הזירה השלישית במלחמת ששת הימים: 'להסיר את האיום הסורי'
בימים אלה לפני חמישים שנה השלימה ממשלת ישראל את הסרת האיום מהזירה הצפונית במלחמת ששת הימים והורתה לצה"ל לכבוש את רמת הגולן. סא"ל (מיל') בעז זלמנוביץ, חוקר במחלקה להיסטוריה, מתארח במסע בזמן אל מלחמת ששת הימים
בועז זלמנוביץ'
| 01/06/2017
מח"ט גולני, אל"מ יונה אפרת, בתדרוך ללוחמים לקראת היציאה לקרב (באדיבות ארכיון צה"ל, צילום: יוסף לויטה, "במחנה")
במבט לאחור, נראה כי דווקא סוריה, אשר הביאה להחרפת המתיחות במזרח התיכון ובעטיה, במידה רבה, חלה ההידרדרות שהביאה בסופו של דבר לפרוץ המערכה, עמדה מנגד ביום הראשון של הקרבות. בתודעתם של מפקדי פיקוד הצפון ושל תושבי הגליל העליון נשארה רמת הגולן הסורית מאיימת יותר. היערכותו של הצבא הסורי ב-5 ביוני לא הייתה הגנתית ונעשו ההכנות לתקוף את ישראל כבר ב-6 ביוני על-פי תכנית "נצר", שהוצאה על-ידי המטכ"ל הסורי בתיאום עם מצרים כבר ב-24 במאי.
הסורים הביעו במופגן את תמיכתם במצרים, רק שלוש שעות לאחר שקיבלו את הוראת ההפעלה ממצרים. הם שגרו כוח אווירי מצומצם לתקיפת מטרות בצפון ישראל, ולא פתחו בהפגזה כפי שעשו הירדנים. לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף את שדות התעופה בסוריה, העבירו הסורים לישראל, בשעות אחר הצהריים של ה-5 ביוני, פנייה להפסקת כל פעילות מלחמתית.
אולם ב-6 ביוני בבוקר פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית כבדה על מרחב אצבע הגליל וכנרות, ויצאו לשתי התקפות מקומיות על מרחב הקיבוץ ותל דן ועל מוצב אשמורה (אזור גשר הפקק). התקפות שנכשלו. בעקבות זאת החליט המטכ"ל הסורי בליל 7-6 ביוני לפרוס שתי אוגדות בקו הקדמי.
עד לשחר ה-9 ביוני, לא פסקו הפגזות הצבא הסורי על היישובים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובהפצצות אוויריות בלבד, שכן היה עסוק בשתי הזירות האחרות, מצרים וירדן. עם זאת, מעת שהיה ברור כי הקרב על צפון השומרון עומד על סף הכרעה, בערבו של ה-6 ביוני, פעל אלוף פיקוד הצפון, ובמקביל פנו גם ראשי הישובים לדרג המדיני, להשגת אישור להתקפה נרחבת על הרמה הסורית. לאחר דיונים נוקבים בממשלה הוחלט בליל ה-8 ביוני שלא לתקוף את סוריה, בשל התנגדותו הנחרצת של שר הביטחון, משה דיין. למרות זאת היה פיקוד הצפון דרוך לביצוע המתקפה. השר שינה ביום שישי ה-9 ביוני את דעתו והורה לאלוף פיקוד הצפון בשעה 07:20 לפתוח במתקפה. ניתנה הפקודה לחטיבות 1 ו-8 לבצע תכנית ״מקבת צפון" ולחטיבות המרחביות 2 ו-3 לבצע פעולות גישוש בגזרותיהן.
כוחות חטיבה 3 תקפו את דרדרה ותל הילאל בקרב בו נהרגו 21 חיילי גדוד 33 ובכללם המג"ד, ובמקביל נע גדוד נח״ל 908, תחת פיקודה של חטמ"ר 2, לפעולת גישוש נגד תאופיק. בשעה 11:30 החל המאמץ העיקרי – גדוד טנקים 129 נע לעבר יעדיו בראש חטיבה 8. כשעתיים לאחר מכן, בשעה 13:35, חצה גדוד 12 של חטיבה 1 את הגבול בדרכו לתל פאחר בראש חטיבה 1.
בשל טעות בניווט, בין היתר בעטיה של אש נ״ט וארטילריה של חטיבה 11 הסורית, נע גדוד 129 לעבר קלע במקום לעבר זעורה, היעד העיקרי שלו. בקרב קשה איבד הגדוד כ-24 טנקים (שבעה מהם מאש אויב). לקלע הגיעו רק שני טנקים בפיקוד מ"פ ז (שהחליף את המג״ד שנפצע ואת מ"פ הסיור, שנטל את הפיקוד ונהרג), אך המשימה הושגה. יתר כוח החטיבה המשיך לעבר זעורה. במקביל ללחימת חטיבה 8, כבשו כוחות חטיבה 1, שנעו על גבי זחל"מים, בסיוע טנקים של גדוד 377, את תל פאחר, בחריאת, בורג' בביל, תל עזזיאת וח'רבת סודה. בקרב קשה של גדוד "ברק" 12, בתל פאחר נהרג המג"ד, סא"ל מוסא קליין, ונפצעו רוב מפקדי הפלוגות.
לקראת צהרי יום שישי הוטל על פיקוד הצפון להשתלט על רמת הגולן עד לקו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. הפיקוד קבל תגבור כוחות ופתח במאמץ הבקעה משני בגזרה המרכזית על-ידי גדוד המ״כים מחטיבה 1, גדוד 65 של חטיבה 80 וחטיבה 37.
המטכ"ל הסורי החל לאבד את השליטה על כוחותיו ברמת הגולן; ובצהרי אותו יום, כאשר הבחינו הסורים באיום על האגף הדרומי של הרמה, הם נערכו במערך הגנה על דמשק. הסורים כמעט ולא גילו התנגדות בליל 10-9 ביוני; כוחותיהם פתחו במנוסה בלתי מאורגנת.
בבוקר ה-10 ביוני החליט הדרג המדיני לאפשר לפיקוד הצפון להמשיך להילחם, לפחות עד צהרי היום ולא להפסיק אש. בשעה 15:30 לערך נכנסו כוחות חטיבה 8 של צה"ל לקוניטרה. חטיבה 37 עצרה בנפח לאחר שאזל לה הדלק, וחטיבה 45 כבשה את מסעדה בשעה 18:30. באותו זמן כבשה חטיבת הצנחנים 80, שהובלה בחלקה במסוקים, את צומת בוטמיה. בשעה 12:45 הודיעה ממשלת ישראל לאו"ם על הסכמתה להפסקת אש וזו פסקה בשעה 18:30 בתיאום עם ראש משקיפי האו"ם בהשלמת ההשתלטות של צה"ל על רמת הגולן. ב-12 ביוני, השתלט צה"ל על החרמון ובכך נקבעו קווי הגבול עם סוריה.
***
מבוסס על 'להסיר את האיום: המערכה בזירה הסורית' בהוצאת המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ומודן
בימים אלה לפני חמישים שנה השלימה ממשלת ישראל את הסרת האיום מהזירה הצפונית במלחמת ששת הימים והורתה לצה"ל לכבוש את רמת הגולן. סא"ל (מיל') בעז זלמנוביץ, חוקר במחלקה להיסטוריה, מתארח במסע בזמן אל מלחמת ששת הימים
במבט לאחור, נראה כי דווקא סוריה, אשר הביאה להחרפת המתיחות במזרח התיכון ובעטיה, במידה רבה, חלה ההידרדרות שהביאה בסופו של דבר לפרוץ המערכה, עמדה מנגד ביום הראשון של הקרבות. בתודעתם של מפקדי פיקוד הצפון ושל תושבי הגליל העליון נשארה רמת הגולן הסורית מאיימת יותר. היערכותו של הצבא הסורי ב-5 ביוני לא הייתה הגנתית ונעשו ההכנות לתקוף את ישראל כבר ב-6 ביוני על-פי תכנית "נצר", שהוצאה על-ידי המטכ"ל הסורי בתיאום עם מצרים כבר ב-24 במאי.
הסורים הביעו במופגן את תמיכתם במצרים, רק שלוש שעות לאחר שקיבלו את הוראת ההפעלה ממצרים. הם שגרו כוח אווירי מצומצם לתקיפת מטרות בצפון ישראל, ולא פתחו בהפגזה כפי שעשו הירדנים. לאחר שחיל האוויר הישראלי תקף את שדות התעופה בסוריה, העבירו הסורים לישראל, בשעות אחר הצהריים של ה-5 ביוני, פנייה להפסקת כל פעילות מלחמתית.
אולם ב-6 ביוני בבוקר פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית כבדה על מרחב אצבע הגליל וכנרות, ויצאו לשתי התקפות מקומיות על מרחב הקיבוץ ותל דן ועל מוצב אשמורה (אזור גשר הפקק). התקפות שנכשלו. בעקבות זאת החליט המטכ"ל הסורי בליל 7-6 ביוני לפרוס שתי אוגדות בקו הקדמי.
עד לשחר ה-9 ביוני, לא פסקו הפגזות הצבא הסורי על היישובים. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובהפצצות אוויריות בלבד, שכן היה עסוק בשתי הזירות האחרות, מצרים וירדן. עם זאת, מעת שהיה ברור כי הקרב על צפון השומרון עומד על סף הכרעה, בערבו של ה-6 ביוני, פעל אלוף פיקוד הצפון, ובמקביל פנו גם ראשי הישובים לדרג המדיני, להשגת אישור להתקפה נרחבת על הרמה הסורית. לאחר דיונים נוקבים בממשלה הוחלט בליל ה-8 ביוני שלא לתקוף את סוריה, בשל התנגדותו הנחרצת של שר הביטחון, משה דיין. למרות זאת היה פיקוד הצפון דרוך לביצוע המתקפה. השר שינה ביום שישי ה-9 ביוני את דעתו והורה לאלוף פיקוד הצפון בשעה 07:20 לפתוח במתקפה. ניתנה הפקודה לחטיבות 1 ו-8 לבצע תכנית ״מקבת צפון" ולחטיבות המרחביות 2 ו-3 לבצע פעולות גישוש בגזרותיהן.
כוחות חטיבה 3 תקפו את דרדרה ותל הילאל בקרב בו נהרגו 21 חיילי גדוד 33 ובכללם המג"ד, ובמקביל נע גדוד נח״ל 908, תחת פיקודה של חטמ"ר 2, לפעולת גישוש נגד תאופיק. בשעה 11:30 החל המאמץ העיקרי – גדוד טנקים 129 נע לעבר יעדיו בראש חטיבה 8. כשעתיים לאחר מכן, בשעה 13:35, חצה גדוד 12 של חטיבה 1 את הגבול בדרכו לתל פאחר בראש חטיבה 1.
בשל טעות בניווט, בין היתר בעטיה של אש נ״ט וארטילריה של חטיבה 11 הסורית, נע גדוד 129 לעבר קלע במקום לעבר זעורה, היעד העיקרי שלו. בקרב קשה איבד הגדוד כ-24 טנקים (שבעה מהם מאש אויב). לקלע הגיעו רק שני טנקים בפיקוד מ"פ ז (שהחליף את המג״ד שנפצע ואת מ"פ הסיור, שנטל את הפיקוד ונהרג), אך המשימה הושגה. יתר כוח החטיבה המשיך לעבר זעורה. במקביל ללחימת חטיבה 8, כבשו כוחות חטיבה 1, שנעו על גבי זחל"מים, בסיוע טנקים של גדוד 377, את תל פאחר, בחריאת, בורג' בביל, תל עזזיאת וח'רבת סודה. בקרב קשה של גדוד "ברק" 12, בתל פאחר נהרג המג"ד, סא"ל מוסא קליין, ונפצעו רוב מפקדי הפלוגות.
לקראת צהרי יום שישי הוטל על פיקוד הצפון להשתלט על רמת הגולן עד לקו מסעדה-קוניטרה-בוטמיה. הפיקוד קבל תגבור כוחות ופתח במאמץ הבקעה משני בגזרה המרכזית על-ידי גדוד המ״כים מחטיבה 1, גדוד 65 של חטיבה 80 וחטיבה 37.
המטכ"ל הסורי החל לאבד את השליטה על כוחותיו ברמת הגולן; ובצהרי אותו יום, כאשר הבחינו הסורים באיום על האגף הדרומי של הרמה, הם נערכו במערך הגנה על דמשק. הסורים כמעט ולא גילו התנגדות בליל 10-9 ביוני; כוחותיהם פתחו במנוסה בלתי מאורגנת.
בבוקר ה-10 ביוני החליט הדרג המדיני לאפשר לפיקוד הצפון להמשיך להילחם, לפחות עד צהרי היום ולא להפסיק אש. בשעה 15:30 לערך נכנסו כוחות חטיבה 8 של צה"ל לקוניטרה. חטיבה 37 עצרה בנפח לאחר שאזל לה הדלק, וחטיבה 45 כבשה את מסעדה בשעה 18:30. באותו זמן כבשה חטיבת הצנחנים 80, שהובלה בחלקה במסוקים, את צומת בוטמיה. בשעה 12:45 הודיעה ממשלת ישראל לאו"ם על הסכמתה להפסקת אש וזו פסקה בשעה 18:30 בתיאום עם ראש משקיפי האו"ם בהשלמת ההשתלטות של צה"ל על רמת הגולן. ב-12 ביוני, השתלט צה"ל על החרמון ובכך נקבעו קווי הגבול עם סוריה.
***
מבוסס על 'להסיר את האיום: המערכה בזירה הסורית' בהוצאת המחלקה להיסטוריה, משרד הביטחון ומודן
