האמצעים של "תנופה" לא יספקו הכרעה מהירה
התכנית הרב-שנתית "תנופה" מצביעה על צורך בחיזוק האמצעים האוויריים ודומיהם. כמו תמיד, אם יש מטרה להשיג הכרעה – זה לא מה שיביא להשגתה. ההכרעה המהירה תבוא ביכולת תמרון מהירה לעומק השטח, ואת זה צריך לבנות. דעה
רונן איציק
| 01/11/2019
"רק תמרון יביא להכרעה מהירה". מתוך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: דובר צה"ל
בשנים האחרונות סוגיית ההכרעה במלחמה מדוברת רבות. מדובר בנושא שכבר מצוי ברמה הפילוסופית, והוא נתון לשיח גם ברמה הגלובאלית. מאז שהמלחמות הפכו להיות א-סימטריות, בין מדינות ריבוניות ובין ארגונים תת-מדינתיים, נדמה שהמושגים "ניצחון", ו"הכרעה" התשטשו, בעיקר כיוון שארגונים תת-מדינתיים רואים בעצם ההישרדות כניצחון, בשעה שהמדינות שנלחמות בהם לא מצליחות להשמידם. כך, הצד החלש תמיד מנצח לדידו, ואילו המדינה הנלחמת בו לא מספקת את "הסחורה".
המצב בזירות בהן ישראל נלחמת הוא בדיוק זה – מול חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון ניכר כי מתקשים להשיג הכרעה, והדבר חוזר על עצמו בכל "סבב" או מבצע מערכתי אחת למספר שנים. מכאן גם עלה המושג "חמיצות", בו השתמשו רבים בסיום מבצע "צוק איתן", עקב כך שתוצאותיו לא היו מובהקות. עיקר הבעייה במבצע זה הייתה התארכותו ליותר מ-50 יום, בשעה שהרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, ניסה לאורך כל הקדנציה לדחוף את המושג "הכרעה מהירה". דומה שכאילו חמאס תקע לנו אצבע בעין, ולא הייתה הכרעה. ואם הייתה כזו, בטח שלא הייתה מהירה.
אתכם בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
אז בעצם הבעיה נחלקת לשניים: א-סימטריה בדרך בה הצדדים רואים ניצחון, והיכולת להגיע להישג תוך פרק זמן קצר, נאמר עד שלושה שבועות לכל היותר.
בהקשר א-סימטריה טרמינולוגית הנובעת בעיקר מתפיסת העולם בשני הצדדים – האחד מדינה דמוקרטית הנשענת רבות על דעת הקהל, והשני ארגון טרור שנתפס בקרב תומכיו כ"לוחם חופש" – אין יכולת להסדיר את המשוואה הזו. לעולם ארגון הטרור יטען לניצחון כי הוא שרד, ולעולם דעת הקהל במדינה השנייה תושפע מכך.
נותר אם כן לסדר את המושג "משך זמן הלחימה", או "פרק הזמן המינימלי להבאת הישג מקסימלי". עם המושגים האלו ניתן להתנהל רק אם מוסכם על המדינאים והמצביאים כי מדובר בא-סימטריה המשבשת את מושג הניצחון. מכאן, שמעצבי המערכה הבאה נידרשים להגדיר מהו אותו הישג מבצעי מקסימלי שאליו נדרשים, ולאחר מכן להתאים את התכנית המבצעית הריאלית ביותר להבאת אותו הישג בממד זמן נסבל. לאחר מכן נדרש להחליט מי יפעל בשטח ובאילו עוצמות.
אין הכרעה ללא תמרון
וכאן טמונה בעיית היסוד של צה"ל בעשורים האחרונים, בהם כלל המהלכים הצבאיים נשענו בעיקר על אש מדוייקת וחיל אוויר, כל זאת תחת מעטפת מודיעין משוכללת. מאמצים אלה הפכו להיות המרכזיים במערכה, אך בחינת עומק לגבי האפקטיביות שלהם מציגה עובדה ברורה – אלה מאמצים תומכים, המביאים הישגים מוגבלים מאוד. לבטח, אין ביכולתם להכריע, בייחוד כאשר ארגוני הטרור מצאו פיתרון לא רע והוא להסתתר בתווך התת-קרקעי, וכך לקזז עליונות אוירית כזו או אחרת.
העובדה הזו מחזירה אותנו לרעיון קצת ישן, אך הוא היחידי שעדיין מסוגל לספק את הסחורה – התמרון היבשתי. וכאן ראוי להיזכר - הפעם האחרונה בה צה"ל הכריע הייתה בתמרון. זה קרה ב-82 אחרי המצור על אש"ף בבירות, שהוביל לגירוש ערפאת ואנשיו לטוניס. זה קרה ביהודה ושומרון לאחר מבצע "חומת מגן".
ומה בעצם היה בשני האירועים האלו? פעולה קרקעית מהירה של כוחות שריון ורגלים, כניסה לעומק השטח, לחימה בארגוני הטרור בתוך "קיני הצרעות", יצירת לחץ מתמשך ומתעצם, מצור, ובסופו כניעה. וזה כנראה לא עובד אחרת. בכל הפעמים מאז, בהן צה"ל ניסה לפעול באופן שונה ולהפעיל מאמצי אש בלתי פוסקים, די מהר דעכה האפקטיביות וההישג לא הושג.
מאז תחילת שנות ה-2000 קיצץ צה"ל בצבא היבשה, הן בסדר הכוחות והן באיכות האימונים. כדאי להיזכר בכך, בעיקר כיוון שהפרסומים אודות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי, מצביעים על צורך בחיזוק ההקשרים הלא מכריעים – האמצעים האוויריים ודומיהם. אם הרמטכ"ל מכוון להכרעה – זה לא יספק את ה"סחורה". ההכרעה המהירה תבוא באמצעות יכולת תמרון מהירה וקטלנית לעומק השטח. את זה צריך לבנות, ועל זה צריך להתאמן והרבה. להחזיק את הכוחות האלה במוכנות ובכשירות, וברגע שיידרש – להטילם ככדור באולינג ל"מגרש" - והתנופה שלו תעשה את שלה. לא תהיה הכרעה ללא תמרון. ולא תהיה הכרעה מהירה ללא תמרון של כוחות מאומנים, מצוידים ומיומנים.
ומה צריך לקרות כדי שזה יעבוד? אני מציע לקרוא קצת את דבריו של אלוף בדימוס יצחק בריק ולהבין למה זה לא עובד.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר בתחום יחסי צבא וחברה. מחבר הספרים "האדם שבטנק", ו"פרישה – מעבר הכרחי"
התכנית הרב-שנתית "תנופה" מצביעה על צורך בחיזוק האמצעים האוויריים ודומיהם. כמו תמיד, אם יש מטרה להשיג הכרעה – זה לא מה שיביא להשגתה. ההכרעה המהירה תבוא ביכולת תמרון מהירה לעומק השטח, ואת זה צריך לבנות. דעה
"רק תמרון יביא להכרעה מהירה". מתוך תרגיל צה"ל בדרום. צילום: דובר צה"ל
בשנים האחרונות סוגיית ההכרעה במלחמה מדוברת רבות. מדובר בנושא שכבר מצוי ברמה הפילוסופית, והוא נתון לשיח גם ברמה הגלובאלית. מאז שהמלחמות הפכו להיות א-סימטריות, בין מדינות ריבוניות ובין ארגונים תת-מדינתיים, נדמה שהמושגים "ניצחון", ו"הכרעה" התשטשו, בעיקר כיוון שארגונים תת-מדינתיים רואים בעצם ההישרדות כניצחון, בשעה שהמדינות שנלחמות בהם לא מצליחות להשמידם. כך, הצד החלש תמיד מנצח לדידו, ואילו המדינה הנלחמת בו לא מספקת את "הסחורה".
המצב בזירות בהן ישראל נלחמת הוא בדיוק זה – מול חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון ניכר כי מתקשים להשיג הכרעה, והדבר חוזר על עצמו בכל "סבב" או מבצע מערכתי אחת למספר שנים. מכאן גם עלה המושג "חמיצות", בו השתמשו רבים בסיום מבצע "צוק איתן", עקב כך שתוצאותיו לא היו מובהקות. עיקר הבעייה במבצע זה הייתה התארכותו ליותר מ-50 יום, בשעה שהרמטכ"ל דאז, רא"ל בני גנץ, ניסה לאורך כל הקדנציה לדחוף את המושג "הכרעה מהירה". דומה שכאילו חמאס תקע לנו אצבע בעין, ולא הייתה הכרעה. ואם הייתה כזו, בטח שלא הייתה מהירה.
אתכם בכל מקום: בואו לעקוב אחרינו באינסטגרם, בפייסבוק ובטוויטר
אז בעצם הבעיה נחלקת לשניים: א-סימטריה בדרך בה הצדדים רואים ניצחון, והיכולת להגיע להישג תוך פרק זמן קצר, נאמר עד שלושה שבועות לכל היותר.
בהקשר א-סימטריה טרמינולוגית הנובעת בעיקר מתפיסת העולם בשני הצדדים – האחד מדינה דמוקרטית הנשענת רבות על דעת הקהל, והשני ארגון טרור שנתפס בקרב תומכיו כ"לוחם חופש" – אין יכולת להסדיר את המשוואה הזו. לעולם ארגון הטרור יטען לניצחון כי הוא שרד, ולעולם דעת הקהל במדינה השנייה תושפע מכך.
נותר אם כן לסדר את המושג "משך זמן הלחימה", או "פרק הזמן המינימלי להבאת הישג מקסימלי". עם המושגים האלו ניתן להתנהל רק אם מוסכם על המדינאים והמצביאים כי מדובר בא-סימטריה המשבשת את מושג הניצחון. מכאן, שמעצבי המערכה הבאה נידרשים להגדיר מהו אותו הישג מבצעי מקסימלי שאליו נדרשים, ולאחר מכן להתאים את התכנית המבצעית הריאלית ביותר להבאת אותו הישג בממד זמן נסבל. לאחר מכן נדרש להחליט מי יפעל בשטח ובאילו עוצמות.
אין הכרעה ללא תמרון
וכאן טמונה בעיית היסוד של צה"ל בעשורים האחרונים, בהם כלל המהלכים הצבאיים נשענו בעיקר על אש מדוייקת וחיל אוויר, כל זאת תחת מעטפת מודיעין משוכללת. מאמצים אלה הפכו להיות המרכזיים במערכה, אך בחינת עומק לגבי האפקטיביות שלהם מציגה עובדה ברורה – אלה מאמצים תומכים, המביאים הישגים מוגבלים מאוד. לבטח, אין ביכולתם להכריע, בייחוד כאשר ארגוני הטרור מצאו פיתרון לא רע והוא להסתתר בתווך התת-קרקעי, וכך לקזז עליונות אוירית כזו או אחרת.
העובדה הזו מחזירה אותנו לרעיון קצת ישן, אך הוא היחידי שעדיין מסוגל לספק את הסחורה – התמרון היבשתי. וכאן ראוי להיזכר - הפעם האחרונה בה צה"ל הכריע הייתה בתמרון. זה קרה ב-82 אחרי המצור על אש"ף בבירות, שהוביל לגירוש ערפאת ואנשיו לטוניס. זה קרה ביהודה ושומרון לאחר מבצע "חומת מגן".
ומה בעצם היה בשני האירועים האלו? פעולה קרקעית מהירה של כוחות שריון ורגלים, כניסה לעומק השטח, לחימה בארגוני הטרור בתוך "קיני הצרעות", יצירת לחץ מתמשך ומתעצם, מצור, ובסופו כניעה. וזה כנראה לא עובד אחרת. בכל הפעמים מאז, בהן צה"ל ניסה לפעול באופן שונה ולהפעיל מאמצי אש בלתי פוסקים, די מהר דעכה האפקטיביות וההישג לא הושג.
מאז תחילת שנות ה-2000 קיצץ צה"ל בצבא היבשה, הן בסדר הכוחות והן באיכות האימונים. כדאי להיזכר בכך, בעיקר כיוון שהפרסומים אודות התכנית הרב-שנתית של הרמטכ"ל כוכבי, מצביעים על צורך בחיזוק ההקשרים הלא מכריעים – האמצעים האוויריים ודומיהם. אם הרמטכ"ל מכוון להכרעה – זה לא יספק את ה"סחורה". ההכרעה המהירה תבוא באמצעות יכולת תמרון מהירה וקטלנית לעומק השטח. את זה צריך לבנות, ועל זה צריך להתאמן והרבה. להחזיק את הכוחות האלה במוכנות ובכשירות, וברגע שיידרש – להטילם ככדור באולינג ל"מגרש" - והתנופה שלו תעשה את שלה. לא תהיה הכרעה ללא תמרון. ולא תהיה הכרעה מהירה ללא תמרון של כוחות מאומנים, מצוידים ומיומנים.
ומה צריך לקרות כדי שזה יעבוד? אני מציע לקרוא קצת את דבריו של אלוף בדימוס יצחק בריק ולהבין למה זה לא עובד.
הכותב הינו מפקד חטיבת שריון לשעבר, כיום חוקר בתחום יחסי צבא וחברה. מחבר הספרים "האדם שבטנק", ו"פרישה – מעבר הכרחי"
