הפרשה המודיעינית הטרגית: 65 שנה למבצע "סוזאנה"

השבוע לפני 65 שנה הועלו לגרדום במצרים שני יהודים בשליחות המודיעין הישראלי. תזכורת ללקחים שחיוני לזכור גם היום - הטור השבועי של אפרים לפיד

 

שר הביטחון פנחס לבון (משמאל) והרמטכ"ל משה דיין . צילום: לע"מ

היחידה המבצעית 131 הוקמה באמ"ן למשימות אשר "ייתכן שבזמן מלחמה יזדקקו לאנשים משלנו בארצות ערב לפעולות מבצעיות בעיקר חבלה ומילוט". המודיעין גייס קבוצת צעירים יהודים במצרים, חברי תנועת הנוער הציונית. על פניו, מעשה חסר אחריות, בהנחה שצעירים כאלה נמצאים על כוונת שירות המודיעין המצרי. ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי, הפקיד את הפעלת החוליה במצרים בידי אברי אלעד, איש מפוקפק אשר קופת שרצים הייתה תלויה מאחוריו.

על חברי הרשת מקהיר ומאלכסנדריה הוטל לאחר אימונים מינימליים לבצע פעילות מבצעית-חשאית (מבצע "דולפין"): להטמין מטעני נפץ במתקנים של בריטניה וארה"ב במגמה ליצור חוסר יציבות במצרים ולגרום לבריטים להשאיר כוחות במצרים בעקבות הלאמת תעלת סואץ. הפעלתם של חברי הקבוצה הייתה רשלנית, ללא מידור וללא סידורי מילוט.

למרבה הצער, חברי הרשת נתפסו על ידי המצרים ב-23 ביולי 1954 (יום המהפכה). הרמטכ"ל דיין לא היה בארץ באותה עת. לימים, מסימנים שונים ובלתי מובנים, דיין לא נתן ידו להצלת היהודים הללו לאחר שנתפסו והועמדו לדין. חברי הרשת הועמדו לדין במצרים בדצמבר 1954. שניים מהם, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, הוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר 1955. ששת חבריהם נדונו לשנות מאסר רבות.

חברי הרשת היו "אנשים נהדרים בהתנדבותם לשרת את המודיעין ובאמון שנתנו במגייסים שלהם. הם היו יהודים וציונים אידיאליסטיים". לימים התברר כי המפעיל שלהם, אברי אלעד, היה סוכן כפול, בשרות הישראלים והמצרים. הוא הסגיר אותם ונמלט ממצרים אחרי שנעצרו. אלעד הועמד לדין בישראל על עברות אחרות ולא על הבגידה בהסגרת חברי הרשת, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר.

בעקבות התקלה החמורה במצרים נפתחו בארץ שבע חקירות במועדים שונים, אשר לימים הסעירו את המערכת הפוליטית לשנים רבות בשאלה שהפכה למטבע לשון "מי נתן את ההוראה?". הוועדה הראשונה מונתה מיד בינואר 1955 עם יצחק אולשן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר ויעקב דורי הרמטכ"ל הראשון. המשכה היה בהאשמות הדדיות על זיוף מסמכים ועדויות שקר. האירוע הביטחוני הפך לסכסוך פוליטי שהביא בסופו להתפטרות בן-גוריון ביוני 1963. תקופה ארוכה היה הנושא נתון לאיפול חמור של הצנזורה בארץ. "עסק הביש" הביא להעברת היחידה המבצעית הזו מידי אמ"ן למוסד.

פרק עצוב וחמור בהקשר זה כרוך בפעילות של ישראל לשחרורם של נידוני "הפרשה". ב-1956, בעקבות מלחמת סיני, היו בידינו אלפי שבויים מצריים, ובהם מושל רצועת עזה, גנרל דיגאוי, שהיה השופט של אסירי "הפרשה". הזדמנות פז זו להביא לשחרור אסירי "הפרשה" נדחתה באכזריות על ידי הרמטכ"ל משה דיין, אשר קבל בשרירות את הסירוב המצרי לשחררם, בטענה כי אין מחליפים שבויים במרגלים.

פעם נוספת עמדה אפשרות שחרורם לפתחו של דיין, הפעם כשר ביטחון לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, וגם הפעם התעלם באופן מחפיר מאחריות לגורלם. רק הודות לעמידה תקיפה ונחרצת של מאיר עמית, ראש המוסד, הם שוחררו בתחילת 1968 כאשר החזירה ישראל חמשת אלפים חיילים מצריים שנפלו בשבי. לימים, ב-1977, אחרי ביקורו בישראל, נאות הנשיא סאדאת להחזיר את גופותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר הי"ד, הודות לטיפול אישי של ד"ר יוסף מרזוק , אחיו של משה. כשאנו מעלים על נס את גבורתם של הצעירים היהודים הללו במצרים למען מדינת ישראל, כואב מאד להיווכח בהפקרה שליוותה את הטיפול בעניינם לאחר שנתפסו. התעקשותו של עמית על הערך הנעלה של "פדיון שבויים" הצליחה להחזירם למדינה ששלחה אותם למשימה. הדוגמה שנתן מאיר עמית בשחרור של אסירי "הפרשה" ב-1967 הייתה לנגד עיני המודיעין הישראלי במאמצים לשחרורו של ברוך מזרחי, לוחם המוסד שנתפס בתימן ב-1972, בתקופת ראש המוסד צבי זמיר.