מערך הטילים שיממן את עסקת אלביט-תעש. דעה
שר הביטחון רוצה לרכוש לצה"ל רקטות בהיקף של כמיליארד ש"ח מהתר"ש הנוכחי. המחיר של תעש מערכות כנראה לא יסגר רחוק מהמספר הזה. המשמעות היא שאלביט קיבלה עסקה שמכסה לה חלק מהעלות של תעש. ומה עם טילי הלורה? שאלת המליון דולרים
עמי רוחקס דומבה
| 05/02/2018
באדיבות תעש מערכות
פרסום בתקשורת הישראלית (הארץ / ידיעות אחרונות) חושף כי שר הביטחון, אביגדור ליברמן, החליט להקצות תקציב לרכש רקטות מדויקות עבור זרוע היבשה. לפי הפרסומים ליברמן הקצה לנושא חצי מיליארד ש"ח מתוך התר"ש הנוכחי. כנראה שמדובר בסכום קרוב יותר למיליארד ש"ח. בכל אופן, זה רק חלק, כי ההערכות הן שזיווד זרוע היבשה בטילים ורקטות מדויקות יעלה קרוב לשבעה מיליארדי ש"ח במהלך עשור.
לאן נעלמו טילי הלורה?
אלו שקראו את הפרסומים שמו לב שמוזכרים בהם רק רקטות מדויקות של תעש מערכות. טילי הלורה של תעשייה אווירית לא הוזכרו. מדוע? נזכיר כי במקביל לפרסום אודות הצטיידות ברקטות של תעש, מתנהל מו"מ על רכש תעש מערכות. אלביט מערכות היא המתמודד היחיד.
מה מחיר תעש ביחס לעסקת הרקטות? ובכן, המדינה דרשה 1.1 מיליארדי ש"ח. השמועות מדברות על 1.9 מיליארדי ש"ח. ככל הנראה סכום של 1.9 מיליארדי ש"ח זה הסכום הכי גבוה שהיו מוכנים לשים על החברה השותפות של קצב-שמיר שיצאו מהמו"מ. ניתן להעריך שהסכום הסופי יסגר על משהו בין לבין. העסקה אמנם לא הוכרזה רשמית, אך הרוחות הנושבות בשוק הביטחוני בארץ נושאות עמן צלילי עסקה סגורה.
מכאן, שאם מחד יש עסקה חדשה של לפחות מיליארד ש"ח לרקטות של תעש לצה"ל, ומאידך עסקה של כמיליארד וחצי ש"ח לרכש תעש, המשמעות היא שהחברה תעלה לאלביט מערכות פחות מהתכנון המקורי. אם תהיה פעימה שניה בעתיד, אז ייתכן ויווצר מצב שלמעשה משרד הביטחון שילם לאלביט שתקנה את תעש מערכות.
נחזור לעניין טילי הלורה. משרד הביטחון חילק את עסקת מערך הטילים למספר שלבים. הראשון הוא רקטות לטווח 150 ק"מ של תעש. בשלב השני, שימומן מתישהוא בתר"ש הבא (2020-2025) צה"ל ירכוש גם טילי לורה וגם רקטות ארוכות טווח ל-300 ק"מ מסוג נץ דורס. הסיבה לחלוקה היא התנגדות חיל האוויר למהלך.
בדיונים סביב השולחן חיל האוויר התנגד לרכש רקטות וטילים. הסיבה לכך היא הרצון לשמר את המונופול של החיל על תקיפות ארוכות. אם זרוע היבשה תהיה עצמאית לטווחים של 300 ק"מ, הנחיצות בחיל האוויר תרד. ואם הנחיצות יורדת, עמה יורדים התקציבים והכוח הפוליטי בתוך צה"ל.
כדי לנטרל את ההתנגדות של חיל האוויר, ליברמן הציע פיצול. קודם נקנה לטווח בינוני עבור מז"י. אחר כך לטווח ארוך עבור חיל האוויר. כלומר, את הרקטות הארוכות טווח מסוג נץ דורס וטילי הלורה, יפעיל חיל האוויר. לא מז"י. המהלך אפשר לליברמן לקדם רעיון ישן. לפניו ניסו. הוא הצליח.
למה אין קונצורזיום לייצור טילים ורקטות?
העניין עם פיצול לרכש מיידי ועתידי הוא שהעתידי זה על תקן 'אולי'. עוד שנה יש בחירות. מי יודע איזו ממשלה תבחר ומי יהיה שר הביטחון. ומה יהיו הרצונות של שר הביטחון הבא. בהיבט תקציבי, הפעימה השניה של רכש הטילים והרקטות צריכה לבוא מהתר"ש הבא שעדיין לא נסגר. לפניו, יתמנה רמטכ"ל חדש שעתיד לגבש את התר"ש בדמותו. מה יהיו שיקוליו? מי יודע.
שאלה שעולה לאור החלטת הממשלה בהקשר זה היא מדוע תעשייה אווירית ורפאל לא חותרות לקונצורזיום. אמנם ברקטות של תעש יש מרכיב מסוים אלקטרוני של תעשייה אווירית, אבל חלקו שולי בעלות הכוללת של הפרויקט. מדוע אם כך לא מגיע מישהו מתעשייה אווירית או רפאל לממשלה ודורש קונצורזיום לפיתוח הרקטות והטילים. אם צה"ל קונה רקטות וטילים בכסף ציבורי, הגיוני שמספר חברות ביטחוניות יהנו ממנו. בארה"ב זה מקובל. יש קבלן מוביל שמחויב להעסיק באחוזים מסוימים חברות ביטחוניות אחרות. כך יותר אנשים נהנים מהכסף הציבורי. ההיגיון הזה נכון גם לעסקת התותח החדש שהוענקה לאחרונה לאלביט. היא יכולה להישאר קבלן ראשי, אבל הכסף יתחלק בין עוד תעשיות.
ייתכן ואחת הסיבות היא השתרשות תפיסת ספק יחיד במשרד הביטחון. לאורך השנים דאג המשרד לחלק את העוגה בצורה וקטורית לפי תעשיות. רקטות - תעש. תקשורת - אלביט. טקק - תעשייה אווירית. טילי אא - רפאל. וכו' . הבעיה שהעולם הביטחוני משתנה. יש פחות כסף למדינה להקצות לביטחון והציוד המתוחכם עולה יותר. במשוואה כזו, נכון שהממשלה תעבור למודלים יותר שיתופיים בין התעשיות אם רוצים להשאיר בארץ ריבוי תעשיות ביטחוניות.
אתגר איסוף המטרות בתנועה
אין ספק כי עסקת הרקטות היא שינוי תפיסה עבור זרוע היבשה. משליטה בתאי שטח של כ40 ק"מ עם תותחים ורקטות קיימות, בעתיד מסגרת של חטיבה תוכל לשלוט על מרחבים של 150 ק"מ. בהיבט של מדינות צמודות גבול, מדובר באדם בהמשלה לאדם שיצא מהמערה (אפרופו משל המערה של אפלטון). שינוי כזה ידרוש תורת הפעלה שונה של האש.
לצד היתרון בשליטה על תא שטח גדול יותר, מגיע אתגר לא פשוט - הספק איסוף המטרות בתנועה. ככל שמגדילים את תא השטח עליו שולטים, יש צורך ביכולות איסוף מטרות דינמי מתקדמות. לרוב, צה"ל אוסף מטרות לפני המלחמה, מסיים אותן ביומיים - שלושה הראשונים, ואז מגיע לשוקת שבורה. הכוחות מתמרנים בשטח אויב עם יכולות מוגבלות לאיסוף מטרות תוך כדי תנועה. ואם אין מטרות לתקוף, לא משנה כמה כוח אש יש ולאיזה טווח.
זו הסיבה שלצד הרקטות ארוכות הטווח מסוג נץ דורס, קיים הכרח לצייד את זרוע היבשה ביכולות איסוף דינמיות שיתמכו ברקטות. חלק כבר נעשה בדמות מל"טים לחטיבה (דוהר שמיים) ולגדוד (רוכב שמיים). השאלה אם זה מספיק. צריך לזכור כי בצד השני יושבים אסטרטגים לא פחות טובים משלנו, שמבינים זאת, ומשתמשים בהחצנת / הסתרת מטרות בצורה שיכולה לבלבל את צה"ל בעת לחימה.
לסיכום, החלטת שר הביטחון לזווד את זרוע היבשה ברקטות וטילים נכונה. שאלת הכמות והסוגים יחד עם גיבוש תפיסת הפעלה מתאימה יקבעו האם צה"ל ישכיל להשתמש ביתרונות הטמונים באמל"ח מסוג זה. צבאות אחרים, כולל צבאות של מדינות ערב בסביבתנו, כבר עשו את השינוי מזמן והצטיידו ברקטות וטילים. כנראה לא סתם. בהקשר התעשיות, ראוי ששר הביטחון וראשי התעשיות הביטחוניות הגדולות יחשבו על מודל שיתופי לשימוש בכסף ציבורי כך שיתמוך בכמה שיותר תעשיות ומקומות עבודה. פחות חשוב מי מוביל, יותר חשוב התזרים בבנק.
שר הביטחון רוצה לרכוש לצה"ל רקטות בהיקף של כמיליארד ש"ח מהתר"ש הנוכחי. המחיר של תעש מערכות כנראה לא יסגר רחוק מהמספר הזה. המשמעות היא שאלביט קיבלה עסקה שמכסה לה חלק מהעלות של תעש. ומה עם טילי הלורה? שאלת המליון דולרים
באדיבות תעש מערכות
פרסום בתקשורת הישראלית (הארץ / ידיעות אחרונות) חושף כי שר הביטחון, אביגדור ליברמן, החליט להקצות תקציב לרכש רקטות מדויקות עבור זרוע היבשה. לפי הפרסומים ליברמן הקצה לנושא חצי מיליארד ש"ח מתוך התר"ש הנוכחי. כנראה שמדובר בסכום קרוב יותר למיליארד ש"ח. בכל אופן, זה רק חלק, כי ההערכות הן שזיווד זרוע היבשה בטילים ורקטות מדויקות יעלה קרוב לשבעה מיליארדי ש"ח במהלך עשור.
לאן נעלמו טילי הלורה?
אלו שקראו את הפרסומים שמו לב שמוזכרים בהם רק רקטות מדויקות של תעש מערכות. טילי הלורה של תעשייה אווירית לא הוזכרו. מדוע? נזכיר כי במקביל לפרסום אודות הצטיידות ברקטות של תעש, מתנהל מו"מ על רכש תעש מערכות. אלביט מערכות היא המתמודד היחיד.
מה מחיר תעש ביחס לעסקת הרקטות? ובכן, המדינה דרשה 1.1 מיליארדי ש"ח. השמועות מדברות על 1.9 מיליארדי ש"ח. ככל הנראה סכום של 1.9 מיליארדי ש"ח זה הסכום הכי גבוה שהיו מוכנים לשים על החברה השותפות של קצב-שמיר שיצאו מהמו"מ. ניתן להעריך שהסכום הסופי יסגר על משהו בין לבין. העסקה אמנם לא הוכרזה רשמית, אך הרוחות הנושבות בשוק הביטחוני בארץ נושאות עמן צלילי עסקה סגורה.
מכאן, שאם מחד יש עסקה חדשה של לפחות מיליארד ש"ח לרקטות של תעש לצה"ל, ומאידך עסקה של כמיליארד וחצי ש"ח לרכש תעש, המשמעות היא שהחברה תעלה לאלביט מערכות פחות מהתכנון המקורי. אם תהיה פעימה שניה בעתיד, אז ייתכן ויווצר מצב שלמעשה משרד הביטחון שילם לאלביט שתקנה את תעש מערכות.
נחזור לעניין טילי הלורה. משרד הביטחון חילק את עסקת מערך הטילים למספר שלבים. הראשון הוא רקטות לטווח 150 ק"מ של תעש. בשלב השני, שימומן מתישהוא בתר"ש הבא (2020-2025) צה"ל ירכוש גם טילי לורה וגם רקטות ארוכות טווח ל-300 ק"מ מסוג נץ דורס. הסיבה לחלוקה היא התנגדות חיל האוויר למהלך.
בדיונים סביב השולחן חיל האוויר התנגד לרכש רקטות וטילים. הסיבה לכך היא הרצון לשמר את המונופול של החיל על תקיפות ארוכות. אם זרוע היבשה תהיה עצמאית לטווחים של 300 ק"מ, הנחיצות בחיל האוויר תרד. ואם הנחיצות יורדת, עמה יורדים התקציבים והכוח הפוליטי בתוך צה"ל.
כדי לנטרל את ההתנגדות של חיל האוויר, ליברמן הציע פיצול. קודם נקנה לטווח בינוני עבור מז"י. אחר כך לטווח ארוך עבור חיל האוויר. כלומר, את הרקטות הארוכות טווח מסוג נץ דורס וטילי הלורה, יפעיל חיל האוויר. לא מז"י. המהלך אפשר לליברמן לקדם רעיון ישן. לפניו ניסו. הוא הצליח.
למה אין קונצורזיום לייצור טילים ורקטות?
העניין עם פיצול לרכש מיידי ועתידי הוא שהעתידי זה על תקן 'אולי'. עוד שנה יש בחירות. מי יודע איזו ממשלה תבחר ומי יהיה שר הביטחון. ומה יהיו הרצונות של שר הביטחון הבא. בהיבט תקציבי, הפעימה השניה של רכש הטילים והרקטות צריכה לבוא מהתר"ש הבא שעדיין לא נסגר. לפניו, יתמנה רמטכ"ל חדש שעתיד לגבש את התר"ש בדמותו. מה יהיו שיקוליו? מי יודע.
שאלה שעולה לאור החלטת הממשלה בהקשר זה היא מדוע תעשייה אווירית ורפאל לא חותרות לקונצורזיום. אמנם ברקטות של תעש יש מרכיב מסוים אלקטרוני של תעשייה אווירית, אבל חלקו שולי בעלות הכוללת של הפרויקט. מדוע אם כך לא מגיע מישהו מתעשייה אווירית או רפאל לממשלה ודורש קונצורזיום לפיתוח הרקטות והטילים. אם צה"ל קונה רקטות וטילים בכסף ציבורי, הגיוני שמספר חברות ביטחוניות יהנו ממנו. בארה"ב זה מקובל. יש קבלן מוביל שמחויב להעסיק באחוזים מסוימים חברות ביטחוניות אחרות. כך יותר אנשים נהנים מהכסף הציבורי. ההיגיון הזה נכון גם לעסקת התותח החדש שהוענקה לאחרונה לאלביט. היא יכולה להישאר קבלן ראשי, אבל הכסף יתחלק בין עוד תעשיות.
ייתכן ואחת הסיבות היא השתרשות תפיסת ספק יחיד במשרד הביטחון. לאורך השנים דאג המשרד לחלק את העוגה בצורה וקטורית לפי תעשיות. רקטות - תעש. תקשורת - אלביט. טקק - תעשייה אווירית. טילי אא - רפאל. וכו' . הבעיה שהעולם הביטחוני משתנה. יש פחות כסף למדינה להקצות לביטחון והציוד המתוחכם עולה יותר. במשוואה כזו, נכון שהממשלה תעבור למודלים יותר שיתופיים בין התעשיות אם רוצים להשאיר בארץ ריבוי תעשיות ביטחוניות.
אתגר איסוף המטרות בתנועה
אין ספק כי עסקת הרקטות היא שינוי תפיסה עבור זרוע היבשה. משליטה בתאי שטח של כ40 ק"מ עם תותחים ורקטות קיימות, בעתיד מסגרת של חטיבה תוכל לשלוט על מרחבים של 150 ק"מ. בהיבט של מדינות צמודות גבול, מדובר באדם בהמשלה לאדם שיצא מהמערה (אפרופו משל המערה של אפלטון). שינוי כזה ידרוש תורת הפעלה שונה של האש.
לצד היתרון בשליטה על תא שטח גדול יותר, מגיע אתגר לא פשוט - הספק איסוף המטרות בתנועה. ככל שמגדילים את תא השטח עליו שולטים, יש צורך ביכולות איסוף מטרות דינמי מתקדמות. לרוב, צה"ל אוסף מטרות לפני המלחמה, מסיים אותן ביומיים - שלושה הראשונים, ואז מגיע לשוקת שבורה. הכוחות מתמרנים בשטח אויב עם יכולות מוגבלות לאיסוף מטרות תוך כדי תנועה. ואם אין מטרות לתקוף, לא משנה כמה כוח אש יש ולאיזה טווח.
זו הסיבה שלצד הרקטות ארוכות הטווח מסוג נץ דורס, קיים הכרח לצייד את זרוע היבשה ביכולות איסוף דינמיות שיתמכו ברקטות. חלק כבר נעשה בדמות מל"טים לחטיבה (דוהר שמיים) ולגדוד (רוכב שמיים). השאלה אם זה מספיק. צריך לזכור כי בצד השני יושבים אסטרטגים לא פחות טובים משלנו, שמבינים זאת, ומשתמשים בהחצנת / הסתרת מטרות בצורה שיכולה לבלבל את צה"ל בעת לחימה.
לסיכום, החלטת שר הביטחון לזווד את זרוע היבשה ברקטות וטילים נכונה. שאלת הכמות והסוגים יחד עם גיבוש תפיסת הפעלה מתאימה יקבעו האם צה"ל ישכיל להשתמש ביתרונות הטמונים באמל"ח מסוג זה. צבאות אחרים, כולל צבאות של מדינות ערב בסביבתנו, כבר עשו את השינוי מזמן והצטיידו ברקטות וטילים. כנראה לא סתם. בהקשר התעשיות, ראוי ששר הביטחון וראשי התעשיות הביטחוניות הגדולות יחשבו על מודל שיתופי לשימוש בכסף ציבורי כך שיתמוך בכמה שיותר תעשיות ומקומות עבודה. פחות חשוב מי מוביל, יותר חשוב התזרים בבנק.
