחת הגדרת האין-אכפתיות. התנהלות חמאס מראה כי הרצון שלו לספק חיים נורמליים לתושבי עזה אינו גדול מהרצון לספק לתושבי העוטף נורמליזציה. מבחינתו שתי האוכלוסיות משרתות אינטרסים צרים של חונטה צבאית נהנתנית בעזה, שחיה על חשבונן.
במציאות כזו, שבה הרצון לחיים נהנתניים מצד ארגון חמאס עולה על הרצון להקים מדינה, חמאס מחפש שקט יחסי. כזה שמחד יאפשר להנהגה שלו להמשיך להתחמצן, ומאידך להנות ממנעמי החיים החומריים שניתן לרכוש בכסף. לכן, חמאס עסוק בשמירה על סף אלימות בעצימות הנכונה מול ישראל.
משוואה סימטרית
היות ושני הצדדים אינם מעוניינים "לשבור את הכלים", נוצרה בחודשים האחרונים משוואה מעניינית, סימטרית, בין כוחות א-סימטריים. חמאס וישראל הציבו את הסף העליון לשבירת הכלים - טילים לתל אביב מצד חמאס וחיסול מפקדים בחמאס מצד ישראל. כעת, כאשר הסף העליון לעימות צבאי מוגדר בין הצדדים, אלו עסוקים בשמירה איך לא מגיעים אליו.
ישראל, מצידה, נקטה במגוון הקלות כלפי חמאס בעזה. אלה כוללים אישורי כניסה לסוחרים, הרחבת מרחב הדיג ועוד. באיזון בין שימוש בצה"ל לבין שימוש בהטבות כלכליות, ירושלים מיישמת מחשבה ארוכת-טווח. מתוך ייאוש (כבר שנים שלא מוצאים פתרון צבאי לעזה) או מתוך תכנון מוקדם - לא משנה הסיבה - שיפור תנאי אוכלוסייה אזרחית באזורים שמהם פועל ארגון טרור היא שיטה מקובלת כיום לסיכול טרור. אין מדובר במתווה פעולה ישראלי חדש, כי אם שיפור שלו. ישראל שיחקה בעבר עם המרכיב הכלכלי-אזרחי בעזה לצורך הפחתה או העמסה של לחץ על חמאס.
חמאס מצידו בחר להפחית את סף האלימות שעלה בשבועות האחרונים עם הפרחת מאות זרי בלוני נפץ. חמאס יודע שלישראל אין פתרון בנמצא לבלונים. חמאס גם יודע שהבלונים אינם נתפסים בישראל כנשק שגורם למוות בקרב האוכלוסיה האזרחית, ולכן נתפס בירושלים כסף עצימות נמוך. זאת למרות הנזק הפסיכולוגי שיוצרים הבלונים בקרב תושבי עוטף עזה. חמאס גם יודע שאזור עוטף עזה אינו משפיע על כלכלת ישראל, ולכן אינו מאיים על הצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי (לעומת ירי לעבר תל אביב, נתב"ג או נמל אשדוד).
לסיכום, נראה שהמצב הנוכחי הגיע לנקודת איזון. זאת על רקע איום המשבר הכלכלי מווירוס הקורונה, "תוכנית המאה" שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מנסה לקדם והאימפוטנציה המדינית של ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס בכל הקשור למשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית.
הכתבות הכי נקראות באתר:
הלוויין חשף: הנזק מתקיפת נמל התעופה בדמשק
איום הבלונים: מדוע ישראל לא רוכשת מערכת יירוט?
בהיקף מאות מיליונים: חוזה ענק לאלביט באסיה
למרות היתרון הבלתי-מעורער שיש לישראל בכוח צבאי על חמאס, נראה שנמצאה משוואה שמאזנת את היחסים ביניהם. לכל אחד מהצדדים אין אינטרס בלחימה ממושכת ועוצמתית, ולכן הם לומדים את גבולות האחר. פרשנות
ירי מרצועת עזה לעבר דרום ישראל. צילום ארכיון: AP
אם בוחנים את ההתנהלות של ממשלת ישראל בחודשים האחרונים מול ארגון חמאס – במסגרת תפקידו כריבון בעזה - מגלים משוואה מעניינת. בעוד מדובר בלחימה א-סימטרית בהגדרתה, הצליחו הצדדים לייצר משוואה סימטרית של הרתעה הדדית, במטרה לשמר יציבות. המרכיבים של משוואה זו כוללים רקטות ארוכות-טווח של חמאס, וירוס קורונה, כלכלה ישראלית צומחת, שיטות סיכול טרור, אלימות בעצימות נמוכה, חיסול בכירים ואימפוטנציה מדינית.
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
הצד הישראלי
בצד הישראלי רוצים לשמר את הצמיחה הכלכלית ולשמור את מידת הטרור המגיע מעזה ברמה נסבלת. בהיבט הכלכלי מתמודדת ישראל עם גרעון תקציבי גדל, העדר יציבות פוליטית ו-וירוס קורונה שפוגע במרכזי הייצור בסין ומאיים במיתון אם פגיעה זו תמשך עוד מספר חודשים. בהיבט זה, כל סבב מלחמה בעזה - בעיקר בזמן שבו מרכזי הייצור בסין אינם מתפקדים ו-וירוס הקורונה פוגע ביכולת לנהל עסקי ייבוא-ייצוא נורמליים - ישפיע ישירות על התוצאות של כלכלת ישראל ב-2020.
בהיבט הביטחוני, למרות בלוני הנפץ והירי הספורדי של רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, המצב נחשב נסבל בעיני ירושלים. באזור עוטף עזה (כולל בשדרות) חיים כ-60 אלף תושבים, המהווים אחוז קטן מהאוכלוסייה הכללית. עם זאת, אלה התושבים שעומדים בקו ראשון מול עזה, ולמעשה סובלים כבר עשרות שנים מהחיכוך האלים עם ארגוני טרור ברצועה. כפתרון, בממשלה מספקים לתושבים הקלות מס משמעותיות כדי להכיל את המחאה הציבורית.
צד נוסף להיבט הביטחוני הוא אימפוטנציה מדינית, שמשאירה את הצבא בלימבו מבצעי. במילים אחרות, מבקשים מצה"ל לעשות עבודת שיטור בגבול מול חמאס. אין כוונה לכבוש את עזה ולנהל את חייהם של יותר משני מליון תושבים - וגם אין עניין לתת לאבו-מאזן את עזה לצורך הקמת מדינת פלסטין.
הצד הפלסטיני
בצד הפלסטיני, מנהלים חמאס והרשות הפלסטינית מלחמת שוחות, שבה כל צד מתחפר באזור שלו (עזה והגדה המערבית), עם שיתופי פעולה אקראיים. עם זאת, נראה כי שני הצדדים אינם מעוניינים להתקדם לעבר הקמת מדינה למרות ההצעה האמריקנית ("עסקת המאה"). כמו-כן, נראה כי בתוך עזה יש מלחמות זכרי-אלפא בין חמאס לפלגים השונים, כשבראשם הג'יאהד האסלאמי. בעוד ישראל רואה בחמאס ריבון ואחראי לכל הפעלת אלימות מהרצועה, המציאות יותר אפורה. חמאס מתקשה להחיל ריבונות מלאה ושליטה בלעדית על נשק ברצועה.
חמאס, במסגרת מגבלות הניהול שלו, מחיל את הריבונות בעזה מתחת לסף עצימות הלחימה שיביא למבצע ישראלי גדול נגדו. נראה כי חמאס למד לשחק "צעד קדימה, שניים אחורה" עם ישראל, כמילות השיר "טנגו אחרון" של הראלה בר. הטנגו בעזה מגיע על חשבון תושבי העוטף ותושבי עזה. מבחינת חמאס נראה כי שתי האוכלוסיות, למרות הבדלי הדת, נכנסות תחת הגדרת האין-אכפתיות. התנהלות חמאס מראה כי הרצון שלו לספק חיים נורמליים לתושבי עזה אינו גדול מהרצון לספק לתושבי העוטף נורמליזציה. מבחינתו שתי האוכלוסיות משרתות אינטרסים צרים של חונטה צבאית נהנתנית בעזה, שחיה על חשבונן.
במציאות כזו, שבה הרצון לחיים נהנתניים מצד ארגון חמאס עולה על הרצון להקים מדינה, חמאס מחפש שקט יחסי. כזה שמחד יאפשר להנהגה שלו להמשיך להתחמצן, ומאידך להנות ממנעמי החיים החומריים שניתן לרכוש בכסף. לכן, חמאס עסוק בשמירה על סף אלימות בעצימות הנכונה מול ישראל.
משוואה סימטרית
היות ושני הצדדים אינם מעוניינים "לשבור את הכלים", נוצרה בחודשים האחרונים משוואה מעניינית, סימטרית, בין כוחות א-סימטריים. חמאס וישראל הציבו את הסף העליון לשבירת הכלים - טילים לתל אביב מצד חמאס וחיסול מפקדים בחמאס מצד ישראל. כעת, כאשר הסף העליון לעימות צבאי מוגדר בין הצדדים, אלו עסוקים בשמירה איך לא מגיעים אליו.
ישראל, מצידה, נקטה במגוון הקלות כלפי חמאס בעזה. אלה כוללים אישורי כניסה לסוחרים, הרחבת מרחב הדיג ועוד. באיזון בין שימוש בצה"ל לבין שימוש בהטבות כלכליות, ירושלים מיישמת מחשבה ארוכת-טווח. מתוך ייאוש (כבר שנים שלא מוצאים פתרון צבאי לעזה) או מתוך תכנון מוקדם - לא משנה הסיבה - שיפור תנאי אוכלוסייה אזרחית באזורים שמהם פועל ארגון טרור היא שיטה מקובלת כיום לסיכול טרור. אין מדובר במתווה פעולה ישראלי חדש, כי אם שיפור שלו. ישראל שיחקה בעבר עם המרכיב הכלכלי-אזרחי בעזה לצורך הפחתה או העמסה של לחץ על חמאס.
חמאס מצידו בחר להפחית את סף האלימות שעלה בשבועות האחרונים עם הפרחת מאות זרי בלוני נפץ. חמאס יודע שלישראל אין פתרון בנמצא לבלונים. חמאס גם יודע שהבלונים אינם נתפסים בישראל כנשק שגורם למוות בקרב האוכלוסיה האזרחית, ולכן נתפס בירושלים כסף עצימות נמוך. זאת למרות הנזק הפסיכולוגי שיוצרים הבלונים בקרב תושבי עוטף עזה. חמאס גם יודע שאזור עוטף עזה אינו משפיע על כלכלת ישראל, ולכן אינו מאיים על הצמיחה הכלכלית של המשק הישראלי (לעומת ירי לעבר תל אביב, נתב"ג או נמל אשדוד).
לסיכום, נראה שהמצב הנוכחי הגיע לנקודת איזון. זאת על רקע איום המשבר הכלכלי מווירוס הקורונה, "תוכנית המאה" שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ מנסה לקדם והאימפוטנציה המדינית של ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס בכל הקשור למשא ומתן להקמת מדינה פלסטינית.
הכתבות הכי נקראות באתר:
הלוויין חשף: הנזק מתקיפת נמל התעופה בדמשק
איום הבלונים: מדוע ישראל לא רוכשת מערכת יירוט?
בהיקף מאות מיליונים: חוזה ענק לאלביט באסיה
