המציאות מוכיחה: יש הסדרה בעזה
השימוש במסגרת מסדרת כוחנית, כלכלית וחשאית, מצד ישראל וחמאס, מייצרת הסדרה דה-פקטו של המצב הקיים מול רצועת עזה. לאור הסדרה זו, כל ציפייה לאפס אלימות באזור צפויה לאכזבה. דעה
עמי רוחקס דומבה
| 09/11/2019
יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה. צילום (ארכיון): AP
שיגור מטח הרקטות האחרון מעזה לשדרות היה עוד סימן לכך שבפועל ישנה הסדרה בין ישראל לחמאס בעזה. גם הפעם, חמאס נקט בצעד אלים נגד מדינת ישראל, וגם הפעם חיל האוויר הגיב והאירוע הסתיים בהכלה. מיד בסוף האירוע צפו תגובות בתקשורת של ראשי רשויות בעוטף עזה, שביקרו את אוזלת היד של הממשלה להשיג מצב של אפס אלימות באזור. ביקורת דומה הושמעה גם ברשתות החברתיות כלפי הממשלה. הביקורת מעלה שאלה מהותית - מהי הצפייה הישראלית למסגרת התנהגותית מסדרת בעזה?
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
ראשית, אטען כי את המסגרת ההתנהגותית בין ישראל לחמאס יש לחלק לשניים - הסכם והסדרה. הסכמי אוסלו ופריז לדוגמא משפיעים על ההתנהגות בין ישראל לחמאס בהיבטים כלכליים ותפעוליים. רק לאחרונה הגישה הרשות הפלסטינית בקשה לשטח כלכלי ימי בעזה לאו"ם. הסכם פריז משפיע ישירות על חילוט המיסים במעברי הגבול בעזה בהם שולטת ישראל. אומנם אין מדובר בהסכם המספק בפועל מצב אי-לוחמה, אך הוא מספק קווים למסגרת התנהגות מסדרת.
בעוד אין בין ישראל לחמאס הסכם קבע (שלום) או הסכם ארעי (הודנה) להפסקת לחימה, מאז מבצע צוק איתן ב-2014, לא היה בעזה מבצע צבאי מהותי, כזה שיכלול כיבוש חלקים מהרצועה והכנסת כוחות חי"ר. אלה חמש שנים בהן הצדדים מצליחים להכיל את האלימות באופן יחסי בעצימות נמוכה. בשנים אלה, המסגרת המסדרת באזור עוטף עזה כוללת פרצי אלימות רגעיים, הכוללים בעיקר ירי רקטות מצד חמאס ושימוש בחיל אוויר מצד ישראל, וביניהם תקופות שקט זמניות.
רצף ההסדרה
אם בוחנים את כל התקופה מאז צוק איתן ועד ימינו כרצף אחד של אירועים, ניתן לראות דפוס פעולה חוזר, מצד שני הצדדים, המהווה הסדרה. בשונה מהסכם המהווה הסכמה של שני הצדדים מראש על מסגרת התנהגות מסדרת (למשל, אי-לוחמה, אחריות על מעברי גבול, עצמאות כלכלית וצבאית וכו'), הסדרה היא בבחינת מסגרת מסדרת לא כתובה המתגבשת מהפעולות בשטח של הצדדים.
בהיבט כוח צבאי, נוקטים שני הצדדים במרבית הזמן באסטרטגיית הצעדים (טיט-פור-טאט), שמהותה שמירה על מסגרת כוחנית מסדרת למניעת הסלמה. כאשר צד אחד מעלה את האלימות (לדוגמא: ירי רקטה או מבצע חשאי צבאי ישראלי), הצד השני מגיב באותה "רמת" עצימות. אם צד אחד מחליט להסלים את התגובה, גם אז, ההסלמה היא כמה דרגות מעל רמת העצימות של המתקפה המקורית או מזו של התגובה הקודמת. ההסלמה ההדרגתית מאפשרת לכל צד לחשב את העלות\תועלת בהסלמה נוספת, כאשר בתוספת דיפלומטיה ישירה או עקיפה, ההסתברות להכיל את האלימות עולה.
תשלום תמורת שקט
לצד הסדרה בהיבט הכוח הצבאי, קיימת בין ישראל לחמאס גם הסדרה בהיבטים כלכליים "רכים". ישראל שולטת על מעברי הגבול, פרט לרפיח שנמצא בשליטת מצרים. תיאום בין מצרים לישראל מאפשר שימוש במקל וגזר כדיפלומטיה עקיפה להורדת סף האלימות. ישראל גם מספקת לעזה חשמל ומים. גם במקרה זה מדובר בשימוש במשאבים כלכליים הכרחיים לאוכלוסייה כמנוף על חמאס. ככל שהאוכלוסייה סובלת יותר, כך מופעל לחץ פנימי על חמאס, והפוך. ארה"ב ואירופה משתמשות באותה טכניקה על ידי מימוש סנקציות כלכליות על מדינה, ארגונים או יחידים. בפן הכלכלי, ישראל גם מקיימת סידור עם קטאר שמעבירה כל חודש עשרות מיליוני דולרים לרצועת עזה. מדובר בהסדרה כלכלית עם חמאס שמהותה תשלום תמורת שקט.
בנוסף להסדרה בכוח צבאי ואמצעים כלכליים, ישראל משתמשת גם בשירותי הביון שלה לצורך שמירה על הסדרה. לאחרונה פורסמו דבריו של ראש המוסד בעיתון במשפחה, לפיהם הארגון מחסל לא מעט אנשי חמאס בחו"ל. אחר כך חזר בו, אבל נניח לצורך הדיון שהאמת באמצע. כלומר, גם כאן, כאשר ישראל רואה שחמאס עובר סף מסוים של בניין כוח, היא דואגת להחליש את אותו מנגנון מסוים. חמאס מצידו מנסה לבנות אותו שוב, וחוזר חלילה.
אין ספק כי המצב הקיים בעזה אינו אידיאלי בלשון המעטה. עם זאת, השימוש במסגרת מסדרת כוחנית, כלכלית וחשאית, מצד שני הצדדים לסכסוך, מייצרת הסדרה דה-פקטו של המצב הקיים בעזה בחמש השנים האחרונות. לאור הסדרה זו, כל ציפייה לאפס אלימות צפויה לאכזבה. הפתרון ככל הנראה טמון בהסכם ארוך טווח בין הצדדים, אם וכאשר יתממש.
השימוש במסגרת מסדרת כוחנית, כלכלית וחשאית, מצד ישראל וחמאס, מייצרת הסדרה דה-פקטו של המצב הקיים מול רצועת עזה. לאור הסדרה זו, כל ציפייה לאפס אלימות באזור צפויה לאכזבה. דעה
יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה. צילום (ארכיון): AP
שיגור מטח הרקטות האחרון מעזה לשדרות היה עוד סימן לכך שבפועל ישנה הסדרה בין ישראל לחמאס בעזה. גם הפעם, חמאס נקט בצעד אלים נגד מדינת ישראל, וגם הפעם חיל האוויר הגיב והאירוע הסתיים בהכלה. מיד בסוף האירוע צפו תגובות בתקשורת של ראשי רשויות בעוטף עזה, שביקרו את אוזלת היד של הממשלה להשיג מצב של אפס אלימות באזור. ביקורת דומה הושמעה גם ברשתות החברתיות כלפי הממשלה. הביקורת מעלה שאלה מהותית - מהי הצפייה הישראלית למסגרת התנהגותית מסדרת בעזה?
ביטחון בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
ראשית, אטען כי את המסגרת ההתנהגותית בין ישראל לחמאס יש לחלק לשניים - הסכם והסדרה. הסכמי אוסלו ופריז לדוגמא משפיעים על ההתנהגות בין ישראל לחמאס בהיבטים כלכליים ותפעוליים. רק לאחרונה הגישה הרשות הפלסטינית בקשה לשטח כלכלי ימי בעזה לאו"ם. הסכם פריז משפיע ישירות על חילוט המיסים במעברי הגבול בעזה בהם שולטת ישראל. אומנם אין מדובר בהסכם המספק בפועל מצב אי-לוחמה, אך הוא מספק קווים למסגרת התנהגות מסדרת.
בעוד אין בין ישראל לחמאס הסכם קבע (שלום) או הסכם ארעי (הודנה) להפסקת לחימה, מאז מבצע צוק איתן ב-2014, לא היה בעזה מבצע צבאי מהותי, כזה שיכלול כיבוש חלקים מהרצועה והכנסת כוחות חי"ר. אלה חמש שנים בהן הצדדים מצליחים להכיל את האלימות באופן יחסי בעצימות נמוכה. בשנים אלה, המסגרת המסדרת באזור עוטף עזה כוללת פרצי אלימות רגעיים, הכוללים בעיקר ירי רקטות מצד חמאס ושימוש בחיל אוויר מצד ישראל, וביניהם תקופות שקט זמניות.
רצף ההסדרה
אם בוחנים את כל התקופה מאז צוק איתן ועד ימינו כרצף אחד של אירועים, ניתן לראות דפוס פעולה חוזר, מצד שני הצדדים, המהווה הסדרה. בשונה מהסכם המהווה הסכמה של שני הצדדים מראש על מסגרת התנהגות מסדרת (למשל, אי-לוחמה, אחריות על מעברי גבול, עצמאות כלכלית וצבאית וכו'), הסדרה היא בבחינת מסגרת מסדרת לא כתובה המתגבשת מהפעולות בשטח של הצדדים.
בהיבט כוח צבאי, נוקטים שני הצדדים במרבית הזמן באסטרטגיית הצעדים (טיט-פור-טאט), שמהותה שמירה על מסגרת כוחנית מסדרת למניעת הסלמה. כאשר צד אחד מעלה את האלימות (לדוגמא: ירי רקטה או מבצע חשאי צבאי ישראלי), הצד השני מגיב באותה "רמת" עצימות. אם צד אחד מחליט להסלים את התגובה, גם אז, ההסלמה היא כמה דרגות מעל רמת העצימות של המתקפה המקורית או מזו של התגובה הקודמת. ההסלמה ההדרגתית מאפשרת לכל צד לחשב את העלות\תועלת בהסלמה נוספת, כאשר בתוספת דיפלומטיה ישירה או עקיפה, ההסתברות להכיל את האלימות עולה.
תשלום תמורת שקט
לצד הסדרה בהיבט הכוח הצבאי, קיימת בין ישראל לחמאס גם הסדרה בהיבטים כלכליים "רכים". ישראל שולטת על מעברי הגבול, פרט לרפיח שנמצא בשליטת מצרים. תיאום בין מצרים לישראל מאפשר שימוש במקל וגזר כדיפלומטיה עקיפה להורדת סף האלימות. ישראל גם מספקת לעזה חשמל ומים. גם במקרה זה מדובר בשימוש במשאבים כלכליים הכרחיים לאוכלוסייה כמנוף על חמאס. ככל שהאוכלוסייה סובלת יותר, כך מופעל לחץ פנימי על חמאס, והפוך. ארה"ב ואירופה משתמשות באותה טכניקה על ידי מימוש סנקציות כלכליות על מדינה, ארגונים או יחידים. בפן הכלכלי, ישראל גם מקיימת סידור עם קטאר שמעבירה כל חודש עשרות מיליוני דולרים לרצועת עזה. מדובר בהסדרה כלכלית עם חמאס שמהותה תשלום תמורת שקט.
בנוסף להסדרה בכוח צבאי ואמצעים כלכליים, ישראל משתמשת גם בשירותי הביון שלה לצורך שמירה על הסדרה. לאחרונה פורסמו דבריו של ראש המוסד בעיתון במשפחה, לפיהם הארגון מחסל לא מעט אנשי חמאס בחו"ל. אחר כך חזר בו, אבל נניח לצורך הדיון שהאמת באמצע. כלומר, גם כאן, כאשר ישראל רואה שחמאס עובר סף מסוים של בניין כוח, היא דואגת להחליש את אותו מנגנון מסוים. חמאס מצידו מנסה לבנות אותו שוב, וחוזר חלילה.
אין ספק כי המצב הקיים בעזה אינו אידיאלי בלשון המעטה. עם זאת, השימוש במסגרת מסדרת כוחנית, כלכלית וחשאית, מצד שני הצדדים לסכסוך, מייצרת הסדרה דה-פקטו של המצב הקיים בעזה בחמש השנים האחרונות. לאור הסדרה זו, כל ציפייה לאפס אלימות צפויה לאכזבה. הפתרון ככל הנראה טמון בהסכם ארוך טווח בין הצדדים, אם וכאשר יתממש.
