101 שנים ללחימת הגדודים העבריים - זרקור על זאב ז'בוטינסקי

101 שנים ללחימת הגדודים העבריים - זרקור על זאב ז'בוטינסקי

צילום: ארכיון מכון ז'בוטינסקי

 

100 שנה ועוד אחת חלפו מאז לחמו כאן הגדודים העבריים לצד הבריטים במערכה על כיבוש ארץ ישראל מידי התורכים. הגדודים, שהינם ערש ההקמה של צה"ל – לצד "השומר" ו"בר גיורא", שהרי פורשיהם של "הגדודים" הקימו ה"הגנה" שממנה הוקם לימים צה"ל. 100 שנה, שבהן חווינו עימותים קשים עם הערבים לפני קום המדינה (המאורעות) מאבק מורכב עם הבריטים בדרך להקמת המדינה ומספר מלחמות בהמשך למלחמת ה"להיות או לחדול" של מלחמת העצמאות.

נקודת זמן מעניינת לבחון את תפיסת "הצבא העברי" של המנהיג ואיש החזון והמעשה ו"מחולל הגדודים העבריים", זאב ז'בוטינסקי, במבחן שלשלת הדורות מאז הוקמו הגדודים העבריים ב-1917 ולחמו ופעלו כאן ביו 1918-1921.

במאמר זה אני מעוניין להציג זווית מעט שונה של האיש : זרקור על איש המעש לצד איש איש החזון. לוחם ופורץ דרך, שניחן בכושר ניתוח חד ונבואי כמעט. אחד שלא הסתפק בהגות אלא חתר כל הזמן גם לממש וליישם רעיונותיו. זאת, תוך דוגמה אישית ותוך הקרבה מאד משמעותית ורוב הזמן, כאמור, "הליכה נגד הזרם".

אמנם דתי לא היה אך את התנ"ך, ובעיקר את שופטיו העריץ. וכמו הנביאים הקדומים הוא הוקע ו"נזרק אל הבור". חוזה לך ברח אמר מי שאמר. אך החוזה הזה לא ברח. להיפך הסתער בכל פעם אלי חזית חדשה ומערכה חדשה.

שורשי צה"ל הם בגדודים העבריים

ביטוי לכך נתן גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במספר נאומים, כשציין כי "ערש הלידה של צה"ל הוא הגדודים העבריים". רגע –ומה עם "ההגנה"? הרי שנים משננים לנו כי צה"ל הוקם ע"ב ה"הגנה".  נכון , אלא שלארגון "ההגנה" קדמו "הגדודים העבריים" שראשית הקמתם ב-1917. הגדודים, שהחל מקיץ 1918 לחמו כאן במרחבי ארץ ישראל עד 1919 לצד הבריטים מול התורכים ופעלו עד 1921. לגדודים אף קדמו ארגוני "בר גיורא" ו"השומר". הם לא היו צבא אך פעלו להגנת היהודים במושבות.

ואם נחפש הוכחה ל"שלשלת הדורות", הרי שהרמטכ"ל הראשון של צה"ל, יעקב דורי, שהיה הרמטכ"ל הראשון של ה"הגנה", היה אחד מאחרוני "הגדוד הראשון ליהודה" ( יעקב דוסטרובסקי) , שפוזר ע"י הבריטים ב- מאי 1921 לאחר שלוחמי הגדוד יצאו מסרפנד לסייע ליהודים הנטבחים ביפו בפרעות תרפ"א.

זכות היוצרים על הקמת "הגדודים העבריים" היא של זאב ז'בוטינסקי. הוא לא הקים אותם אך הוא בהחלט חולל את המאבק שהביא להקמתם ע"י הבריטים ב-1917. גם על רעיון זה - כמו רבים אחרים - נאלץ ז'בוטינסקי להיאבק ו"לשלם מחיר": לא רק מול הממשלה הבריטית אותה היה צריך לשכנע ביתרונות הקמת כח צבאי עברי לוחם עבורה, אלא בעיקר מול רוב מנהיגי הציונות בכל רחבי העולם. מאבק שבמסגרתו הוא גונה ע"י בכירים בהנהגה הציונית ואף הואשם בבגידה ובסיכון הרעיון הציוני כולו.

הוקע כמו הנביאים

החזון והאסטרטגיה שניצבו לנגד עיני ז'בוטינסקי היו הקמת בית יהודי בארץ ישראל למרות ועל אף היעדר תמיכה של אף לא מעצמה ומדינה ואל מול שלטון התורכים כאן בארץ ישראל. על מנת להפוך את החלום והחזון למציאות הוא חיפש דרכים מעשיות כדי לקדם הרעיון. והכלי העיקרי לכך- האופרטיבי-טקטי אם תרצו –היה הקמת "הגדודים העבריים".

וכל זה מתרחש ב-1914, בראשית מלחמת העולם ה-1, כאשר ז'בוטינסקי בניתוח מהיר ומפוכח מבין עם הצטרפות תורכיה למערכה לצד גרמניה, שישנה רק דרך אחת להקים בית יהודי בארץ ישראל - לבחור צד, להצטרף אליו בדמות כח צבאי שיצטרף ללחימה לצידו ולהביא לכך שה"ברית" הזו תביא לעם היהודי את ההישג הרצוי. והבחירה שלו היא האימפריה הבריטית.

לכתרים רבים לצד גינויים רבים זכה, כאמור, ז'בוטינסקי לאורך השנים. גם על רעיון זה של הקמת כח צבאי עברי שיקבל כ"פרס ניצחון" את ההבטחה להקמת בית יהודי בארץ ישראל - גם על כך ספג ז'בוטינסקי גינויים מקיר לקיר והיה מושמץ ומטרה ללעג ולקלס. סערה עזה קמה ברחבי העולם היהודי לנוכח הרעיון של הקמת "צבא עברי". אוסישקין, מגדולי המנהיגים הציוניים, הזהיר את אימו של ז'בוטינסקי  כי יש "לתלות את בנה". גם בן גוריון התנגד – עד שלאחר הצהרת בלפור הבין שנכון המהלך ואף הצטרף (כמו רבים אחרים ממנהיגי המדינה לעתיד). מכל מנהיגי הציונות רק חיים וויצמן תמך בו - אם כי בשקט ומאחורי הקלעים.

רעיון מהפכני ומטלטל

גם הקריאה להצטרפות לבריטניה עוררה התנגדות חריפה. מנהיגי הציונות טענו שפיזורו של העם היהודי ברחבי העולם מחייב אי הזדהות עם אף לא אחד מן הצדדים. מרגע שהצטרפה טורקיה למלחמה טען ז'בוטינסקי כי העם היהודי חייב לבחור צד ואסור לו לבחור בניטרלייות ו"לשבת על הגדר". "במקום ששולט טורקי לא תזרח השמש ולא יצמח העשב", כתב וטען שהתקווה היחידה ל"תחיית ארץ ישראל" היא נפילת העות'מאנים. ובאותו קו טען שבעלת הברית בה צריך לבחור היא בריטניה

"אני לא נהג פרדות"

ההתחלה הייתה עם גדוד "נהגי הפרדות" באלכסנדריה ב-1915. ז'בוטינסקי לא אהב את הרעיון של הקמת כח לוגיסטי ובניגוד לטרומפלדור, שהיה סבור שזה צעד ראשון וחשוב והצטרף לכח כסגנו של מפקד הגדוד, פטרסון, הכריז ז'בוטינסקי "אני לא נהג פרדות" ויצא ללונדון להמשך המאבק. (בדיעבד הודה שטעה וטרומפלדור צדק). שנתיים נלחם על הרעיון עד שבקיץ 1917 בא השינוי. משרד המלחמה הבריטי אישר גיוס יהודים ליחידה צבאית לוחמת. החל תהליך, שבסופו הוקמו שלושה גדודים. סה"כ נענו 10.000 יהודים מכל העולם. כ-5,000 נלחמו בארץ ישראל ב-1918.

על "עלאדין" והמחיר שמשלם איש החזון

בספרו "מגילת הגדוד" תיאר ז'בוטינסקי הרהורים נוגים שהיו לו עוד בשלבים הראשונים של הקמת גדוד קלעי המלך ה-38 באימונים בפורטסמות' בסוף 1917 תוך שהוא רואה עצמו כ"עלאדין" בתקופתו. הוא מתאר כיצד חש הוא כזר ולא שייך לכל התהליך שמסביבו והתייחס כדימוי ל"מנורת עלאדין" ומתאר בתסכול כיצד הוא עצמו "ולבסוף אני זר כאן , איני בונה כלום ואיני מכוון". וכאן בהשוואה מעניינת לאלאדין (עלאדין בשפתו) ולמנורת הקסמים כתב: "הארמון עומד ואין מקום לעלאדין ולמנורתו".

ומכאן עולות שתי תובנות מעניינות שלו. הראשונה על הרעיונות עצמם ועל אנשי החזון ותפקידם: " אולי כולנו עלאדינים. כל רעיון הוא בבחינת מנורת קסם המחוננת להעלות רוחות יוצרים. דרושה לך סבלנות לשפשף ולשפשף את החלודה עד שתהיה מיותר.." וכאן הוא מסיים באמירה מעניינת על אנשי החזון – ועליו למעשה: " ואולי בזה כלול הניצחון האמיתי: שהמנצח נהיה מיותר. מאותו לילה נעשיתי מיותר".

אלא שגם אם חש כך הוא, כאמור, המשיך במסעו עם הגדודים עד לארץ ישראל, פיקד על חייליו ונלחם בראשם והמשיך להילחם על קיומו של הגדוד עד שגם על מאבק זה שילם מחיר יקר. בהמשך, כקצין משוחרר נאסר ונשלח לכלא על עמידתו בראש כח ה"הגנה" בירושלים מול הפורעים הערבים במאי 1920.

על מסע הגדודים בארץ ישראל

גדוד קלעי המלך ה-38 הגיע לארץ ישראל בראשית יוני 1918 ברכבת ממצרים שם התאמן הגדוד במשך מספר חדשים. מתחנת הרכבת בלוד הלכו חיילי הגדוד אלמחנה סרפנד, שם חגגו את קבלת השבת הראשונה יחד עם תושבי ראשל"צ הנרגשים. זאב ז'בוטינסקי התייחס בספרו "מגילת הגדוד" לפעילות גדוד קלעי המלך ה-38 - אליו השתייך – כלויטנט במהלך לחימת חיילי הגדוד לכיבוש ארץ ישראל במלה"ע ה-1.

 וכך תיאר את מיקום הגדוד באיזור חבל בנימין: "חזיתנו נמצאה, כאמור, בחצי-הדרך בקו ישר בין ירושלים לנאבלוס, היא שכם בלשוננו. כשנוסעים במכונית מירושלים לשכם, עוברים קודם על-יד הכפר אל-בירה: זוהי "בארות בנימין" העתיקה (עיין שמואל ב'...). הלאה, עמוק בגיא, שוכן הכפר עין סיניה: בדברי הימים ב', ג, י"ט, הוא נקרא "ישנה". אחר ישנה צריך היה לנטות מן הכביש שמאלה ולהיכנס לעמק צר,... כאן, בין שני כפרים ערביים ריקים מאדם, השתרעו הקווים שלנו. שם הכפר משמאל- אבואין; מימין ג'ילג'יליה ..."

 זאב וילנאי בגיליון הראשון של "מערכות" משנת 1940 תיאר כך את מסע גדוד קלעי המלך ה-38 בארץ ישראל: "ב-9 ביוני 1918 יצאו אנשי הגדוד ברגל אל החזית, מצריפין פנו בכביש העולה לירושלים... וסרו מהכביש מזרחה ונכנסו אל עמק אילון, הידוע מראשית כיבוש הארץ ע"י... יהושע בן נון, וגם ממלחמות יהודה המכבי... התקדמו על פני עמק איילון עד הכפר הערבי בית-נובה[באזור פארק קנדה]".

על "טבילת האש" הראשונה של הגדוד,  שאירעה ככל הנראה באזור יער אום-צפא , הסמוך לנווה צוף- חלמיש,  כתב וילנאי כך: "למחרת פנה הגדוד העברי יותר צפונה אל הכפר חרבתא בני-חארית ועלה על הרי שומרון ובא ב-12 ביוני [1918] אל הכפר הערבי הקטן אום-א-סופה, שהיה קרוב לחזית... בשבת... בשעת התפילה, הופצצו החיילים המתפללים מתוך החזית התורכית..."    

וכך תיאר ז'בוטינסקי את הפגזות הטורקים והגרמנים על הגדוד :  "התורכים רואים [מהר בעל חצור]  רק את הגג שלנו [של מצודת סחוויל] ...ופתאום התחילו בסימפוניה של תותחים [ממזרח לקו החזית, המסומן כאן במפה, אל מערבו]... אנו מחכים בכל חמישה רגעים- פגז, פעם מימין לכפר ופעם משמאלו. 'חייליהם המכוונים את הקליעה אינם מן המצוינים'."במשך כחצי שנה היו פרוסים שם שני הצדדים זה מול זה בקרב התשה עד שהצליח גנרל אלנבי להבקיע את קו החזית.

הגדודאים יכולים ללכת

אלא שלאחר כיבוש הארץ מידי הטורקים ב-1919 השתנה יחסם של הבריטים לחיילי ה"גדודים" ובין אם מסיבות של "פג תוקף" או מסיבות אנטישמיות הם עשו כל מאמץ כדי להביא לפיזור הגדודים. במסגרת זו הורעו תנאי השירות שלהם בכל מובן ועניין: שכר, מזון, ציוד , לבוש ומעל לכל- שיגורם מחוץ לארץ ישראל למקומות נידחים ולמשימות שמירה על שבויים. לא לשם כך התגייסו חיילי הגדודים.

ביולי 1919 מוחה על כך ז'בוטינסקי במכתב "חצוף" יחסית שהוא שולח אל גנרל אלנבי ואף מבקש ראיון עימו כדי לשוחח עימו על הבעיות. לראיון הוא לא זומן ומהר מאד הודח מהגדוד ומהצבא הבריטי.

חיילי גדודים התמרדו, רבים עזבו ומספרם הלך והצטמצם עד שבראשית 1921 נותר רק כח סמלי עם 40 גדודאים. תהליך פירוק הגדודים הסתיים ב-1921 ע"י הבריטים רבים מ"הגדודאים" הצטרפו ל"הגנה" ולקראת הקמת צה"ל היוו את הבסיס להקמתו. רבים מה"גדודאים" כמו בן גוריון, לוי אשכול ואחרים הגיעו בהמשך לעמדות פיקוד והנהגה. שלשלת הדורות שהחלה ב-1917 נמשכה אל מלחמת העצמאות והקמת המדינה.

"על קיר הברזל"

וחשוב להזכיר כאן גם את "קיר הברזל". וזאת למרות שה"גדודים" קדמו לו במספר שנים: ב-1923  פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו "על קיר הברזל". לצד הדימוי של הכידונים וחומת הברזל העולה בעיני רבים חשוב לקרוא את המאמר כדי להבין שסוגית המפתח ונק' המוצא של המאמר היא השאלה: האם יש סיכוי לשלום עם הערבים? ז'בוטינסקי ,לאחר שמדגיש בראשית המאמר כי אינו שונא ערבים משיב בשלילה על השאלה ומדגיש חשיבות הכוח וההרתעה על מנת להגשים את הזכות על הארץ. כלומר- רק אל מול מדינה עברית חזקה עם צבא עברי חזק, חומת הברזל שנציב, רק אז יסכימו הערבים לדיאלוג . ממקום של כח. אך לצד הכח ולצד היעדר נכונותו להתפשר על ארץ ישראל וגבולותיה מעבר הירדן, דגל גם בשמירה על זכויות גם לערבים.

את ספרו "מגילת הגדוד" חתם ז'בוטינסקי בדברי פרידה מחיילי הגדודים אותם נשא כשיצא בפעם האחרונה מהמחנה בסרפנד ב-1919. הוא הבטיח להם כי יום יבוא ויוכלו להתגאות כי כאן בארץ ישראל פועמת מדינה יהודית "אתה תחזור אל בני משפחתך, רחוק אל מעבר לים, ושם, כשתעיין פעם בעיתון, תקרא בו בשורות טובות על חיי-חירות של יהודים בארץ יהודית חופשית...ושקוע תשקע בהרהורים, והעיתון יישמט מן היד, ותזכור את עמק הירדן, ואת המדבר מאחורי רפיח, ואת הרי אפרים מעל לאבו-עין. התעורר אז וקום. גש אל המראה והסתכל בגאון בפניך. הזדקף והתמתח והצדע. זוהי – מלאכתך שלך".

חזון "הגדודים העבריים" אמנם הסתיים במפח נפש מבחינתו של ז'בוטינסקי ומבחינת אלפי הגדודאים וראשי הציונות, אך שם הונח הבסיס להקמת כח צבאי עברי לוחם.

הכותב הוא סא"ל (מיל') גדעון מיטשניק, מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי

 

אולי יעניין אותך גם