תעשיית החלל של משרד הביטחון. דעה
עמי רוחקס דומבה
| 16/07/2017
שיגור הלוויין ''אופק 11'' - קרדיט צילום: מנהלת החלל במפא"ת, משרד הביטחון
אין באמת תעשיית לוויני תקשורת בישראל כי מעולם לא נמכר לווין תקשורת ישראלי בכסף למדינה או חברה זרה. גם אין באמת צורך בלוויין תקשורת המיוצר בישראל כי מדינת ישראל החליטה לחכור תפוקה חלקית מהעמוס 7 שיוצר בדרום קוריאה. אז אי אפשר לטעון שמדינת ישראל לא יודעת לעבוד עם לווין בייצור זר. נקבע תקדים.
בניגוד לנאמר בדיון שנערך השבוע בועדת המדע והטכנולוגיה תחת הכותרת: "דיון בנושא 'הצגת שר המדע והטכנולוגיה את פעילות משרדו", אטען כי העדר מדיניות ממשלתית ברורה בתחום התקשורת הלוויינית מאז קום המדינה הוביל למציאות שבה אין צורך בסבסוד ממשלתי של לוויני תקשורת בייצור ישראלי.
בפועל, מדינת ישראל החליטה 'ברגליים' להשאיר רק יכולת ייצור ופיתוח של לוויני תצפית / ביון עבור משרד הביטחון. יכולת שנשמרת במפעל מבת חלל בתעשייה אווירית.
אין מדיניות מוצהרת בהקשר תקשורת לווינית
עבור אלו שלא זוכרים, מדינת ישראל החליטה בשנות ה-90 שהיא צריכה לוויני תקשורת אבל לא יכולה לממן אותם לבד בגלל הנטל הכלכלי על משלם המיסים (לווין תקשורת עולה מאות מליוני דולרים). למרות שלווייני תקשורת מוגדרים על פי אישים במערכת הביטחונית והציבורית כנכס אסטרטגי, מעולם לא גובשה חוות דעת כזו מצד ממשלה כלשהי בכתב. בשל כך גם לא הוגדרה מסגרת תקציב רב שנתית לנושא.
בתחילת דרכה של חלל תקשורת המדינה הייתה אחד הבעלים באמצעות מניות שהחזיקה תעשייה אווירית. בשנת 2010 המדינה החליטה שלא חשוב להיות בעלים של מפעיל לוויני תקשורת, ותעשייה אווירית מכרה את המניות בחלל תקשורת (לא ברור למה). מאותו יום, החברה הפכה להיות מסחרית כאשר רוב המניות שלה מוחזקות על ידי חברת יורוקום.
המודל הכלכלי של חלל תקשורת מתבסס על גיוס הון באגרות חוב למימון הלווין ומכירת רוחב פס חלקי למדינת ישראל. את החלק שנותר (הקיבולת העודפת) חלל מוכרת ללקוחות בעולם. בצורה כזו החברה מממנת את הפעילות שלה ומדינת ישראל מצליחה לשמר לעצמה לווין שמופעל מישראל. מתוך כלל הלוויינים שחלל רכשה עד היום, שניים נרכשו בחו"ל ועוד אחד הושכר בחו"ל. כל השאר יוצרו בתעשייה אווירית.
הטענה שייצור מקומי של לווין תקשורת חשוב, נובעת בעיקר מחשש שבלוויין זר יהיו דלתות אחוריות שיאפשרו לנטר את התקשורת. מדיניות סדורה של הממשלה הייתה אמורה לענות על השאלה אם זה מספיק חשוב כדי לסבסד לווין תקשורת בייצור ישראלי.
הסיבה שלוויין תקשורת יקר יותר בישראל היא כי אין כאן קו ייצור לוויני תקשורת. לכן, עלות לווין תקשורת ישראלי גבוהה בעשרות מליוני דולרים מעלותו של לווין תקשורת בחו"ל. את עמוס 17 חלל תקשורת רכשה מבואינג במחיר של 161 מליוני דולרים. עבור עמוס 6 חלל תקשורת קיבלה 196 מליוני דולרים מהביטוח של תעשייה אווירית. כלומר, הפער בעלות הלווין ככל הנראה מסתכם בכ-35-40 מליוני דולרים.
כמה מדינת ישראל מוכנה לשלם על אבטחת מידע?
לאחר התפוצצות הלווין עמוס 6 על כן השיגור של ספייס איקס לפני שנה, החל דיון סביב השאלה האם חלל תקשורת תקנה מתעשייה אווירית חלופי או תזמין בחו"ל. בעקבות האירוע, חלל תקשורת השכירה לווין בחלל מדרום קוריאה (עמוס 7). מדינת ישראל מיהרה ורכשה ממנו רוחב פס. כלומר, נוצר תקדים שתחתיו מדינת ישראל יודעת לעבוד גם עם לווין זר.
במסגרת הדיון שהתקיים השבוע בוועדת המדע והטכנולוגיה, בין היתר גם בהקשר זה, התעניין יו"ר הוועדה, ח"כ אורי מקלב לגבי עתיד תחום לוויני התקשורת בישראל. "אנחנו לא יכולים להיות תלויים בלוויינים זרים, בטח שלא בעתות חירום. מידע הרגיש לנו ושירותי התקשורת שלנו אינם יכולים להיות בידי זרים, זה נושא לאומי וציבורי", אמר ח"כ מקלב.
ראוי להזכיר כי קצת לפני האירוע עם עמוס 6, חברת חלל הייתה במו"מ למכירת החברה לתאגיד סיני בשם Xinwei. מו"מ שבסופו של דבר לא יצא לפועל. זו פעם שניה שמו"מ כזה נכשל. פעם קודמת היה מו"מ כזה מול חברה ספרדית. חלק מהערכות גורסות כי בשתי הפעמים מדינת ישראל סיכלה את המכירה בחשאיות. רשמית לא ברור מדוע המו"מ מול Xinwei התפוצץ. (ראוי לציין כי וועדת המדע והטכנולוגיה לא 'נשכבה על הגדר' כאשר המו"מ בין חלל תקשורת לסינים היה בעיצומו).
בדיון האחרון שנערך בכנסת אמר עופר דורון, מנהל מפעל מבת חלל בתעשייה אווירית כי בקרוב חלל תקשורת תוציא מכרז בינלאומי לרכישת עמוס 8 שבו תזכה חברה זרה "ובזה ייסתם הגולל על יכולת ישראל בלווייניות תקשורת".
מיכל גבע, מאגף התקציבים במשרד האוצר אמרה באותו דיון כי התקציב לנושא החלל עומד על 80 מיליון ש"ח בשנה הבאה. לא ברור כמה מתוך התקציב הזה יכול לשמש לסבסוד ממשלתי של רכישת לווין מתעשייה אווירית. אבל אם בונים לווין כל ארבע שנים, אזי מדובר ב-320 מליוני ש"ח שמהווים כ-80 מליוני דולרים לתקופה זו. עלות הסבסוד ככל הנראה מתקרבת למחצית מסכום זה.
עולה השאלה למה בכלל הציבור הישראלי צריך לשלם על הפער. הרי אם מדינת ישראל יודעת לעבוד עם לווין זר מחד, ויודעת לסכל את מכירת חלל תקשורת מאידך, נוצר כאן מודל שבו מפעיל הלווין נשאר ישראלי. מודל דומה קיים גם במדינות אחרות שבו המפעיל מקומי והלוויינים נרכשים במכרז בינלאומי. מודל שבו המפעיל והבעלים של הלווין ישראלי מספק פתרון גם למצבי עימות צבאי. תרחיש שממנו מוטרדים בוועדת המדע והטכנולוגיה.
כדי לסכם, במצב שנוצר, חלל תקשורת יכולה להמשיך לקנות לוויינים ממי שהיא רוצה באמצעות גיוס הון בבורסה, מדינת ישראל תמשיך לרכוש ממנה רוחב פס חלקי כפי שהיה עד היום, ואת עודפי רוחב הפס חלל תקשורת תמכור ללקוחות בעולם. כל עוד רוב מניות חברת חלל תקשורת ישמרו בבעלות ישראלית, לא צריכה להיות בעיה. ואם מדינת ישראל יודעת להשתמש בלוויין דרום קוריאני, אין סיבה לא להשתמש בלוויין אמריקאי לאותן מטרות.
יתרה מכך, נזכיר כי בלוויין שבונים בארץ משובצות תתי מערכות זרות. משיבים, אנטנות ועוד רכיבים רבים אינם בייצור ישראלי. מכאן, שאיומים הנובעים משרשרת האספקה של הלווין תקפים גם ללוויין בייצור ישראלי.
אין ספק כי הדיון הנוכחי סביב העמוס 8 בכנסת הוא תוצאה של 'גרירת רגליים' מצד ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה ועד ימינו. מעולם לא גובשה ונכתבה מדיניות ברורה לגבי הצורך בתקשורת לוויינית ולכן גם לא נקבעה מסגרת תקציב רב שנתית לנושא. בפועל, מדינת ישראל משכה ידיה מחלל תקשורת ב-2010 ונתנה לכוחות השוק לעשות את שלהם.
במציאות שבה מדינת ישראל מצליחה לספק לעצמה תקשורת לוויינית על בסיס משיבים של לוויין דרום קוריאני, לא ברור מדוע יש צורך בסבסוד ממשלתי של לווין תקשורת ישראלי. נראה כי ב-2017, נשארה במדינת ישראל רק תעשיית חלל שמספקת למשרד הביטחון לוויין תצפית אחת למספר שנים.
תגובת חלל תקשורת
"בכוונת החברה לפנות למספר מצומצם של חברות לקבלת הצעת מחיר לעמוס 8. כמו כן, החברה דנה עם SpaceX ועם חברות שיגור אחרות על שיגור עמוס 17, ובהתאם לכך שיגור חוזר ב-SpaceX או השבת הכספים".
שיגור הלוויין ''אופק 11'' - קרדיט צילום: מנהלת החלל במפא"ת, משרד הביטחון
אין באמת תעשיית לוויני תקשורת בישראל כי מעולם לא נמכר לווין תקשורת ישראלי בכסף למדינה או חברה זרה. גם אין באמת צורך בלוויין תקשורת המיוצר בישראל כי מדינת ישראל החליטה לחכור תפוקה חלקית מהעמוס 7 שיוצר בדרום קוריאה. אז אי אפשר לטעון שמדינת ישראל לא יודעת לעבוד עם לווין בייצור זר. נקבע תקדים.
בניגוד לנאמר בדיון שנערך השבוע בועדת המדע והטכנולוגיה תחת הכותרת: "דיון בנושא 'הצגת שר המדע והטכנולוגיה את פעילות משרדו", אטען כי העדר מדיניות ממשלתית ברורה בתחום התקשורת הלוויינית מאז קום המדינה הוביל למציאות שבה אין צורך בסבסוד ממשלתי של לוויני תקשורת בייצור ישראלי.
בפועל, מדינת ישראל החליטה 'ברגליים' להשאיר רק יכולת ייצור ופיתוח של לוויני תצפית / ביון עבור משרד הביטחון. יכולת שנשמרת במפעל מבת חלל בתעשייה אווירית.
אין מדיניות מוצהרת בהקשר תקשורת לווינית
עבור אלו שלא זוכרים, מדינת ישראל החליטה בשנות ה-90 שהיא צריכה לוויני תקשורת אבל לא יכולה לממן אותם לבד בגלל הנטל הכלכלי על משלם המיסים (לווין תקשורת עולה מאות מליוני דולרים). למרות שלווייני תקשורת מוגדרים על פי אישים במערכת הביטחונית והציבורית כנכס אסטרטגי, מעולם לא גובשה חוות דעת כזו מצד ממשלה כלשהי בכתב. בשל כך גם לא הוגדרה מסגרת תקציב רב שנתית לנושא.
בתחילת דרכה של חלל תקשורת המדינה הייתה אחד הבעלים באמצעות מניות שהחזיקה תעשייה אווירית. בשנת 2010 המדינה החליטה שלא חשוב להיות בעלים של מפעיל לוויני תקשורת, ותעשייה אווירית מכרה את המניות בחלל תקשורת (לא ברור למה). מאותו יום, החברה הפכה להיות מסחרית כאשר רוב המניות שלה מוחזקות על ידי חברת יורוקום.
המודל הכלכלי של חלל תקשורת מתבסס על גיוס הון באגרות חוב למימון הלווין ומכירת רוחב פס חלקי למדינת ישראל. את החלק שנותר (הקיבולת העודפת) חלל מוכרת ללקוחות בעולם. בצורה כזו החברה מממנת את הפעילות שלה ומדינת ישראל מצליחה לשמר לעצמה לווין שמופעל מישראל. מתוך כלל הלוויינים שחלל רכשה עד היום, שניים נרכשו בחו"ל ועוד אחד הושכר בחו"ל. כל השאר יוצרו בתעשייה אווירית.
הטענה שייצור מקומי של לווין תקשורת חשוב, נובעת בעיקר מחשש שבלוויין זר יהיו דלתות אחוריות שיאפשרו לנטר את התקשורת. מדיניות סדורה של הממשלה הייתה אמורה לענות על השאלה אם זה מספיק חשוב כדי לסבסד לווין תקשורת בייצור ישראלי.
הסיבה שלוויין תקשורת יקר יותר בישראל היא כי אין כאן קו ייצור לוויני תקשורת. לכן, עלות לווין תקשורת ישראלי גבוהה בעשרות מליוני דולרים מעלותו של לווין תקשורת בחו"ל. את עמוס 17 חלל תקשורת רכשה מבואינג במחיר של 161 מליוני דולרים. עבור עמוס 6 חלל תקשורת קיבלה 196 מליוני דולרים מהביטוח של תעשייה אווירית. כלומר, הפער בעלות הלווין ככל הנראה מסתכם בכ-35-40 מליוני דולרים.
כמה מדינת ישראל מוכנה לשלם על אבטחת מידע?
לאחר התפוצצות הלווין עמוס 6 על כן השיגור של ספייס איקס לפני שנה, החל דיון סביב השאלה האם חלל תקשורת תקנה מתעשייה אווירית חלופי או תזמין בחו"ל. בעקבות האירוע, חלל תקשורת השכירה לווין בחלל מדרום קוריאה (עמוס 7). מדינת ישראל מיהרה ורכשה ממנו רוחב פס. כלומר, נוצר תקדים שתחתיו מדינת ישראל יודעת לעבוד גם עם לווין זר.
במסגרת הדיון שהתקיים השבוע בוועדת המדע והטכנולוגיה, בין היתר גם בהקשר זה, התעניין יו"ר הוועדה, ח"כ אורי מקלב לגבי עתיד תחום לוויני התקשורת בישראל. "אנחנו לא יכולים להיות תלויים בלוויינים זרים, בטח שלא בעתות חירום. מידע הרגיש לנו ושירותי התקשורת שלנו אינם יכולים להיות בידי זרים, זה נושא לאומי וציבורי", אמר ח"כ מקלב.
ראוי להזכיר כי קצת לפני האירוע עם עמוס 6, חברת חלל הייתה במו"מ למכירת החברה לתאגיד סיני בשם Xinwei. מו"מ שבסופו של דבר לא יצא לפועל. זו פעם שניה שמו"מ כזה נכשל. פעם קודמת היה מו"מ כזה מול חברה ספרדית. חלק מהערכות גורסות כי בשתי הפעמים מדינת ישראל סיכלה את המכירה בחשאיות. רשמית לא ברור מדוע המו"מ מול Xinwei התפוצץ. (ראוי לציין כי וועדת המדע והטכנולוגיה לא 'נשכבה על הגדר' כאשר המו"מ בין חלל תקשורת לסינים היה בעיצומו).
בדיון האחרון שנערך בכנסת אמר עופר דורון, מנהל מפעל מבת חלל בתעשייה אווירית כי בקרוב חלל תקשורת תוציא מכרז בינלאומי לרכישת עמוס 8 שבו תזכה חברה זרה "ובזה ייסתם הגולל על יכולת ישראל בלווייניות תקשורת".
מיכל גבע, מאגף התקציבים במשרד האוצר אמרה באותו דיון כי התקציב לנושא החלל עומד על 80 מיליון ש"ח בשנה הבאה. לא ברור כמה מתוך התקציב הזה יכול לשמש לסבסוד ממשלתי של רכישת לווין מתעשייה אווירית. אבל אם בונים לווין כל ארבע שנים, אזי מדובר ב-320 מליוני ש"ח שמהווים כ-80 מליוני דולרים לתקופה זו. עלות הסבסוד ככל הנראה מתקרבת למחצית מסכום זה.
עולה השאלה למה בכלל הציבור הישראלי צריך לשלם על הפער. הרי אם מדינת ישראל יודעת לעבוד עם לווין זר מחד, ויודעת לסכל את מכירת חלל תקשורת מאידך, נוצר כאן מודל שבו מפעיל הלווין נשאר ישראלי. מודל דומה קיים גם במדינות אחרות שבו המפעיל מקומי והלוויינים נרכשים במכרז בינלאומי. מודל שבו המפעיל והבעלים של הלווין ישראלי מספק פתרון גם למצבי עימות צבאי. תרחיש שממנו מוטרדים בוועדת המדע והטכנולוגיה.
כדי לסכם, במצב שנוצר, חלל תקשורת יכולה להמשיך לקנות לוויינים ממי שהיא רוצה באמצעות גיוס הון בבורסה, מדינת ישראל תמשיך לרכוש ממנה רוחב פס חלקי כפי שהיה עד היום, ואת עודפי רוחב הפס חלל תקשורת תמכור ללקוחות בעולם. כל עוד רוב מניות חברת חלל תקשורת ישמרו בבעלות ישראלית, לא צריכה להיות בעיה. ואם מדינת ישראל יודעת להשתמש בלוויין דרום קוריאני, אין סיבה לא להשתמש בלוויין אמריקאי לאותן מטרות.
יתרה מכך, נזכיר כי בלוויין שבונים בארץ משובצות תתי מערכות זרות. משיבים, אנטנות ועוד רכיבים רבים אינם בייצור ישראלי. מכאן, שאיומים הנובעים משרשרת האספקה של הלווין תקפים גם ללוויין בייצור ישראלי.
אין ספק כי הדיון הנוכחי סביב העמוס 8 בכנסת הוא תוצאה של 'גרירת רגליים' מצד ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה ועד ימינו. מעולם לא גובשה ונכתבה מדיניות ברורה לגבי הצורך בתקשורת לוויינית ולכן גם לא נקבעה מסגרת תקציב רב שנתית לנושא. בפועל, מדינת ישראל משכה ידיה מחלל תקשורת ב-2010 ונתנה לכוחות השוק לעשות את שלהם.
במציאות שבה מדינת ישראל מצליחה לספק לעצמה תקשורת לוויינית על בסיס משיבים של לוויין דרום קוריאני, לא ברור מדוע יש צורך בסבסוד ממשלתי של לווין תקשורת ישראלי. נראה כי ב-2017, נשארה במדינת ישראל רק תעשיית חלל שמספקת למשרד הביטחון לוויין תצפית אחת למספר שנים.
תגובת חלל תקשורת
"בכוונת החברה לפנות למספר מצומצם של חברות לקבלת הצעת מחיר לעמוס 8. כמו כן, החברה דנה עם SpaceX ועם חברות שיגור אחרות על שיגור עמוס 17, ובהתאם לכך שיגור חוזר ב-SpaceX או השבת הכספים".
