הפצצת בירות ערב כבר במלחמת העצמאות
הפצצות ישראליות בעומק האויב היו בשנים האחרונות המסגרת אסטרטגיה הרתעתית. לא רבים זוכרים כי ההתחלה היתה ב-1948. תזכורת בטור השבועי
זאב לכיש
| 27/09/2018
מטוס קרב צ'כי מסרשמידט בעל יכולת חימוש - פצצה 250 ק"ג או 4 פצצות 70 ק"ג.באדיבות אתר חיל האוויר
במהלך מלחמת העצמאות הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי חמש פעמים את בירות מדינות ערב. לראשונה הופצצה רבת-עמון ואחריה דמשק. בהמשך הופצצה קהיר, ולבסוף שוב דמשק בשתי גיחות נפרדות. בנוסף הוכנו תוכניות לתקיפת בירות נוספות: ביירות ואפילו בגדאד.
דוד בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, שהה בלונדון במחצית השנייה של 1940, והיה עד להפצצות הגרמניות אז. חוויה מעצבת זו הותירה את רישומה לשנים רבות. גם מפקדי חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות, שהתחנכו בחילות האוויר של בעלות הברית, הכירו מקרוב את ההפצצות על מטרות אזרחיות.
בדצמבר 1946 קיבל בן גוריון את האחריות לתיק הביטחון בסוכנות, וביקש מספר תזכירים גם בנושא הקמת כוח אווירי. התוכנית של רמז-שמיר, שהוגשה באוקטובר 1947, היתה המשמעותית ביותר. "למרות ההווה העלוב והעתיד הלא-ברור" הם פירטו במשימות חיל האוויר העתידי גם "פעולת עונשין והטלת אימה" ובמסמכים נוספים מצוינות גם "הפצצות אסטרטגיות".
בחודשי המלחמה הראשונים עסק חיל האוויר בפתרון בעיות דוחקות בכוח אווירי שמנה 12 מטוסים קלים בלבד וסייע בעיקר לישובים מנותקים. כבר ב- 15 במאי 1948 תקפו מטוסים ערביים את תל-אביב ואזורים נוספים. בהפצצה האווירית המצרית ב- 18 במאי בתחנה המרכזית בתל אביב נהרגו 42 איש וכמאה נפצעו.
עשרה מטוסי מסרשמיט ראשונים נרכשו באפריל 1948, והוטסו ארצה כשהם מפורקים וארוזים במטוס-תובלה C-54 שכור במבצע "בלק-5". מטוס התובלה נחת בשדה-התעופה עקרון, ויחד עימו הגיעו טכנאים צ'כיים, שסייעו בהרכבתו ומספר טייסים ישראלים שהוכשרו על המטוס כבר בצ'כוסלובקיה. עם הגעת מטוסי הקרב הראשונים הללו ניתן היה לבצע תקיפת מטרות אסטרטגיות. ב-24 במאי הציג בן-גוריון למטכ"ל תוכנית אסטרטגית להפצצת בירות ערב. מבחינתו היה היעד הראשון - הפצצת ביירות, ועל-ידי כך, הוצאת לבנון ממעגל הלחימה. לעומתו, טענו אנשי חיל האוויר כי יש להתקיף את שדה התעופה המצרי העיקרי באל-עריש, ולהשמיד את המטוסים שתקפו את יישובי הארץ על הקרקע. בשבת, 29 במאי, נוכח התקדמות הצבא המצרי באזור אשדוד, הופנו ארבעה מטוסים, שהשלמתם הורכבה זה מקרוב, לתקוף את הכוחות המצריים. התוצאות היו צנועות, אך בתקיפה נפל טייס על מטוסו. מטוס נוסף נפגע. מחצית מסד"כ מטוסי הקרב יצא מכלל שימוש. הרעיון לתקיפת אל-עריש וביירות נגוז.
הבירה הערבית הראשונה שהופצצה הייתה רבת עמון בלילה שבין 31 במאי ל- 1 ביוני 1948, בעיתוי שהוצמד להחלטת האו"ם לקבוע הפסקת אש בליל 1-2 ביוני. שרי החוץ הערביים עמדו להתכנס שם למחרת כדי להחליט האם לקבל את הפסקת האש. בהפגנת כוח בלתי צפויה קיווה בן-גוריון לזרז תשובה חיובית לאימוץ הפסקת האש, שבאותה עת נתפסה חיונית לצה"ל. תוך מספר שעות יצאו 3 מטוסי תובלה קלים למשימה - ארמון המלך בעמאן. היה ברור כי קטן הסיכוי לפגוע במטרת נקודה מהאוויר בלילה בפצצות שהושלכו ידנית. המטרה היתה הפגנת יכולת וזריעת אימה.
ההפצצה עברה בשלום. כמה פצצות נפלו שלא במתכוון בשדה התעופה של רבת עמון, שהוחזק על ידי הבריטים. אלה העבירו אזהרה, כי אם תישנה התקפה כזו על יעד בריטי "נשמיד כל מטוס יהודי באוויר או על הקרקע, בכל מקום בפלשתינה". האזהרה הבריטית התקבלה במלוא הרצינות.
לאחר תקיפת רבת-עמון הפיץ קצין המודיעין של חיל האוויר ב- 7 ביוני הצעה מפורטת ל"הפצצת לילה של בירות האויב לפני שביתת הנשק בעת ובעונה אחת". בין המטרות קהיר, ביירות, דמשק, ולראשונה הוזכרה גם בגדאד, בה יותקפו מתקני ממשלה. הכוונה לפגוע במוראל האוכלוסייה, ואולי לגרום בכך לקיצור המלחמה. מסמך יומרני זה העיד פחות על יכולות, אך הצביע על בטחונו העצמי של חיל האוויר ורצונו להעז.
ב-8 ביוני נדרש חיל האוויר, בפקודת בן-גוריון, להפציץ את דמשק. הרקע – המצב הטקטי הקשה בגזרת משמר הירדן, וההפצצות המסיביות של חיל האוויר הסורי. ההפצצה עצמה, שנדחתה במספר ימים בוצעה בסופו של דבר על ידי מטוס דקוטה בלילה שבין 11 ל- 12 ביוני, שעות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה
ב-1 ביולי הופצה תכנית חיל האוויר למבצעים שלאחר תום ההפוגה, "תכנית נבוט", במרכזה עמדה הפעלתם לראשונה של שלושת מפציצי b-17 ("מבצרים מעופפים") שהגיעו מארצות הברית לצ'כוסלובקיה. מפקדת חיל האוויר חששה להביאם לארץ בזמן ההפוגה, פן לא תוכל להסתירם מפני מפקחי האו"ם ומודיעין האויב, אך המטוסים הוכנו והוכשרו לפעולה בבסיס בצ'כוסלובקיה. מפציצים אלו הכניסו מימד חדש ליכולות של חיל האוויר, מבחינת טווחי הטיסה, יכולת נשיאת חימוש (עד כ- 5 טון פצצות), ויכולת הגנה עצמית (מקלעי המטוס). בפועל לקראת תום ההפוגה התברר כי ה"פטישים" בצ'כוסלובקיה עדיין לא מוכנים למשימתם, והקרבות החלו בלעדיהם.
ההישגים של חיל האוויר הישראלי בימים הראשונים של קרבות "עשרת הימים" היו צנועים מאד. לעומת זאת התרבו הפצצות מטוסי האויב. האמונה של בן גוריון בעוצמת ההפצצות האוויריות לא פסקה. תוך כדי הקרבות, ב- 11 ביולי רשם ביומנו, כי בראייתו "אין ניצחון גמור בלי כיבוש שכם והפצצה אדירה של קהיר, אלכסנדריה, דמשק וביירות".
בינתיים התברר כי המצב של המפציצים בצ'כוסלובקיה בכי-רע. הוחלט שרק אחד משלושת המפציצים יפציץ את קהיר, והשניים הנוספים יופנו לתקיפת שדה התעופה באל-עריש ועזה. ב- 15 ביולי המריאו המפציצים מצ'כוסלובקיה לביצוע משימותיהם, והוטסו כולם על ידי טייסי מח"ל – מתנדבי חוץ-לארץ, כולם בוגרי מלחמת העולם השנייה. הטיסה לקהיר עברה ללא תקלות חמורות, למעט מערכת החמצן שפעלה לסירוגין, וגרמה לחלק מהצוות להתעלף מדי פעם. לקראת אור אחרון הגיע המטוס מעל קהיר, בהפתעה מוחלטת. הושלכו כשתי טונות וחצי של פצצות על מרכז העיר, אך תקלה במנגנון הפרימיטיבי לשחרור הפצצות שהורכב בצ'כוסלובקיה גרם להחטאת הארמון, היעד העיקרי, ולנפילת חלק מהפצצות כקילומטר אחד מהארמון. בשעות הלילה נחת המטוס בעקרון, אליו הצטרפו שני המפציצים הנוספים. ובאור ראשון יצאו שלושת המטוסים לתקוף את שדה התעופה באל-עריש, אויבו הוותיק של חיל האוויר.
הנזקים של ההפצצה בקהיר היו בעיקרם מוראליים. אך גם כאן לא נלקחה בחשבון התגובה הבריטית. הבריטים חששו שהמשך ההפצצות יגרום למצרים לדרוש מהם התערבות צבאית בהתאם להסכם ההגנה בין שתי המדינות. לא ברור אם ואיך הועברה האזהרה הבריטית לגורמים בישראל, אך עובדה שבירת מצרים לא הופצצה עוד מהאוויר, למרות שבחיל האוויר עלתה הצעה כזו יותר מפעם.
הפצצת דמשק בשנית לא הופיעה בתכנית "נבוט", אך היה חשש לכניסתה של ההפוגה השנייה, בעוד הסורים מחזיקים בהישגים צבאיים משמעותיים בצפון. לבסוף הופצצה דמשק פעמיים ב- 16 וב- 17 ביולי. הדיווחים על תוצאות ההפצצות בדמשק העידו על הרושם הכביר שעשו, על עזיבת עשירי העיר, ועל הלך רוח קשה בצבא. עם זאת לא גרמו ההפצצות שינוי מהותי בהערכות הצבא הסורי, והם המשיכו להחזיק בראש הגשר במשמר הירדן עד לכניסת ההפוגה השנייה. שתי ההפצצות על דמשק היו ההפצצות האחרונות שביצע חיל האוויר הישראלי על בירות ערביות במלחמת העצמאות. בהיסטוריוגרפיה של המלחמה ההתייחסות לתקיפות על בירות ערב קוטבית. ישנם הממעטים בחשיבותם, עד כדי התעלמות מוחלטת, אחרים נוטים להפריז בכיוון השני, ורואים בהפצצות "מן הניסים שנעשו במלחמת העצמאות".
בתום המלחמה, ניראה שבן-גוריון התפכח מההערכה הגורפת לגבי אפשרות להשגת ניצחון צבאי באמצעות הפצצות אוויריות בלבד, לדידו, הוכח כי: "... אי אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על-ידי הפצצה בלבד, גם אם היא נעשית בכוחות אדירים וממושכים...".
זאב לכיש, המחבר, היה רע"נ תולדות חיל האוויר ומנהל בית הפלמ"ח
הפצצות ישראליות בעומק האויב היו בשנים האחרונות המסגרת אסטרטגיה הרתעתית. לא רבים זוכרים כי ההתחלה היתה ב-1948. תזכורת בטור השבועי
במהלך מלחמת העצמאות הפציצו מטוסי חיל האוויר הישראלי חמש פעמים את בירות מדינות ערב. לראשונה הופצצה רבת-עמון ואחריה דמשק. בהמשך הופצצה קהיר, ולבסוף שוב דמשק בשתי גיחות נפרדות. בנוסף הוכנו תוכניות לתקיפת בירות נוספות: ביירות ואפילו בגדאד.
דוד בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית, שהה בלונדון במחצית השנייה של 1940, והיה עד להפצצות הגרמניות אז. חוויה מעצבת זו הותירה את רישומה לשנים רבות. גם מפקדי חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות, שהתחנכו בחילות האוויר של בעלות הברית, הכירו מקרוב את ההפצצות על מטרות אזרחיות.
בדצמבר 1946 קיבל בן גוריון את האחריות לתיק הביטחון בסוכנות, וביקש מספר תזכירים גם בנושא הקמת כוח אווירי. התוכנית של רמז-שמיר, שהוגשה באוקטובר 1947, היתה המשמעותית ביותר. "למרות ההווה העלוב והעתיד הלא-ברור" הם פירטו במשימות חיל האוויר העתידי גם "פעולת עונשין והטלת אימה" ובמסמכים נוספים מצוינות גם "הפצצות אסטרטגיות".
בחודשי המלחמה הראשונים עסק חיל האוויר בפתרון בעיות דוחקות בכוח אווירי שמנה 12 מטוסים קלים בלבד וסייע בעיקר לישובים מנותקים. כבר ב- 15 במאי 1948 תקפו מטוסים ערביים את תל-אביב ואזורים נוספים. בהפצצה האווירית המצרית ב- 18 במאי בתחנה המרכזית בתל אביב נהרגו 42 איש וכמאה נפצעו.
עשרה מטוסי מסרשמיט ראשונים נרכשו באפריל 1948, והוטסו ארצה כשהם מפורקים וארוזים במטוס-תובלה C-54 שכור במבצע "בלק-5". מטוס התובלה נחת בשדה-התעופה עקרון, ויחד עימו הגיעו טכנאים צ'כיים, שסייעו בהרכבתו ומספר טייסים ישראלים שהוכשרו על המטוס כבר בצ'כוסלובקיה. עם הגעת מטוסי הקרב הראשונים הללו ניתן היה לבצע תקיפת מטרות אסטרטגיות. ב-24 במאי הציג בן-גוריון למטכ"ל תוכנית אסטרטגית להפצצת בירות ערב. מבחינתו היה היעד הראשון - הפצצת ביירות, ועל-ידי כך, הוצאת לבנון ממעגל הלחימה. לעומתו, טענו אנשי חיל האוויר כי יש להתקיף את שדה התעופה המצרי העיקרי באל-עריש, ולהשמיד את המטוסים שתקפו את יישובי הארץ על הקרקע. בשבת, 29 במאי, נוכח התקדמות הצבא המצרי באזור אשדוד, הופנו ארבעה מטוסים, שהשלמתם הורכבה זה מקרוב, לתקוף את הכוחות המצריים. התוצאות היו צנועות, אך בתקיפה נפל טייס על מטוסו. מטוס נוסף נפגע. מחצית מסד"כ מטוסי הקרב יצא מכלל שימוש. הרעיון לתקיפת אל-עריש וביירות נגוז.
הבירה הערבית הראשונה שהופצצה הייתה רבת עמון בלילה שבין 31 במאי ל- 1 ביוני 1948, בעיתוי שהוצמד להחלטת האו"ם לקבוע הפסקת אש בליל 1-2 ביוני. שרי החוץ הערביים עמדו להתכנס שם למחרת כדי להחליט האם לקבל את הפסקת האש. בהפגנת כוח בלתי צפויה קיווה בן-גוריון לזרז תשובה חיובית לאימוץ הפסקת האש, שבאותה עת נתפסה חיונית לצה"ל. תוך מספר שעות יצאו 3 מטוסי תובלה קלים למשימה - ארמון המלך בעמאן. היה ברור כי קטן הסיכוי לפגוע במטרת נקודה מהאוויר בלילה בפצצות שהושלכו ידנית. המטרה היתה הפגנת יכולת וזריעת אימה.
ההפצצה עברה בשלום. כמה פצצות נפלו שלא במתכוון בשדה התעופה של רבת עמון, שהוחזק על ידי הבריטים. אלה העבירו אזהרה, כי אם תישנה התקפה כזו על יעד בריטי "נשמיד כל מטוס יהודי באוויר או על הקרקע, בכל מקום בפלשתינה". האזהרה הבריטית התקבלה במלוא הרצינות.
לאחר תקיפת רבת-עמון הפיץ קצין המודיעין של חיל האוויר ב- 7 ביוני הצעה מפורטת ל"הפצצת לילה של בירות האויב לפני שביתת הנשק בעת ובעונה אחת". בין המטרות קהיר, ביירות, דמשק, ולראשונה הוזכרה גם בגדאד, בה יותקפו מתקני ממשלה. הכוונה לפגוע במוראל האוכלוסייה, ואולי לגרום בכך לקיצור המלחמה. מסמך יומרני זה העיד פחות על יכולות, אך הצביע על בטחונו העצמי של חיל האוויר ורצונו להעז.
ב-8 ביוני נדרש חיל האוויר, בפקודת בן-גוריון, להפציץ את דמשק. הרקע – המצב הטקטי הקשה בגזרת משמר הירדן, וההפצצות המסיביות של חיל האוויר הסורי. ההפצצה עצמה, שנדחתה במספר ימים בוצעה בסופו של דבר על ידי מטוס דקוטה בלילה שבין 11 ל- 12 ביוני, שעות לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה
ב-1 ביולי הופצה תכנית חיל האוויר למבצעים שלאחר תום ההפוגה, "תכנית נבוט", במרכזה עמדה הפעלתם לראשונה של שלושת מפציצי b-17 ("מבצרים מעופפים") שהגיעו מארצות הברית לצ'כוסלובקיה. מפקדת חיל האוויר חששה להביאם לארץ בזמן ההפוגה, פן לא תוכל להסתירם מפני מפקחי האו"ם ומודיעין האויב, אך המטוסים הוכנו והוכשרו לפעולה בבסיס בצ'כוסלובקיה. מפציצים אלו הכניסו מימד חדש ליכולות של חיל האוויר, מבחינת טווחי הטיסה, יכולת נשיאת חימוש (עד כ- 5 טון פצצות), ויכולת הגנה עצמית (מקלעי המטוס). בפועל לקראת תום ההפוגה התברר כי ה"פטישים" בצ'כוסלובקיה עדיין לא מוכנים למשימתם, והקרבות החלו בלעדיהם.
ההישגים של חיל האוויר הישראלי בימים הראשונים של קרבות "עשרת הימים" היו צנועים מאד. לעומת זאת התרבו הפצצות מטוסי האויב. האמונה של בן גוריון בעוצמת ההפצצות האוויריות לא פסקה. תוך כדי הקרבות, ב- 11 ביולי רשם ביומנו, כי בראייתו "אין ניצחון גמור בלי כיבוש שכם והפצצה אדירה של קהיר, אלכסנדריה, דמשק וביירות".
בינתיים התברר כי המצב של המפציצים בצ'כוסלובקיה בכי-רע. הוחלט שרק אחד משלושת המפציצים יפציץ את קהיר, והשניים הנוספים יופנו לתקיפת שדה התעופה באל-עריש ועזה. ב- 15 ביולי המריאו המפציצים מצ'כוסלובקיה לביצוע משימותיהם, והוטסו כולם על ידי טייסי מח"ל – מתנדבי חוץ-לארץ, כולם בוגרי מלחמת העולם השנייה. הטיסה לקהיר עברה ללא תקלות חמורות, למעט מערכת החמצן שפעלה לסירוגין, וגרמה לחלק מהצוות להתעלף מדי פעם. לקראת אור אחרון הגיע המטוס מעל קהיר, בהפתעה מוחלטת. הושלכו כשתי טונות וחצי של פצצות על מרכז העיר, אך תקלה במנגנון הפרימיטיבי לשחרור הפצצות שהורכב בצ'כוסלובקיה גרם להחטאת הארמון, היעד העיקרי, ולנפילת חלק מהפצצות כקילומטר אחד מהארמון. בשעות הלילה נחת המטוס בעקרון, אליו הצטרפו שני המפציצים הנוספים. ובאור ראשון יצאו שלושת המטוסים לתקוף את שדה התעופה באל-עריש, אויבו הוותיק של חיל האוויר.
הנזקים של ההפצצה בקהיר היו בעיקרם מוראליים. אך גם כאן לא נלקחה בחשבון התגובה הבריטית. הבריטים חששו שהמשך ההפצצות יגרום למצרים לדרוש מהם התערבות צבאית בהתאם להסכם ההגנה בין שתי המדינות. לא ברור אם ואיך הועברה האזהרה הבריטית לגורמים בישראל, אך עובדה שבירת מצרים לא הופצצה עוד מהאוויר, למרות שבחיל האוויר עלתה הצעה כזו יותר מפעם.
הפצצת דמשק בשנית לא הופיעה בתכנית "נבוט", אך היה חשש לכניסתה של ההפוגה השנייה, בעוד הסורים מחזיקים בהישגים צבאיים משמעותיים בצפון. לבסוף הופצצה דמשק פעמיים ב- 16 וב- 17 ביולי. הדיווחים על תוצאות ההפצצות בדמשק העידו על הרושם הכביר שעשו, על עזיבת עשירי העיר, ועל הלך רוח קשה בצבא. עם זאת לא גרמו ההפצצות שינוי מהותי בהערכות הצבא הסורי, והם המשיכו להחזיק בראש הגשר במשמר הירדן עד לכניסת ההפוגה השנייה. שתי ההפצצות על דמשק היו ההפצצות האחרונות שביצע חיל האוויר הישראלי על בירות ערביות במלחמת העצמאות. בהיסטוריוגרפיה של המלחמה ההתייחסות לתקיפות על בירות ערב קוטבית. ישנם הממעטים בחשיבותם, עד כדי התעלמות מוחלטת, אחרים נוטים להפריז בכיוון השני, ורואים בהפצצות "מן הניסים שנעשו במלחמת העצמאות".
בתום המלחמה, ניראה שבן-גוריון התפכח מההערכה הגורפת לגבי אפשרות להשגת ניצחון צבאי באמצעות הפצצות אוויריות בלבד, לדידו, הוכח כי: "... אי אפשר לשבור רצון האויב וכוח מלחמתו על-ידי הפצצה בלבד, גם אם היא נעשית בכוחות אדירים וממושכים...".
זאב לכיש, המחבר, היה רע"נ תולדות חיל האוויר ומנהל בית הפלמ"ח
