"כנפי הנשרים" שהעלו את יהודי תימן
מבצע העלאת יהודי תימן לארץ אחרי קום המדינה, "על כנפי נשרים", החל ב-15.12.1949. לרגל ציון 70 שנה למבצע ולתפארת קהילת יוצאי תימן – תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 22/11/2019
עולים ממתינים בשדה התעופה בעדן. צילום: זולטן קלוגר, באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ
הקהילה העתיקה של יהודים בתימן קיימה קשרים הדוקים עם היישוב בארץ ישראל לאורך השנים. כבר בשנת תרמ"ב (1882-1881) הגיע הגל הראשון של עולי תימן שנקרא 'אעלה בתמ"ר" (בתמ"ר היא שנת תרמ"ב בשינוי סדר האותיות). בימי העלייה השנייה (1914-1904) ובתקופת המנדט (1948-1920) המשיכו יהודים מתימן לעלות, ומילאו תפקיד חשוב בפיתוח היישוב היהודי ובחיזוקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יוצאי תימן בישראל כ- 28,000 נפש. במהלך המלחמה הגיעו עוד כ-5000 איש ואישה. במאי 1945 נסגרו שערי היציאה מתימן והעלייה פסקה.
כ- 7,000 יהודים שכבר יצאו מתימן, נתקעו בעדן ורוכזו במחנה "גאולה" ("חאשד"). חלקם חזרו לתימן ומקצתם נקלטו באופן זמני בעדן, מושבה בריטית מאז 1839. האימאם בתימן לא התיר עליית יהודים מתחומי ארצו, ושנים רבות נאלצו יהודי המדינה שרצו לעלות לארץ להגיע לעדן תחילה. משם המשיכו למצרים ולאחר מכן לארץ. ערב הקמת המדינה חיו ברחבי הארץ כ-50,000 איש יוצאי תימן.
לאחר רצח שליט תימן בתחילת 1949 הומלך בנו, האימאם יחיא, וזה התיר במאי 1949 את יציאתם של היהודים מהמדינה. בעקבות זאת, ומחשש פן ישנו שלטונות תימן את דעתם, החליטה ממשלת ישראל על מבצע מזורז להבאת העולים לארץ. אנשי הסוכנות שנשלחו למשימה היו מעטים מדי. הם נדרשו לפעול בחשאי, מחשש כי האוכלוסייה המוסלמית תתנכל לעולים.
בקיץ 1949 גבר זרם העולים אשר הגיעו למחנה 'גאולה', ליד העיר עדן. במקום, אשר נועד להכיל פחות מאלף איש, שהו כ-31,000 איש. בדיווח של אנשי השירות הרפואי על מצב הבריאות במחנה הוא הוגדר "על סף קטסטרופה". את המסע אל המחנה עשו ברגל, כשהם חשופים לסכנות הדרך. נוכח המצב הקשה במחנה העלייה בתימן, תבע ראש הממשלה בן גוריון, להאיץ את זרם העלייה ככל האפשר. מספטמבר 1949 הגיעו ארצה מדי יום כ-500 עולים. ב- 19 בספטמבר 1949 התירה ממשלת ישראל, בפעם הראשונה, לפרסם באופן רשמי פרטים על העלאת יהודי תימן לישראל. אז ניתן פומבי לסוד שהיה כבר נחלתם של רבים. הכינוי היה "עליית על כנפי נשרים", על יסוד הפסוק "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרים ואָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות, יט 4), אך שם המבצע שהשתרש בציבור היה "מרבד הקסמים".
מאוקטובר 1950 ועד 1956 עלו לארץ בדרכים שונות עוד 1,793 עולים. במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" הוטסו בכ-380 טיסות לישראל כ-47,000 מיהודי תימן, 1,500 מיהודי עדן ו-500 מיהודי ג'יבוטי ואריתריאה. הטיסה האחרונה נחתה בארץ בספטמבר 1950.
מעלייה למאבק פוליטי
עם הגעת העולים לארץ התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. עד אז היה נתון עיקר הטיפול בקליטה בידי "התאחדות התימנים", ואילו כעת החליטו ההסתדרות הכללית, "הפועל המזרחי" ו"אגודת ישראל" ליטול חלק במעשה הקליטה.
התאחדות התימנים בארץ ישראל היא מפלגה עדתית אשר הוקמה ב-1923. נציגיה השתתפו באספת הנבחרים, הקונגרס הציוני העולמי, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה והשנייה. לכנסת הראשונה נבחר מטעמה זכריה גלוסקא בזכות 4399 קולות, ובכנסת השנייה – יו"ר ההתאחדות שמעון גרידי, בזכות 7965 מצביעים. לאחר כנסת זו ובמהלך השנים נעלמה המפלגה מהמפה הפוליטית.
המאבק הפוליטי הכביד על חבלי הקליטה של העולים. נשמעו טענות על ניסיונות לפגוע באורח החיים המסורתי של העולים ולמשוך אותם למסגרות חילוניות. אף על פי כן הצליחו העולים להיקלט מהר והיטב בישראל.
כל השנים נשמעו טענות בדבר חטיפת ילדים עולים מתימן על ידי בעלי תפקידים רשמיים, בעיקר בבתי חולים, והעברתם למשפחות שאינן דתיות. הוקמו כמה ועדות בדיקה וחקירה, אשר כולן לא הצביעו על ממצאים מוכחים לטענות. חלק מיהודי תימן ממשיכים עד היום להאשים את המדינה בהקשר זה.
תודה לד"ר דב לויטן, לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, לארכיון המדינה ולמערך לשירותים רוחניים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית
מבצע העלאת יהודי תימן לארץ אחרי קום המדינה, "על כנפי נשרים", החל ב-15.12.1949. לרגל ציון 70 שנה למבצע ולתפארת קהילת יוצאי תימן – תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
עולים ממתינים בשדה התעופה בעדן. צילום: זולטן קלוגר, באדיבות אוסף התצלומים הלאומי, לע"מ
הקהילה העתיקה של יהודים בתימן קיימה קשרים הדוקים עם היישוב בארץ ישראל לאורך השנים. כבר בשנת תרמ"ב (1882-1881) הגיע הגל הראשון של עולי תימן שנקרא 'אעלה בתמ"ר" (בתמ"ר היא שנת תרמ"ב בשינוי סדר האותיות). בימי העלייה השנייה (1914-1904) ובתקופת המנדט (1948-1920) המשיכו יהודים מתימן לעלות, ומילאו תפקיד חשוב בפיתוח היישוב היהודי ובחיזוקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה מנו יוצאי תימן בישראל כ- 28,000 נפש. במהלך המלחמה הגיעו עוד כ-5000 איש ואישה. במאי 1945 נסגרו שערי היציאה מתימן והעלייה פסקה.
כ- 7,000 יהודים שכבר יצאו מתימן, נתקעו בעדן ורוכזו במחנה "גאולה" ("חאשד"). חלקם חזרו לתימן ומקצתם נקלטו באופן זמני בעדן, מושבה בריטית מאז 1839. האימאם בתימן לא התיר עליית יהודים מתחומי ארצו, ושנים רבות נאלצו יהודי המדינה שרצו לעלות לארץ להגיע לעדן תחילה. משם המשיכו למצרים ולאחר מכן לארץ. ערב הקמת המדינה חיו ברחבי הארץ כ-50,000 איש יוצאי תימן.
לאחר רצח שליט תימן בתחילת 1949 הומלך בנו, האימאם יחיא, וזה התיר במאי 1949 את יציאתם של היהודים מהמדינה. בעקבות זאת, ומחשש פן ישנו שלטונות תימן את דעתם, החליטה ממשלת ישראל על מבצע מזורז להבאת העולים לארץ. אנשי הסוכנות שנשלחו למשימה היו מעטים מדי. הם נדרשו לפעול בחשאי, מחשש כי האוכלוסייה המוסלמית תתנכל לעולים.
בקיץ 1949 גבר זרם העולים אשר הגיעו למחנה 'גאולה', ליד העיר עדן. במקום, אשר נועד להכיל פחות מאלף איש, שהו כ-31,000 איש. בדיווח של אנשי השירות הרפואי על מצב הבריאות במחנה הוא הוגדר "על סף קטסטרופה". את המסע אל המחנה עשו ברגל, כשהם חשופים לסכנות הדרך. נוכח המצב הקשה במחנה העלייה בתימן, תבע ראש הממשלה בן גוריון, להאיץ את זרם העלייה ככל האפשר. מספטמבר 1949 הגיעו ארצה מדי יום כ-500 עולים. ב- 19 בספטמבר 1949 התירה ממשלת ישראל, בפעם הראשונה, לפרסם באופן רשמי פרטים על העלאת יהודי תימן לישראל. אז ניתן פומבי לסוד שהיה כבר נחלתם של רבים. הכינוי היה "עליית על כנפי נשרים", על יסוד הפסוק "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרים ואָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות, יט 4), אך שם המבצע שהשתרש בציבור היה "מרבד הקסמים".
מאוקטובר 1950 ועד 1956 עלו לארץ בדרכים שונות עוד 1,793 עולים. במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" הוטסו בכ-380 טיסות לישראל כ-47,000 מיהודי תימן, 1,500 מיהודי עדן ו-500 מיהודי ג'יבוטי ואריתריאה. הטיסה האחרונה נחתה בארץ בספטמבר 1950.
מעלייה למאבק פוליטי
עם הגעת העולים לארץ התנהל מאבק קשה על הטיפול בהם ועל האחריות לקליטתם. עד אז היה נתון עיקר הטיפול בקליטה בידי "התאחדות התימנים", ואילו כעת החליטו ההסתדרות הכללית, "הפועל המזרחי" ו"אגודת ישראל" ליטול חלק במעשה הקליטה.
התאחדות התימנים בארץ ישראל היא מפלגה עדתית אשר הוקמה ב-1923. נציגיה השתתפו באספת הנבחרים, הקונגרס הציוני העולמי, מועצת העם, מועצת המדינה הזמנית והכנסת הראשונה והשנייה. לכנסת הראשונה נבחר מטעמה זכריה גלוסקא בזכות 4399 קולות, ובכנסת השנייה – יו"ר ההתאחדות שמעון גרידי, בזכות 7965 מצביעים. לאחר כנסת זו ובמהלך השנים נעלמה המפלגה מהמפה הפוליטית.
המאבק הפוליטי הכביד על חבלי הקליטה של העולים. נשמעו טענות על ניסיונות לפגוע באורח החיים המסורתי של העולים ולמשוך אותם למסגרות חילוניות. אף על פי כן הצליחו העולים להיקלט מהר והיטב בישראל.
כל השנים נשמעו טענות בדבר חטיפת ילדים עולים מתימן על ידי בעלי תפקידים רשמיים, בעיקר בבתי חולים, והעברתם למשפחות שאינן דתיות. הוקמו כמה ועדות בדיקה וחקירה, אשר כולן לא הצביעו על ממצאים מוכחים לטענות. חלק מיהודי תימן ממשיכים עד היום להאשים את המדינה בהקשר זה.
תודה לד"ר דב לויטן, לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, לארכיון המדינה ולמערך לשירותים רוחניים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית
