הקו המחבר בין "קיר הברזל" לתפיסת הביטחון המודרנית של ישראל
מאמרו הקלאסי של ז'בוטינסקי כולל עקרונות עליהם נשענת תפיסת הביטחון של ישראל. אלוף (במיל') עמוס ידלין משרטט את היסודות שעולים ממנו, ונכונים גם היום, כמעט מאה שנים אחרי. מאמר מיוחד שפרסם ידלין במסגרת האירוע השנתי לציון פטירתו של ז'בוטינסקי
Amos Yadlin
| 16/08/2019
זאב ז'בוטינסקי. צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי
בבואי לנתח את "מאזן הביטחון הלאומי - הצלחות ואתגרים", נושא הרצאתי, החלטתי לחזור ולהתעמק בכתובים. ודווקא כמי שמכהן כראש המכון למורשת דוד בן-גוריון, החלטתי שאין דבר נכון יותר מלחזור ולקרוא לשם כך את מאמרו הקלאסי של זאב ז'בוטינסקי מ-1923, "על קיר הברזל".
אמנם עוד בתלמוד קראנו ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים", אך מי שמתעמק בכתביהם ונאומיהם של בן-גוריון וז'בוטינסקי, נוכח לדעת שהם ניחנו ביכולת נדירה להתבונן אל העתיד, לצפות תהליכים, להבין השלכות של מאורעות רבי-חשיבות ולגבש חזון ותכנית פעולה על מנת להתמודד עם האתגרים שיבואו ולהשפיע על עיצוב המציאות.
פרופסור יצחק בן ישראל טען בספרו שבן-גוריון אימץ הלכה למעשה את תפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. טענתו הייתה שתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל, שעוצבה ע"י בן גוריון בשנות החמישים והשישים, נשענת על יסודות "קיר הברזל" של מי שנחשב ליריבו האידאולוגי הגדול. אבן היסוד של השקפת העולם הזו היא הקמת צבא חזק ויצירת עוצמה לאומית שבכוחה לעצור כל ניסיון להכריע אותנו בכוח הזרוע.
עמוס ידלין במהלך הרצאתו בכנס השנתי לציון פטירתו של זאב ז'בוטינסקי
בן-גוריון נתן לכך פרשנות מאוחרת, כשהתווה את "תפיסת הסבבים", על בסיס הבנה שאמנם איננו יכולים להגיע להכרעה מוחלטת מול אויבינו אך אנו יכולים לנצח בכל סבב - וככל שהניצחון מוחץ יותר כך יתאפשר לדחות לפרק זמן ממושך יותר את הסבב המלחמתי הבא. לבסוף יבינו אויבינו שאין ביכולתם לגרש או להשמיד אותנו ואז ישלימו עם קיומנו. כך הגענו לשלום עם מצרים ועם ירדן. זו מהות "קיר הברזל".
בעיון במאמר מ-1923 אפשר להצביע על שישה עיקרים עליהם כותב ז'בוטינסקי שמתכתבים עם אתגרי ישראל ב-2019:
-
לא קיימת סבירות לכינון שלום עם הערבים בדורו. ז'בוטינסקי ביטא את מה שישתרש כמאה שנים לאחר מכן כמוסכמה העכשווית לפיה "אין פרטנר".
-
ז'בוטינסקי הבין שהערבים לא ישלימו עם קיומנו ללא הצבת "קיר ברזל", המונע מהם להרחיקנו בכוח הזרוע מארץ ישראל או להשמידנו, עד שיגיעו גורמים מתונים יותר שיסכימו לוויתורים הדדיים.
-
לכן, יש הכרח בהקמת מדינה עברית ריבונית עם צבא חזק. מתוך עמדת עוצמה של היהודים יהיה חייב הצד השני לנהל מו"מ לשלום.
-
"בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים... ויסודה [של התכנית] הוא שוויון זכויות לעמים... מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה". זו הבנה עמוקה של זכויות המיעוט וההכרה בערך השוויון וההכרח בקיום מצפן ערכי ביחס לעם השני החי לידנו ובקרבנו.
-
בהקשר העכשווי של ניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל, ז'בוטינסקי – אולי מתוך ראיית הנולד - מדגיש את היסוד המוסרי בתנועה הציונית. הוא מתמודד עם הטיעון שהמעשה הציוני אינו "מוסרי", בהביאו את הטיעון שהציונות מבוססת על זכותו המוסרית של העם היהודי למדינה משלו בארץ אבותיו.
-
מעניינת גם התמודדותו של ז'בוטינסקי עם סוגיית הרוב היהודי והדמוקרטיה: אל מול הטענות שהרוב הערבי מחייב, לפי כללי הדמוקרטיה, התחשבות ברצונו, טוען ז'בוטינסקי כי לדמוקרטיה הארץ-ישראלית יש "רוב יהודי" שגורש מארצו. טיעון זה איבד מתוקפו כיום, כאשר כל יהודי שרוצה יכול לעלות לארץ והעולם הכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה. ב-2019, כמעט מאה שנה לאחר שנכתב "על קיר הברזל", אני מוצא בו את ארבעת עמודי היסוד לחזון של מדינת ישראל כפי שאני רואה אותה: יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית. הצדק והמוסר הם בסיס הכרחי וכך גם הביטחון. אין להתפשר עליהם, הם ה"רוח והחומר" של קיומנו. השאיפה שמדינת ישראל תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית מחייבת את עיצוב גבולותיה בהתאם. וכיוון שאין לנו פרטנר בעיצוב ישראל העתידית, עלינו להיות מפוכחים כפי שהמליץ ז'בוטינסקי, ולא להמתין לפלסטינים ש"יאשרו" את קיומה של ישראל שהיינו רוצים לראות. עלינו לעצב אותה בעזרת עוצמתנו ובזכות צידוקנו המוסרי, כפי שאנו מאמינים שהיא צריכה להיות במאה השנים הבאות.
מאמר זה נכתב לטובת "הרצאת ז'בוטינסקי השנתית" שנשא ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (במיל') עמוס ידלין במכון ז'בוטינסקי בת"א, לרגל יום השנה ה-79 לציון פטירתו של מנהיג וראש בית"ר. אלוף (במיל') ידלין, מכהן כראש המכון למורשת בן גוריון וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS.
מאמרו הקלאסי של ז'בוטינסקי כולל עקרונות עליהם נשענת תפיסת הביטחון של ישראל. אלוף (במיל') עמוס ידלין משרטט את היסודות שעולים ממנו, ונכונים גם היום, כמעט מאה שנים אחרי. מאמר מיוחד שפרסם ידלין במסגרת האירוע השנתי לציון פטירתו של ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי. צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי
בבואי לנתח את "מאזן הביטחון הלאומי - הצלחות ואתגרים", נושא הרצאתי, החלטתי לחזור ולהתעמק בכתובים. ודווקא כמי שמכהן כראש המכון למורשת דוד בן-גוריון, החלטתי שאין דבר נכון יותר מלחזור ולקרוא לשם כך את מאמרו הקלאסי של זאב ז'בוטינסקי מ-1923, "על קיר הברזל".
אמנם עוד בתלמוד קראנו ש"מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים", אך מי שמתעמק בכתביהם ונאומיהם של בן-גוריון וז'בוטינסקי, נוכח לדעת שהם ניחנו ביכולת נדירה להתבונן אל העתיד, לצפות תהליכים, להבין השלכות של מאורעות רבי-חשיבות ולגבש חזון ותכנית פעולה על מנת להתמודד עם האתגרים שיבואו ולהשפיע על עיצוב המציאות.
פרופסור יצחק בן ישראל טען בספרו שבן-גוריון אימץ הלכה למעשה את תפיסת "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. טענתו הייתה שתפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל, שעוצבה ע"י בן גוריון בשנות החמישים והשישים, נשענת על יסודות "קיר הברזל" של מי שנחשב ליריבו האידאולוגי הגדול. אבן היסוד של השקפת העולם הזו היא הקמת צבא חזק ויצירת עוצמה לאומית שבכוחה לעצור כל ניסיון להכריע אותנו בכוח הזרוע.
עמוס ידלין במהלך הרצאתו בכנס השנתי לציון פטירתו של זאב ז'בוטינסקי
בן-גוריון נתן לכך פרשנות מאוחרת, כשהתווה את "תפיסת הסבבים", על בסיס הבנה שאמנם איננו יכולים להגיע להכרעה מוחלטת מול אויבינו אך אנו יכולים לנצח בכל סבב - וככל שהניצחון מוחץ יותר כך יתאפשר לדחות לפרק זמן ממושך יותר את הסבב המלחמתי הבא. לבסוף יבינו אויבינו שאין ביכולתם לגרש או להשמיד אותנו ואז ישלימו עם קיומנו. כך הגענו לשלום עם מצרים ועם ירדן. זו מהות "קיר הברזל".
בעיון במאמר מ-1923 אפשר להצביע על שישה עיקרים עליהם כותב ז'בוטינסקי שמתכתבים עם אתגרי ישראל ב-2019:
- לא קיימת סבירות לכינון שלום עם הערבים בדורו. ז'בוטינסקי ביטא את מה שישתרש כמאה שנים לאחר מכן כמוסכמה העכשווית לפיה "אין פרטנר".
- ז'בוטינסקי הבין שהערבים לא ישלימו עם קיומנו ללא הצבת "קיר ברזל", המונע מהם להרחיקנו בכוח הזרוע מארץ ישראל או להשמידנו, עד שיגיעו גורמים מתונים יותר שיסכימו לוויתורים הדדיים.
- לכן, יש הכרח בהקמת מדינה עברית ריבונית עם צבא חזק. מתוך עמדת עוצמה של היהודים יהיה חייב הצד השני לנהל מו"מ לשלום.
- "בארץ ישראל יהיו תמיד שני עמים... ויסודה [של התכנית] הוא שוויון זכויות לעמים... מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה". זו הבנה עמוקה של זכויות המיעוט וההכרה בערך השוויון וההכרח בקיום מצפן ערכי ביחס לעם השני החי לידנו ובקרבנו.
- בהקשר העכשווי של ניסיונות הדה-לגיטימציה לישראל, ז'בוטינסקי – אולי מתוך ראיית הנולד - מדגיש את היסוד המוסרי בתנועה הציונית. הוא מתמודד עם הטיעון שהמעשה הציוני אינו "מוסרי", בהביאו את הטיעון שהציונות מבוססת על זכותו המוסרית של העם היהודי למדינה משלו בארץ אבותיו.
- מעניינת גם התמודדותו של ז'בוטינסקי עם סוגיית הרוב היהודי והדמוקרטיה: אל מול הטענות שהרוב הערבי מחייב, לפי כללי הדמוקרטיה, התחשבות ברצונו, טוען ז'בוטינסקי כי לדמוקרטיה הארץ-ישראלית יש "רוב יהודי" שגורש מארצו. טיעון זה איבד מתוקפו כיום, כאשר כל יהודי שרוצה יכול לעלות לארץ והעולם הכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה. ב-2019, כמעט מאה שנה לאחר שנכתב "על קיר הברזל", אני מוצא בו את ארבעת עמודי היסוד לחזון של מדינת ישראל כפי שאני רואה אותה: יהודית, דמוקרטית, בטוחה ומוסרית. הצדק והמוסר הם בסיס הכרחי וכך גם הביטחון. אין להתפשר עליהם, הם ה"רוח והחומר" של קיומנו. השאיפה שמדינת ישראל תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית מחייבת את עיצוב גבולותיה בהתאם. וכיוון שאין לנו פרטנר בעיצוב ישראל העתידית, עלינו להיות מפוכחים כפי שהמליץ ז'בוטינסקי, ולא להמתין לפלסטינים ש"יאשרו" את קיומה של ישראל שהיינו רוצים לראות. עלינו לעצב אותה בעזרת עוצמתנו ובזכות צידוקנו המוסרי, כפי שאנו מאמינים שהיא צריכה להיות במאה השנים הבאות.
מאמר זה נכתב לטובת "הרצאת ז'בוטינסקי השנתית" שנשא ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (במיל') עמוס ידלין במכון ז'בוטינסקי בת"א, לרגל יום השנה ה-79 לציון פטירתו של מנהיג וראש בית"ר. אלוף (במיל') ידלין, מכהן כראש המכון למורשת בן גוריון וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS.
