פיצוץ הרימון שהקים את משמר הכנסת
ב-29 באוקטובר 1957 השליך יהודי רימון לאולם מליאת הכנסת. בעקבות זאת הוקם משמר הכנסת וחודדו נהלי הביטחון. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
אפרים לפיד
| 01/11/2019
משמר הכנסת. באדיבות אתר הכנסת
יום ז' בחשוון תשי"ח, 29 באוקטובר 1957, אמור היה להיות יום רגיל ושקט בבית הנבחרים של ישראל, לאחר תקופה ארוכה של דיונים סוערים ומתוחים בעקבות מלחמת סיני – שנה בדיוק קודם לכן. זמן קצר לפני תחילת הישיבה התכנסו במזנון הכנסת, כהרגלם, כמה עיתונאים. קצין הכנסת, סא"ל משה יונה חצור, הסב אף הוא אל אחד השולחנות במזנון עם חבורה של קצרניות הכנסת, ושוחח אתן בעליצות. מאוחר יותר טענו נגדו כי לא הקדיש באותו יום תשומת לב מספקת לביטחון הפנים של בניין הכנסת, שעליו היה מופקד.
שעה קלה לפני פתיחת ישיבת הכנסת הלך משה דואק, צעיר צנום ונמוך קומה במעלה רחוב המלך ג'ורג' בירושלים, פניו מועדות אל הכנסת ובכיסו רימון יד. הוא התקרב אל אשנב חלוקת הכרטיסים בפתח בניין הכנסת וביקש "אתיון" לישיבה ביציע האורחים. פקיד האתיונים, אברהם שפירא, כמעט לא הסתכל בפני הבחור. הוא הושיט לו את כרטיס הכניסה ליציע והמשיך לחלק כרטיסים לבאים אחריו בתור.
פצצה באולם!
ישיבת הכנסת נפתחה בשעה 16:00, בסקירת שרת החוץ גולדה מאיר בענייני מדיניות החוץ והביטחון. על אף הנושא הרציני, לא הורגש מתח מיוחד באולם הישיבות. בשעה 18:00 בקירוב נאם על הדוכן חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל, תוך משפטים חריפים נגד ההתחמשות של מצרים וסוריה בעזרת ברית המועצות. ואז נשמעה התפוצצות חזקה באולם. יצחק רפאל היה הראשון שעמד על משמעות ההתפוצצות, קרא "פצצה!" והשתטח מלוא קומתו ארצה ליד דוכן הנואמים. מעשה אינסטינקטיבי זה הציל כנראה את חייו.
הרימון שזרק משה דואק מהיציע אל הדוכן פגע בקרבת מקום ורסיסיו התפזרו על שולחן הממשלה. מעל ראשי הנוכחים באולם התאבך עשן סמיך, וקשה היה לראות את המתרחש. מיד התבררו התוצאות הקשות של זריקת הרימון. מרסיסי הרימון נפצע קשה שר הדתות משה שפירא. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו באורח קל.
דואק ניסה להימלט מהמקום, אבל נתפס בידי כמה אנשים מהקהל שישבו בסמוך לו. הוא ניסה להתחמק, ומלמל מלים בלתי מובנות בעברית. יותר מאוחר התברר כי הוא אינו שפוי. בתחקיר ראשוני הוא דיבר על "חשבון" שיש לו עם הסוכנות, והליט את פניו בידיו כדי לא לראות את הסובבים אותו.
הבכי וההתנצלות
יושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, שיצא מבוהל מלשכתו לשמע קול הנפץ, קרב אל המתנקש שישב על הארץ בעת חקירתו ושאל אותו בכאב: "למה עשית זאת? כיצד יכולת להרים יד על הבית העליון של מדינת ישראל"? המתנקש הרים אליו את עיניו, ובהכירו את יושב ראש הכנסת התייפח והביע צער על המעשה שעשה. אנשי הביטחון, שהכירו את משה דואק, מיהרו להודיע ליושב ראש הכנסת כי האיש אינו שפוי וכי מן הראוי להודיע מיד שההתנקשות לא הייתה על רקע פוליטי ולא נעשתה בידי ערבים כתגמול על מבצע סיני ביום השנה, כפי שהיה אפשר להניח.
ואומנם, כבר בשעה 19:00 שודרה הידיעה ב"קול ישראל". הפרסום ברדיו גרם לזעזוע ולתדהמה כללית, ועם זה הביא להקלה במתח, לאחר שהתברר שלא מדובר בפיגוע חבלני שבוצע על ידי ערבים. לאחר פרסום הידיעה ב"קול ישראל" החלו לנהור אל רחבת הכנסת המונים מתושבי ירושלים, שחששו מפני פגיעה חמורה עוד יותר בכנסת. כשעתיים לאחר האירוע חידשה הכנסת את ישיבת המליאה.
הוראות שנכתבו בדם
מלקחי האירוע הותקנה ביציע הציבור מחיצה משוריינת, כדי למנוע פגיעה ביושבים באולם מידי אורחים ביציע. לקצין הכנסת ניתנה הוראה לבדוק בקפדנות רבה את הבאים לבניין ובשעת הצורך אף לערוך חיפוש בכליהם ובבגדיהם. השינוי החשוב ביותר נעשה במערך הביטחוני החיצוני של בניין הכנסת: עד להתנקשות כמעט לא היו שומרים סביב הכנסת, ורק שני נוטרים לא חמושים שמרו על פתח הבניין. בעקבות האירוע החליטה נשיאות הכנסת להקים את משמר הכנסת ולהגביר את השמירה הביטחונית. עד אז הייתה פלוגה של משטרת תל אביב אחראית לביטחון הכנסת במדי שוטרים, בלי כפיפות לכנסת. לדרגות של קציני המשמר ניתנו שמות: שמר (מקביל לפקד במשטרה), רב שמר (מקביל רב פקד, רפ"ק), סגן גונן (מקביל סגן ניצב, סנ"צ), גונן משנה (מקביל ניצב משנה, נצ"מ), תת-גונן (תת ניצב) וגונן - קצין הכנסת ומפקד המשמר (מקביל לניצב).
עקב פציעתו, אושפז בן-גוריון בבית החולים הדסה. כעבור כמה ימים, ב-2 בנובמבר 1957, התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו של בן גוריון, אל"מ נחמיה ארגוב, לאחר תאונת דרכים בה היה מעורב. היה חשש שאם תגיע לאוזני בן גוריון הידיעה המצערת על ההתאבדות, הדבר יפגע בבריאותו. משום כך, ביום בו פורסמה הידיעה, הדפיסו חלק ממערכות העיתונים מספר קטן של גיליונות שיועדו במיוחד עבור ראש הממשלה, ובהם לא אוזכרה התאבדותו של ארגוב. בדרך זו נדחה המועד בו הגיע לאוזניו המידע העצוב.
תודה לאתר הכנסת
ב-29 באוקטובר 1957 השליך יהודי רימון לאולם מליאת הכנסת. בעקבות זאת הוקם משמר הכנסת וחודדו נהלי הביטחון. תזכורת בטור השבועי של אפרים לפיד
משמר הכנסת. באדיבות אתר הכנסת
יום ז' בחשוון תשי"ח, 29 באוקטובר 1957, אמור היה להיות יום רגיל ושקט בבית הנבחרים של ישראל, לאחר תקופה ארוכה של דיונים סוערים ומתוחים בעקבות מלחמת סיני – שנה בדיוק קודם לכן. זמן קצר לפני תחילת הישיבה התכנסו במזנון הכנסת, כהרגלם, כמה עיתונאים. קצין הכנסת, סא"ל משה יונה חצור, הסב אף הוא אל אחד השולחנות במזנון עם חבורה של קצרניות הכנסת, ושוחח אתן בעליצות. מאוחר יותר טענו נגדו כי לא הקדיש באותו יום תשומת לב מספקת לביטחון הפנים של בניין הכנסת, שעליו היה מופקד.
שעה קלה לפני פתיחת ישיבת הכנסת הלך משה דואק, צעיר צנום ונמוך קומה במעלה רחוב המלך ג'ורג' בירושלים, פניו מועדות אל הכנסת ובכיסו רימון יד. הוא התקרב אל אשנב חלוקת הכרטיסים בפתח בניין הכנסת וביקש "אתיון" לישיבה ביציע האורחים. פקיד האתיונים, אברהם שפירא, כמעט לא הסתכל בפני הבחור. הוא הושיט לו את כרטיס הכניסה ליציע והמשיך לחלק כרטיסים לבאים אחריו בתור.
פצצה באולם!
ישיבת הכנסת נפתחה בשעה 16:00, בסקירת שרת החוץ גולדה מאיר בענייני מדיניות החוץ והביטחון. על אף הנושא הרציני, לא הורגש מתח מיוחד באולם הישיבות. בשעה 18:00 בקירוב נאם על הדוכן חבר הכנסת יצחק רפאל מהמפד"ל, תוך משפטים חריפים נגד ההתחמשות של מצרים וסוריה בעזרת ברית המועצות. ואז נשמעה התפוצצות חזקה באולם. יצחק רפאל היה הראשון שעמד על משמעות ההתפוצצות, קרא "פצצה!" והשתטח מלוא קומתו ארצה ליד דוכן הנואמים. מעשה אינסטינקטיבי זה הציל כנראה את חייו.
הרימון שזרק משה דואק מהיציע אל הדוכן פגע בקרבת מקום ורסיסיו התפזרו על שולחן הממשלה. מעל ראשי הנוכחים באולם התאבך עשן סמיך, וקשה היה לראות את המתרחש. מיד התבררו התוצאות הקשות של זריקת הרימון. מרסיסי הרימון נפצע קשה שר הדתות משה שפירא. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר ושר התחבורה משה כרמל נפצעו באורח קל.
דואק ניסה להימלט מהמקום, אבל נתפס בידי כמה אנשים מהקהל שישבו בסמוך לו. הוא ניסה להתחמק, ומלמל מלים בלתי מובנות בעברית. יותר מאוחר התברר כי הוא אינו שפוי. בתחקיר ראשוני הוא דיבר על "חשבון" שיש לו עם הסוכנות, והליט את פניו בידיו כדי לא לראות את הסובבים אותו.
הבכי וההתנצלות
יושב ראש הכנסת, יוסף שפרינצק, שיצא מבוהל מלשכתו לשמע קול הנפץ, קרב אל המתנקש שישב על הארץ בעת חקירתו ושאל אותו בכאב: "למה עשית זאת? כיצד יכולת להרים יד על הבית העליון של מדינת ישראל"? המתנקש הרים אליו את עיניו, ובהכירו את יושב ראש הכנסת התייפח והביע צער על המעשה שעשה. אנשי הביטחון, שהכירו את משה דואק, מיהרו להודיע ליושב ראש הכנסת כי האיש אינו שפוי וכי מן הראוי להודיע מיד שההתנקשות לא הייתה על רקע פוליטי ולא נעשתה בידי ערבים כתגמול על מבצע סיני ביום השנה, כפי שהיה אפשר להניח.
ואומנם, כבר בשעה 19:00 שודרה הידיעה ב"קול ישראל". הפרסום ברדיו גרם לזעזוע ולתדהמה כללית, ועם זה הביא להקלה במתח, לאחר שהתברר שלא מדובר בפיגוע חבלני שבוצע על ידי ערבים. לאחר פרסום הידיעה ב"קול ישראל" החלו לנהור אל רחבת הכנסת המונים מתושבי ירושלים, שחששו מפני פגיעה חמורה עוד יותר בכנסת. כשעתיים לאחר האירוע חידשה הכנסת את ישיבת המליאה.
הוראות שנכתבו בדם
מלקחי האירוע הותקנה ביציע הציבור מחיצה משוריינת, כדי למנוע פגיעה ביושבים באולם מידי אורחים ביציע. לקצין הכנסת ניתנה הוראה לבדוק בקפדנות רבה את הבאים לבניין ובשעת הצורך אף לערוך חיפוש בכליהם ובבגדיהם. השינוי החשוב ביותר נעשה במערך הביטחוני החיצוני של בניין הכנסת: עד להתנקשות כמעט לא היו שומרים סביב הכנסת, ורק שני נוטרים לא חמושים שמרו על פתח הבניין. בעקבות האירוע החליטה נשיאות הכנסת להקים את משמר הכנסת ולהגביר את השמירה הביטחונית. עד אז הייתה פלוגה של משטרת תל אביב אחראית לביטחון הכנסת במדי שוטרים, בלי כפיפות לכנסת. לדרגות של קציני המשמר ניתנו שמות: שמר (מקביל לפקד במשטרה), רב שמר (מקביל רב פקד, רפ"ק), סגן גונן (מקביל סגן ניצב, סנ"צ), גונן משנה (מקביל ניצב משנה, נצ"מ), תת-גונן (תת ניצב) וגונן - קצין הכנסת ומפקד המשמר (מקביל לניצב).
עקב פציעתו, אושפז בן-גוריון בבית החולים הדסה. כעבור כמה ימים, ב-2 בנובמבר 1957, התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו של בן גוריון, אל"מ נחמיה ארגוב, לאחר תאונת דרכים בה היה מעורב. היה חשש שאם תגיע לאוזני בן גוריון הידיעה המצערת על ההתאבדות, הדבר יפגע בבריאותו. משום כך, ביום בו פורסמה הידיעה, הדפיסו חלק ממערכות העיתונים מספר קטן של גיליונות שיועדו במיוחד עבור ראש הממשלה, ובהם לא אוזכרה התאבדותו של ארגוב. בדרך זו נדחה המועד בו הגיע לאוזניו המידע העצוב.
תודה לאתר הכנסת
