הפריפריה של המזרח התיכון בטורקיה, איראן ואפריקה
לפני 60 שנה גיבשה ממשלת ישראל בראשות בן-גוריון תפיסה אסטרטגית של יוזמות מדיניות במזרח התיכון "ברית הפריפריה" – לבנון, טורקיה, איראן, אתיופיה והכורדים. תזכורת אקטואלית בטור השבועי
אפרים לפיד
| 31/05/2018
דוד בן גוריון (צילום ארכיון: AP)
תורת הפריפריה נהגתה וגובשה בשנים 1958-1957 על ידי ראש הממשלה בן-גוריון ועוזריו הקרובים, אך לא נוסחה מעולם במסמך תורתי רשמי. זהותה של הפריפריה והיקפה לא הוגדרו. דומה כי מיישמיה של הדוקטרינה, בייחוד במוסד, עיצבו את התכנים תוך כדי עשייה, ברוח האלתור שאפיינה במקרים רבים את הטיפול בביטחון ישראל.
שנת 1958 הייתה סוערת במיוחד בתולדות המזרח התיכון – בפברואר הקימו מצרים וסוריה את האיחוד ביניהן (קע"מ), שהחזיק מעמד רק שלוש שנים; ב-14 ביולי חולל עבד אלכרים קאסם את המהפכה בעיראק ושם קץ לשלטון המלוכה שם; באותה עת נחתו אלפי נחתים אמריקנים בלבנון כדי לסייע לממשלה הפרו-מערבית ולמנוע גורל דומה לזה של עיראק. ולהשלמת המעורבות המערבית באזור נחתו צנחנים בריטיים בירדן להציל את המלך חוסיין מגורל דומה של בן דודו פייצל מלך עיראק.
בחיבור בין מטרות מדיניות החוץ והביטחון הובילו בן-גוריון ואיסר הראל גישה אסטרטגית שעיקרה גיבוש קשרים מיוחדים ובריתות בכל רמה אפשרית – אסטרטגית, מודיעינית וכלכלית – עם מדינות וקבוצות שהתנגדו למדיניות הערבית הקיצונית שהוביל עבד א-נאצר, נשיא מצרים. מדינה מוקפת מדינות מוסלמיות עוינות ואויבות, טען בן-גוריון, חייבת ליצור קשרים עם אלמנטים המתנגדים למשטרים ההם והעשויים להיות מעוניינים בשיתוף פעולה עם ישראל.
שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, היו נתונות במלחמה קרה ובמאבק על ההשפעה במזרח התיכון. לכל אחת "קליינטים" באזור. מציאות זו הכתיבה לישראל לא להיות מבודדת ולחפש משתפי פעולה. זה היה הבסיס התיאורטי לקשרים המיוחדים של ישראל עם המיעוטים. כמשקל נגד לתפיסה הנאצריסטית בדבר מזרח תיכון הבנוי על אחדות לאומית כלל-ערבית החלו להתגבש בישראל רעיונות בדבר כינונו של מזרח תיכון של לאומים, מתוך גישה כי המזרח התיכון אינו רק ערבי, ועל כן יש בו מקום ללאומים שונים ולדתות שונות.
הפריפריה הקלסית הכילה שלושה מעגלי שותפים. במעגל הראשון – המדינות הלא-ערביות והלא-מוסלמיות שגבלו במדינות הסכסוך; במעגל השני – עדות ועמים לא-ערבים ולא מוסלמים החיים במדינות הסכסוך; בשלישי – מדינות ערביות בשולי המזרח התיכון, שחיפשו קשרים עם ישראל לנוכח נסיבות מקומיות או אזוריות.
לנגד עיניה של ישראל עמדו הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון ובדרום סודן, אתיופיה הנוצרית, איראן של השאה, טורקיה וגם מרוקו. הרעיון התגבש למדיניות רשמית, שכונתה "מדיניות הפריפריה", ומטרתה העיקרית הייתה לפתח הכרה פרו-ישראלית ואנטי-ערבית. מיד לאחר ההפיכה בעיראק ב-1958 בקשה טורקיה להדק את קשריה עם ישראל. עם כניסתו של מאיר עמית לראשות המוסד וקביעת סדר עדיפויות חדש הוא ייחס חשיבות רבה למדינות הפריפריה איראן וטורקיה, מדינות אסלאמיות לא-ערביות, מול עיראק וסוריה תוך חיזוק התשתיות שהוקמו עוד לפניו. הוא טווה גם מערכות יחסים אישיות עם ראשי שירותי המודיעין האיראניים שנמשכו שנים רבות, גם אחרי שעזב את המוסד.
ההישג הגדול של תורת הפריפריה היה הקשר המשולש (פורום "כליל" או בכינוי שהיה מקובל באיראן וטורקיה - TRIDENT), מעין ברית אסטרטגית ומודיעינית עם איראן וטורקיה. הקשר החל בשנים 1958-1956 ונמשך יותר מעשרים שנה עד להדחתו של השאה האיראני ב-1979. היחסים האסטרטגיים עם טורקיה נמשכו אחר כך לסירוגין כמה עשורים עד לעצירתם על ידי המנהיג התורכי ארדואן. במסגרת "כליל" נפגשו נציגים של גופי המודיעין של איראן, טורקיה וישראל כל פעם בארץ אחרת, אחת לששה חודשים בדרג של ראשי השירותים ואחת לשלושה חודשים בדרג של ראשי אגפים. שלוש המדינות היו מודאגות מניסיונותיה של ברית המועצות לחדור למזרח התיכון ולהגביר את השפעתה באזור. שירותי הביון של טורקיה ואיראן נהנו משיתוף הידע של הישראלים בתחומי האיסוף והסיכול.
הקשר המודיעיני אפשר לישראל גם חדירה כלכלית לשווקים הגדולים של טורקיה ואיראן, עם ההישג העיקרי- הסכם איראני לאספקת נפט לישראל, שהוביל אחר כך בארץ להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). בינואר 1979, בתגובה למחאות הולכות וגוברות עזב השאה את איראן ומינה את בח'תיאר לראש הממשלה, אך זה לא הצליח להשתלט על המצב. בפברואר 1979 יצאה המהפכה לדרך והפכה את המדינה על פיה – לאחר 2500 שנות מונרכיה הפכה איראן לרפובליקה אסלאמית תחת שלטון האייתולות ובכך ניתק הקשר ההדוק עם ישראל, כולל שירותי המודיעין.
מאמץ מודיעיני מקביל התנהל מול הפריפריה הדרומית, סודאן ואתיופיה, כדי להחליש את מצרים. זה היה הנדבך הדרומי של הפריפריה והתבסס על מדינה פרו-מערבית אתיופיה שרוב אוכלוסייתה נוצרית ומוקפת במדינות מוסלמיות. קשרים מיוחדים פיתח המוסד עם תושבי דרום סודן בשנים 1972-1969.
ראש הממשלה גולדה מאיר אישרה לראש המוסד זמיר להגיש עזרה לאחר שקבל את הסכמת קניה ואתיופיה לסיוע זה. ראש הממשלה וידאה כי הסיוע יינתן לנוצרים בחבל ארץ זה ונפגשה במשרדה עם ג'וזף לאגו, מנהיג תנועת השחרור של דרום סודן. הצבא המקומי של דרום סודן התארגן בעזרת אנשי המוסד לעימות עם הצבא הסודני, שאיים על אוכלוסיית דרום המדינה, ונוצרה חזית אשר איימה על השלטון בסודן. הדברים התגלגלו למשא ומתן לשלום בסודן ולמינויו של לאגו לסגן שני לנשיא סודאן. לימים תרם הקשר החשאי עם דרום סודן למבצע העלאת יהודי אתיופיה. ממשלת סודאן הייתה בעלת ברית של מצרים, וזו הייתה סיבה מספקת כדי להחלישה. הסודנים זיהו את ישראל כעומדת מאחורי הסיוע למורדים.
לפני 60 שנה גיבשה ממשלת ישראל בראשות בן-גוריון תפיסה אסטרטגית של יוזמות מדיניות במזרח התיכון "ברית הפריפריה" – לבנון, טורקיה, איראן, אתיופיה והכורדים. תזכורת אקטואלית בטור השבועי
דוד בן גוריון (צילום ארכיון: AP)
תורת הפריפריה נהגתה וגובשה בשנים 1958-1957 על ידי ראש הממשלה בן-גוריון ועוזריו הקרובים, אך לא נוסחה מעולם במסמך תורתי רשמי. זהותה של הפריפריה והיקפה לא הוגדרו. דומה כי מיישמיה של הדוקטרינה, בייחוד במוסד, עיצבו את התכנים תוך כדי עשייה, ברוח האלתור שאפיינה במקרים רבים את הטיפול בביטחון ישראל.
שנת 1958 הייתה סוערת במיוחד בתולדות המזרח התיכון – בפברואר הקימו מצרים וסוריה את האיחוד ביניהן (קע"מ), שהחזיק מעמד רק שלוש שנים; ב-14 ביולי חולל עבד אלכרים קאסם את המהפכה בעיראק ושם קץ לשלטון המלוכה שם; באותה עת נחתו אלפי נחתים אמריקנים בלבנון כדי לסייע לממשלה הפרו-מערבית ולמנוע גורל דומה לזה של עיראק. ולהשלמת המעורבות המערבית באזור נחתו צנחנים בריטיים בירדן להציל את המלך חוסיין מגורל דומה של בן דודו פייצל מלך עיראק.
בחיבור בין מטרות מדיניות החוץ והביטחון הובילו בן-גוריון ואיסר הראל גישה אסטרטגית שעיקרה גיבוש קשרים מיוחדים ובריתות בכל רמה אפשרית – אסטרטגית, מודיעינית וכלכלית – עם מדינות וקבוצות שהתנגדו למדיניות הערבית הקיצונית שהוביל עבד א-נאצר, נשיא מצרים. מדינה מוקפת מדינות מוסלמיות עוינות ואויבות, טען בן-גוריון, חייבת ליצור קשרים עם אלמנטים המתנגדים למשטרים ההם והעשויים להיות מעוניינים בשיתוף פעולה עם ישראל.
שתי המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות, היו נתונות במלחמה קרה ובמאבק על ההשפעה במזרח התיכון. לכל אחת "קליינטים" באזור. מציאות זו הכתיבה לישראל לא להיות מבודדת ולחפש משתפי פעולה. זה היה הבסיס התיאורטי לקשרים המיוחדים של ישראל עם המיעוטים. כמשקל נגד לתפיסה הנאצריסטית בדבר מזרח תיכון הבנוי על אחדות לאומית כלל-ערבית החלו להתגבש בישראל רעיונות בדבר כינונו של מזרח תיכון של לאומים, מתוך גישה כי המזרח התיכון אינו רק ערבי, ועל כן יש בו מקום ללאומים שונים ולדתות שונות.
הפריפריה הקלסית הכילה שלושה מעגלי שותפים. במעגל הראשון – המדינות הלא-ערביות והלא-מוסלמיות שגבלו במדינות הסכסוך; במעגל השני – עדות ועמים לא-ערבים ולא מוסלמים החיים במדינות הסכסוך; בשלישי – מדינות ערביות בשולי המזרח התיכון, שחיפשו קשרים עם ישראל לנוכח נסיבות מקומיות או אזוריות.
לנגד עיניה של ישראל עמדו הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון ובדרום סודן, אתיופיה הנוצרית, איראן של השאה, טורקיה וגם מרוקו. הרעיון התגבש למדיניות רשמית, שכונתה "מדיניות הפריפריה", ומטרתה העיקרית הייתה לפתח הכרה פרו-ישראלית ואנטי-ערבית. מיד לאחר ההפיכה בעיראק ב-1958 בקשה טורקיה להדק את קשריה עם ישראל. עם כניסתו של מאיר עמית לראשות המוסד וקביעת סדר עדיפויות חדש הוא ייחס חשיבות רבה למדינות הפריפריה איראן וטורקיה, מדינות אסלאמיות לא-ערביות, מול עיראק וסוריה תוך חיזוק התשתיות שהוקמו עוד לפניו. הוא טווה גם מערכות יחסים אישיות עם ראשי שירותי המודיעין האיראניים שנמשכו שנים רבות, גם אחרי שעזב את המוסד.
ההישג הגדול של תורת הפריפריה היה הקשר המשולש (פורום "כליל" או בכינוי שהיה מקובל באיראן וטורקיה - TRIDENT), מעין ברית אסטרטגית ומודיעינית עם איראן וטורקיה. הקשר החל בשנים 1958-1956 ונמשך יותר מעשרים שנה עד להדחתו של השאה האיראני ב-1979. היחסים האסטרטגיים עם טורקיה נמשכו אחר כך לסירוגין כמה עשורים עד לעצירתם על ידי המנהיג התורכי ארדואן. במסגרת "כליל" נפגשו נציגים של גופי המודיעין של איראן, טורקיה וישראל כל פעם בארץ אחרת, אחת לששה חודשים בדרג של ראשי השירותים ואחת לשלושה חודשים בדרג של ראשי אגפים. שלוש המדינות היו מודאגות מניסיונותיה של ברית המועצות לחדור למזרח התיכון ולהגביר את השפעתה באזור. שירותי הביון של טורקיה ואיראן נהנו משיתוף הידע של הישראלים בתחומי האיסוף והסיכול.
הקשר המודיעיני אפשר לישראל גם חדירה כלכלית לשווקים הגדולים של טורקיה ואיראן, עם ההישג העיקרי- הסכם איראני לאספקת נפט לישראל, שהוביל אחר כך בארץ להקמת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א). בינואר 1979, בתגובה למחאות הולכות וגוברות עזב השאה את איראן ומינה את בח'תיאר לראש הממשלה, אך זה לא הצליח להשתלט על המצב. בפברואר 1979 יצאה המהפכה לדרך והפכה את המדינה על פיה – לאחר 2500 שנות מונרכיה הפכה איראן לרפובליקה אסלאמית תחת שלטון האייתולות ובכך ניתק הקשר ההדוק עם ישראל, כולל שירותי המודיעין.
מאמץ מודיעיני מקביל התנהל מול הפריפריה הדרומית, סודאן ואתיופיה, כדי להחליש את מצרים. זה היה הנדבך הדרומי של הפריפריה והתבסס על מדינה פרו-מערבית אתיופיה שרוב אוכלוסייתה נוצרית ומוקפת במדינות מוסלמיות. קשרים מיוחדים פיתח המוסד עם תושבי דרום סודן בשנים 1972-1969.
ראש הממשלה גולדה מאיר אישרה לראש המוסד זמיר להגיש עזרה לאחר שקבל את הסכמת קניה ואתיופיה לסיוע זה. ראש הממשלה וידאה כי הסיוע יינתן לנוצרים בחבל ארץ זה ונפגשה במשרדה עם ג'וזף לאגו, מנהיג תנועת השחרור של דרום סודן. הצבא המקומי של דרום סודן התארגן בעזרת אנשי המוסד לעימות עם הצבא הסודני, שאיים על אוכלוסיית דרום המדינה, ונוצרה חזית אשר איימה על השלטון בסודן. הדברים התגלגלו למשא ומתן לשלום בסודן ולמינויו של לאגו לסגן שני לנשיא סודאן. לימים תרם הקשר החשאי עם דרום סודן למבצע העלאת יהודי אתיופיה. ממשלת סודאן הייתה בעלת ברית של מצרים, וזו הייתה סיבה מספקת כדי להחלישה. הסודנים זיהו את ישראל כעומדת מאחורי הסיוע למורדים.
