הבלופים בפרשת אזריה, והחדשות הלא טובות מהודו
האם לא כדאי שכל המעורבים בפרשת אזריה יערכו חשבון נפש? האם האופטימיות שפרחה לאחר ביקור רה"מ ההודי בישראל תתחלף בדאגה בקרב התעשיות בישראל? וגם מה צופן עתידה של תוכנית החלל הישראלית? הכול בטורו השבועי של עמיר רפפורט
עמיר רפפורט
| 03/08/2017
פרשה שבה שום גורם לא היה חף מפשע (צילום: עודד באלילטי, AP)
בדצמבר 1956, פחות מחודשיים אחרי מלחמת קדש, נחשב תא"ל אורי בן ארי, מפקד גייסות השריון, לאחד המועמדים להתמנות לרמטכ״ל. הוא היה ממצביאי המלחמה המוצלחת, ועתידו נראה מבטיח. אלא שאז משהו מאוד השתבש בקריירה שלו: אחד מפקודיו, שנשפט על גניבת שק סוכר, טען שבן ארי ידע על כך, אך לא עשה מאומה עם המידע. בעקבות כך, העמיד ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, את הברירה בפני בן ארי: לעמוד לדין בעצמו או לפרוש מצה״ל. בן ארי פרש.
בראי ההיסטוריה, פרשת שק הסוכר הייתה מן המשפיעות ביותר על דמותו של צה״ל ועל ערכיו. דברים דומים לא ניתן לומר על משפטו של אלאור אזריה, שהסתיים השבוע. כאן, אין אמת פשוטה וברורה ומסקנה בצידה - אלא אוסף של בלופים, תבשיל שרקחו יועצי תקשורת מתוחכמים, ובליל של אינטרסים (רובם פוליטיים).
הפרשה שהסתיימה (או לא, אם יהיה ערעור) בשליחתו של אלאור אזריה לכלא נולדה בראש ובראשונה משום שמעשיו תועדו על ידי מצלמות של פלסטינים ושוחררו לתקשורת. סביר להניח כי בתולדות צה״ל היו לא מעט מקרים חמורים יותר של ירי לא מוצדק או מוגזם, שלא נחקרו מעולם (וגם פרשיות ישנות חמורות הרבה יותר).
כפי שנחשף כבר בטור זה בעבר, הדעה השלטת בפיקוד המרכז לאחר שנודעו פרטי האירוע, הייתה שיש להעמיד את אזריה לדין משמעתי מהיר, ובכך לסגור העניין. שר הביטחון יעלון והרמטכ״ל אייזנקוט היו נחרצים שהטיפול בפרשה יהיה נחרץ הרבה יותר (מסיבות ערכיות של "טוהר הנשק" וכדי לקעקע מראש טענה בעולם שמערכת המשפט הצה״לית אינה אמינה).
הטעות הגדולה הראשונה בפרשה הייתה של יעלון עצמו, שמיהר להוקיע את אזריה פומבית, עוד לפני שנערכה חקירה בעניינו. מעבר לכך שיעלון צריך היה להסתפק באמירה שהוא סומך על מערכת החקירה והמשפט הצבאית, הוא כרה לעצמו בור פוליטי.
משלב זה, כבר הפך אזריה לכלי משחק של כוחות אדירים ממנו. הראשון לזהות את ההזדמנות בפרשה היה אביגדור ליברמן שחשק בתפקיד שר הביטחון. לדברי גורמים שהיו מקורבים מאוד לאזריה, ליברמן היה מעורב בעצמן בגיוס כספים מהיר למען אלאור אזריה. הוא מינה את שרון גל, לשעבר ח״כ בישראל ביתנו, להוביל קמפיין תקשורתי בעד אזריה וכנגד יעלון וצמרת צה״ל. מלשכת שר הביטחון הנוכחי נמסר בתגובה כי ״השר לא היה מעורב מעולם בשום תרומה או גיוס כספים עבור אלאור אזריה״.
כך או כך, סביר להניח כי אפילו ליברמן עצמו לא שיער כי ימצא את עצמו במהירות הבזק על כיסא שר הביטחון, כמי שנדרש לגבות את צה״ל.
בכל מקרה, הקמפיין התקשורתי שאורגן למען אזריה, היה מהיר ואגרסיבי. האינטרנט הוצף בפוסטים ממומנים, אורגנו עצומות למען אזריה, והיו גורמי מקצוע שמיהרו לאסוף "חומר" נגד גורמים בצמרת צה״ל ונגד יעלון ובהמשך גם נגד חלק מהשופטים בפרשה.
"אייטמים" לכאורה אותנטיים, שהציפו את התקשורת, למען אזריה, היו בעצם יוזמה של צוות התקשורת. מאז ועד לסיום המשפט השבוע, השיח התקשורתי בפרשה רצוף ב"ספינים". הדמיון בין השיח התקשורתי ובין מה שהתברר בבית הדין קלוש ביותר.
שם המציאות פשוטה למדי: כשבוחנים את העובדות לגופן, ברור כי אלאור אזריה פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש וגם בניגוד לערכי צה״ל. יש הרבה נסיבות מקלות שיכולות להסביר את התנהגותו, אבל העונש שקיבל נראה מידתי למדיי.
שורה תחתונה: אזריה הוא לא גיבור ועל בסיס הפרשה העגומה הזאת לא נקבעו נורמות חדשות בצה״ל. הפקת הלקחים צריכה להיעשות גם בתקשורת וגם במערכת הפוליטית.
בשורה רעה מהודו
ולמשהו אחר לגמרי - באחרונה נכתב לא מעט, גם בטור זה, על פריחת היחסים הביטחוניים בין ישראל להודו, שהתעצמה גם הודות לביקור ראש ממשלת הודו בישראל בחודש יולי.
אבל מסתבר שעל רקע גל עצום של שיתופי פעולה ועסקאות בין המדינות יש גם בשורות רעות שמגיעות לתעשיות הביטחוניות מהודו, על רקע המגמה להעביר יותר ויותר אמצעים לייצור על אדמת הודו. כך החליטו ההודים באחרונה לבטל שני מכרזים גדולים לאספקה של מערכות הגנה אקטיבית לכלי רכב משוריינים ולהגנה נגד מטוסים (נ״מ).
בשני הפרויקטים האלה הייתה רפאל מועמדת בכירה לזכות. ההחלטה ההודית מעוררת אכזבה גדולה בישראל וגם חשש שההודים יבטלו מכרזים פעילים נוספים.
שיגור לוויינים כפול ונדיר
ויש גם בשורות טובות, הפעם מגיאנה הצרפתית: השיגור המוצלח של שני הלוויינים מתוצרת התעשייה האווירית הוא נקודת ציון חשובה של תעשיית החלל, לאחר המכה שספגה עם השיגור הכושל של לוויין התקשורת עמוס מאדמת ארצות הברית.
באחרונה אמר מיוסי וייס, מנכ"ל התעשייה האווירית, שנכח בשיגור, את הדברים הבאים שמתפרסמים כאן לראשונה: "אחרי אובדן הלוויין, העברנו את המסר למקבלי ההחלטות שאין מצב שאין כאן יכולות תקשורת בלי פרויקט מסודר לשנים, ואני שמח שמשרדי הממשלה הרימו כפפה והכינו תכנית כזאת. מדובר בגופים כמו משרד המדע, בראשות המנכ"ל, משרד הביטחון, מועצה לביטחון לאומי. הם התוו תוכנית שהיא רב-שנתית – שבמסגרתה יהיו פעם בשלוש-ארבע שנים לוויינים לפי הצורך שהמשרדים יגדירו. בכל המדינות בעולם עובדים ככה".
התכנית שעליה דיבר וייס עדיין לא תוקצבה, ווייס ניצל את השיגור המוצלח של הלוויינים כדי לקרוא לממשלה לשגר אותה לדרך.
שיגור של שני לוויינים מאותו משגר (מתוצרת צרפת) הוא דבר נדיר. אתר השיגור, גיאנה הצרפתית, ממוקמת בצפון אמריקה הלטינית ממש על קו המשווה. לוויין אחד מהשניים ששוגרו השבוע מיוחד לחיל האוויר האיטלקי, והוא דומה ללוויין שמשמש את צה"ל.
הלוויין השני ששוגר הוא צרפתי-ישראלי ומיועד לניטור חקלאי, במסגרת פרויקט המכונה "ונוס". (VENUS-VEGETATION ENVIROMENT NEW SATELITE).
שיתוף הפעולה הישראלי-אירופאי בתחום החלל צפוי להימשך.
האם לא כדאי שכל המעורבים בפרשת אזריה יערכו חשבון נפש? האם האופטימיות שפרחה לאחר ביקור רה"מ ההודי בישראל תתחלף בדאגה בקרב התעשיות בישראל? וגם מה צופן עתידה של תוכנית החלל הישראלית? הכול בטורו השבועי של עמיר רפפורט
פרשה שבה שום גורם לא היה חף מפשע (צילום: עודד באלילטי, AP)
בדצמבר 1956, פחות מחודשיים אחרי מלחמת קדש, נחשב תא"ל אורי בן ארי, מפקד גייסות השריון, לאחד המועמדים להתמנות לרמטכ״ל. הוא היה ממצביאי המלחמה המוצלחת, ועתידו נראה מבטיח. אלא שאז משהו מאוד השתבש בקריירה שלו: אחד מפקודיו, שנשפט על גניבת שק סוכר, טען שבן ארי ידע על כך, אך לא עשה מאומה עם המידע. בעקבות כך, העמיד ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, את הברירה בפני בן ארי: לעמוד לדין בעצמו או לפרוש מצה״ל. בן ארי פרש.
בראי ההיסטוריה, פרשת שק הסוכר הייתה מן המשפיעות ביותר על דמותו של צה״ל ועל ערכיו. דברים דומים לא ניתן לומר על משפטו של אלאור אזריה, שהסתיים השבוע. כאן, אין אמת פשוטה וברורה ומסקנה בצידה - אלא אוסף של בלופים, תבשיל שרקחו יועצי תקשורת מתוחכמים, ובליל של אינטרסים (רובם פוליטיים).
הפרשה שהסתיימה (או לא, אם יהיה ערעור) בשליחתו של אלאור אזריה לכלא נולדה בראש ובראשונה משום שמעשיו תועדו על ידי מצלמות של פלסטינים ושוחררו לתקשורת. סביר להניח כי בתולדות צה״ל היו לא מעט מקרים חמורים יותר של ירי לא מוצדק או מוגזם, שלא נחקרו מעולם (וגם פרשיות ישנות חמורות הרבה יותר).
כפי שנחשף כבר בטור זה בעבר, הדעה השלטת בפיקוד המרכז לאחר שנודעו פרטי האירוע, הייתה שיש להעמיד את אזריה לדין משמעתי מהיר, ובכך לסגור העניין. שר הביטחון יעלון והרמטכ״ל אייזנקוט היו נחרצים שהטיפול בפרשה יהיה נחרץ הרבה יותר (מסיבות ערכיות של "טוהר הנשק" וכדי לקעקע מראש טענה בעולם שמערכת המשפט הצה״לית אינה אמינה).
הטעות הגדולה הראשונה בפרשה הייתה של יעלון עצמו, שמיהר להוקיע את אזריה פומבית, עוד לפני שנערכה חקירה בעניינו. מעבר לכך שיעלון צריך היה להסתפק באמירה שהוא סומך על מערכת החקירה והמשפט הצבאית, הוא כרה לעצמו בור פוליטי.
משלב זה, כבר הפך אזריה לכלי משחק של כוחות אדירים ממנו. הראשון לזהות את ההזדמנות בפרשה היה אביגדור ליברמן שחשק בתפקיד שר הביטחון. לדברי גורמים שהיו מקורבים מאוד לאזריה, ליברמן היה מעורב בעצמן בגיוס כספים מהיר למען אלאור אזריה. הוא מינה את שרון גל, לשעבר ח״כ בישראל ביתנו, להוביל קמפיין תקשורתי בעד אזריה וכנגד יעלון וצמרת צה״ל. מלשכת שר הביטחון הנוכחי נמסר בתגובה כי ״השר לא היה מעורב מעולם בשום תרומה או גיוס כספים עבור אלאור אזריה״.
כך או כך, סביר להניח כי אפילו ליברמן עצמו לא שיער כי ימצא את עצמו במהירות הבזק על כיסא שר הביטחון, כמי שנדרש לגבות את צה״ל.
בכל מקרה, הקמפיין התקשורתי שאורגן למען אזריה, היה מהיר ואגרסיבי. האינטרנט הוצף בפוסטים ממומנים, אורגנו עצומות למען אזריה, והיו גורמי מקצוע שמיהרו לאסוף "חומר" נגד גורמים בצמרת צה״ל ונגד יעלון ובהמשך גם נגד חלק מהשופטים בפרשה.
"אייטמים" לכאורה אותנטיים, שהציפו את התקשורת, למען אזריה, היו בעצם יוזמה של צוות התקשורת. מאז ועד לסיום המשפט השבוע, השיח התקשורתי בפרשה רצוף ב"ספינים". הדמיון בין השיח התקשורתי ובין מה שהתברר בבית הדין קלוש ביותר.
שם המציאות פשוטה למדי: כשבוחנים את העובדות לגופן, ברור כי אלאור אזריה פעל בניגוד להוראות הפתיחה באש וגם בניגוד לערכי צה״ל. יש הרבה נסיבות מקלות שיכולות להסביר את התנהגותו, אבל העונש שקיבל נראה מידתי למדיי.
שורה תחתונה: אזריה הוא לא גיבור ועל בסיס הפרשה העגומה הזאת לא נקבעו נורמות חדשות בצה״ל. הפקת הלקחים צריכה להיעשות גם בתקשורת וגם במערכת הפוליטית.
בשורה רעה מהודו
ולמשהו אחר לגמרי - באחרונה נכתב לא מעט, גם בטור זה, על פריחת היחסים הביטחוניים בין ישראל להודו, שהתעצמה גם הודות לביקור ראש ממשלת הודו בישראל בחודש יולי.
אבל מסתבר שעל רקע גל עצום של שיתופי פעולה ועסקאות בין המדינות יש גם בשורות רעות שמגיעות לתעשיות הביטחוניות מהודו, על רקע המגמה להעביר יותר ויותר אמצעים לייצור על אדמת הודו. כך החליטו ההודים באחרונה לבטל שני מכרזים גדולים לאספקה של מערכות הגנה אקטיבית לכלי רכב משוריינים ולהגנה נגד מטוסים (נ״מ).
בשני הפרויקטים האלה הייתה רפאל מועמדת בכירה לזכות. ההחלטה ההודית מעוררת אכזבה גדולה בישראל וגם חשש שההודים יבטלו מכרזים פעילים נוספים.
שיגור לוויינים כפול ונדיר
ויש גם בשורות טובות, הפעם מגיאנה הצרפתית: השיגור המוצלח של שני הלוויינים מתוצרת התעשייה האווירית הוא נקודת ציון חשובה של תעשיית החלל, לאחר המכה שספגה עם השיגור הכושל של לוויין התקשורת עמוס מאדמת ארצות הברית.
באחרונה אמר מיוסי וייס, מנכ"ל התעשייה האווירית, שנכח בשיגור, את הדברים הבאים שמתפרסמים כאן לראשונה: "אחרי אובדן הלוויין, העברנו את המסר למקבלי ההחלטות שאין מצב שאין כאן יכולות תקשורת בלי פרויקט מסודר לשנים, ואני שמח שמשרדי הממשלה הרימו כפפה והכינו תכנית כזאת. מדובר בגופים כמו משרד המדע, בראשות המנכ"ל, משרד הביטחון, מועצה לביטחון לאומי. הם התוו תוכנית שהיא רב-שנתית – שבמסגרתה יהיו פעם בשלוש-ארבע שנים לוויינים לפי הצורך שהמשרדים יגדירו. בכל המדינות בעולם עובדים ככה".
התכנית שעליה דיבר וייס עדיין לא תוקצבה, ווייס ניצל את השיגור המוצלח של הלוויינים כדי לקרוא לממשלה לשגר אותה לדרך.
שיגור של שני לוויינים מאותו משגר (מתוצרת צרפת) הוא דבר נדיר. אתר השיגור, גיאנה הצרפתית, ממוקמת בצפון אמריקה הלטינית ממש על קו המשווה. לוויין אחד מהשניים ששוגרו השבוע מיוחד לחיל האוויר האיטלקי, והוא דומה ללוויין שמשמש את צה"ל.
הלוויין השני ששוגר הוא צרפתי-ישראלי ומיועד לניטור חקלאי, במסגרת פרויקט המכונה "ונוס". (VENUS-VEGETATION ENVIROMENT NEW SATELITE).
שיתוף הפעולה הישראלי-אירופאי בתחום החלל צפוי להימשך.
