המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים
השבוע לפני חמישים שנה התחממה הזירה המצרים והחלו הכנות למלחמה בחזית זו סא"ל מיל' בעז זלמנוביץ, חוקר במחלקה להיסטוריה, מתארח במסע בזמן אל מלחמת ששת הימים
בועז זלמנוביץ'
| 18/05/2017
צילום: דוד אלדן, לע"מ
ב-4 ביוני הסתיימו 22 יממות של התלבטויות, תכנונים, שינויים, היערכויות והכנות – תקופת ההמתנה. בערב, בשעה 20:30, כינס מפקד פיקוד הדרום, אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, את המטה המתאם והמקצועי. במסגרת הרמת כוסית לקראת ביצוע המתקפה ביום המחרת אמר: ״עד עתה עשינו את העבודה הקלה, עתה אנו ניגשים לחלק הקשה בעבודתנו". למחרת, ב-5 ביוני בבוקר יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי לתקוף את יעדיהם בסיני ובמצרים. בשעה 07:45, קיבל מפקד פיקוד הדרום מהמטכ"ל את הפקודה: ״נחשונים - הפעל״. מפקד הפיקוד מסר למפקדי האוגדות ולמפקדי הכוחות את הקוד ״סדין אדום״, אשר סימן את פתיחת רשתות הקשר. החל שלב ההבקעה, שנמשך ועד לצהרי ה-6 בו. פיקוד הדרום הטיל בדירוג שלוש אוגדות להבקעת הקו המצרי הראשון.
בצפון, לחמה אוגדה 84 בפיקוד אלוף ישראל טל , שכללה את החטיבה המשוריינת הסדירה 7 בפיקוד אל"ם שמואל גורודיש; החטיבה המשוריינת במילואים 60 בפיקוד אל"ם מנחם אבירם (מן); וחטיבת הצנחנים הסדירה 35 בפיקוד אל"ם רפאל איתן (רפול). כוחות האוגדה, כ-227 טנקים, פרצו לכיוון ח'אן יונס ורפיח, וניהלו קרבות עקובי דם עם המערכים בצומת רפיח ולאחר מכן לכיוון שיח זוויד, כיבוש חוזר ונשנה של מעבר הג'ירדי ובערב ה-5 הגיעו לאל-עריש ולאחר מכן לביר לחפן. לכיבוש רצועת עזה הועמדה חטיבת החי"ר במילואים 11 בפיקודו של סא"ל יהודה רשף שתוגברה בגדוד החי״ר המוצנח 202, מוסע בזחל״מים, ובגש״פ 86 (טנקי AMX). עד ליל ה-5 ביוני התקשתה החטיבה לעמוד ביעדיה, ורק בצהרי 7 ביוני הושלמו כיבוש העיר עזה ושאר מרחב הרצועה ביוני בסיוע חטיבה 35.
החטיבה המשוריינת במילואים 200 בפיקודו של אל"ם ישכה שדמי תחת פיקוד אוגדה 31 של אלוף אברהם יפה לחמה בציר ואדי חרידין עד לצומת ביר לחפן, פעולה שהביאה לבידוד שדה המערכה ומנעה תגבור של אזור הלחימה בציר הצפוני. החטיבה המשוריינת במילואים 520 בפיקודו של אל"ם אלחנן סלע, השלימה את המהלך האוגדתי להגעה למרחב ג'בל ליבני, רק בבוקר ה-6 ביוני, כאשר עברה בציר ניצנה-ג'בל ליבני לאחר פתיחתו על-ידי אוגדה 38.
אוגדה 38 בפיקוד של אלוף אריאל שרון בהרכב חטיבה השריון 14 בפיקודו של סא"ל מרדכי ציפורי, צוות קרב גדודי 63 מבית הספר לשריון בפיקוד סא"ל נתק'ה ניר, חטיבה החי"ר במילואים 99 בפיקודו של אל"ם יקותיאל אדם, חטיבת הצנחנים במילואים 80 בפיקוד אל"ם דני מט, ושני כוחות חטיבתיים האחד בפיקוד אל"ם אורי ביידץ והשני, בפיקוד סא"ל אריה טפר, החלה בהבקעה בקרב משולב עם כל מרכיבי הכוח היבשתי ובכלל זה הטסת כוחות, אש ארטילרית עזה, הבקעת סער ולחימת חי"ר בתעלות האויב.
בנוסף לשלוש האוגדות המבקיעות פעלו כוחות מול דרום סיני - אוגדת ההונאה, מרחב אילת ובעיקר חטיבה 8 בפיקודו של אל"ם אלברט מנדלר אשר ריתקו כוחות מצריים ניכרים ומנעו את התערבותם בגזרות הפעולה העיקריות. המערך המצרי קרס. כוחות נסוגו ויחידות רבות קרסו והתפוררו כאשר כוחות היבשה והאוויר של צה"ל רודפים ומשמידים אותם.
בכנס סיכום המלחמה, אמר אלוף פיקוד הדרום: "אמרנו: לא כדאי להתעסק בדברים קטנים. צריך ללכת ולתת מכה לצבא המצרי. אבל זאת מתוך ראיית עצמת האויב ותוך התחשבות בזמן ובמרחב העומדים לרשותנו - כלומר, ללכת למבצע מוגבל בקדמת סיני – היינו, להשמיד את כוחות האויב באותו מרחב וליצור נקודת מוצא טובה להמשך ההתקפה, אם יעמוד הזמן לרשותנו ואם זה ילך טוב". צה"ל התכונן היטב לשלב ההבקעה, אך לאחר מכן נגמרו המפות והתכניות. התנופה נמשכה, אם כי לעיתים לאחר מנוחה והספקת דלק ותחמושת.
פקודת "נחשונים מס' 2", שפורסמה על-ידי המטכ"ל בשעות אחר הצהרים של ה-6 ביוני, הטילה על פיקוד הדרום להמשיך "בכיבוש סיני ובהשמדת כוחות האויב במרחב עד לקו רומני - ביר גפגפה - ג׳בל ג׳ידי - ג'בל חיטן (מיתלה) - ראס ג׳ונדי, תוך כוננות להתקדמות לעבר תעלת סואץ". בנוסף להשלמת השתלטות על רצועת עזה ולכיבוש ראס נצרני ושרם א-שיח' ופתיחת מצרי שלמה, מהלך שבוצע בשליטת המטכ"ל על-ידי כוח "אורים" בפיקוד אל"ם אהרן דוידי (קצנ"ר) וחיל הים. התקדמות האוגדות מערבה הייתה מהירה, אם כי לא חסרו התנגשויות עם כוחות אויב שחלקם הקטן אף גילה התנגדות מאורגנת. בעוד הדרג המדיני והמטכ"לי מתלבטים האם להגיע עד תעלת סואץ, הכריעה התנופה את הכף, וב-9 ביוני בשעה 06:20 שיגר אלוף הפיקוד מברק לרמטכ״ל בזו הלשון: ״מאושר להודיע שכל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. חצי-האי סיני בידינו - ברכותי לך ולצה״ל כולו".
בהשגת הניצחון המהיר בחזית הדרום נפלו 340 חיילים (מהם 155 בשלב ההבקעה) ומאות נפצעו.
השבוע לפני חמישים שנה התחממה הזירה המצרים והחלו הכנות למלחמה בחזית זו סא"ל מיל' בעז זלמנוביץ, חוקר במחלקה להיסטוריה, מתארח במסע בזמן אל מלחמת ששת הימים
צילום: דוד אלדן, לע"מ
ב-4 ביוני הסתיימו 22 יממות של התלבטויות, תכנונים, שינויים, היערכויות והכנות – תקופת ההמתנה. בערב, בשעה 20:30, כינס מפקד פיקוד הדרום, אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, את המטה המתאם והמקצועי. במסגרת הרמת כוסית לקראת ביצוע המתקפה ביום המחרת אמר: ״עד עתה עשינו את העבודה הקלה, עתה אנו ניגשים לחלק הקשה בעבודתנו". למחרת, ב-5 ביוני בבוקר יצאו מטוסי חיל האוויר הישראלי לתקוף את יעדיהם בסיני ובמצרים. בשעה 07:45, קיבל מפקד פיקוד הדרום מהמטכ"ל את הפקודה: ״נחשונים - הפעל״. מפקד הפיקוד מסר למפקדי האוגדות ולמפקדי הכוחות את הקוד ״סדין אדום״, אשר סימן את פתיחת רשתות הקשר. החל שלב ההבקעה, שנמשך ועד לצהרי ה-6 בו. פיקוד הדרום הטיל בדירוג שלוש אוגדות להבקעת הקו המצרי הראשון.
בצפון, לחמה אוגדה 84 בפיקוד אלוף ישראל טל , שכללה את החטיבה המשוריינת הסדירה 7 בפיקוד אל"ם שמואל גורודיש; החטיבה המשוריינת במילואים 60 בפיקוד אל"ם מנחם אבירם (מן); וחטיבת הצנחנים הסדירה 35 בפיקוד אל"ם רפאל איתן (רפול). כוחות האוגדה, כ-227 טנקים, פרצו לכיוון ח'אן יונס ורפיח, וניהלו קרבות עקובי דם עם המערכים בצומת רפיח ולאחר מכן לכיוון שיח זוויד, כיבוש חוזר ונשנה של מעבר הג'ירדי ובערב ה-5 הגיעו לאל-עריש ולאחר מכן לביר לחפן. לכיבוש רצועת עזה הועמדה חטיבת החי"ר במילואים 11 בפיקודו של סא"ל יהודה רשף שתוגברה בגדוד החי״ר המוצנח 202, מוסע בזחל״מים, ובגש״פ 86 (טנקי AMX). עד ליל ה-5 ביוני התקשתה החטיבה לעמוד ביעדיה, ורק בצהרי 7 ביוני הושלמו כיבוש העיר עזה ושאר מרחב הרצועה ביוני בסיוע חטיבה 35.
החטיבה המשוריינת במילואים 200 בפיקודו של אל"ם ישכה שדמי תחת פיקוד אוגדה 31 של אלוף אברהם יפה לחמה בציר ואדי חרידין עד לצומת ביר לחפן, פעולה שהביאה לבידוד שדה המערכה ומנעה תגבור של אזור הלחימה בציר הצפוני. החטיבה המשוריינת במילואים 520 בפיקודו של אל"ם אלחנן סלע, השלימה את המהלך האוגדתי להגעה למרחב ג'בל ליבני, רק בבוקר ה-6 ביוני, כאשר עברה בציר ניצנה-ג'בל ליבני לאחר פתיחתו על-ידי אוגדה 38.
אוגדה 38 בפיקוד של אלוף אריאל שרון בהרכב חטיבה השריון 14 בפיקודו של סא"ל מרדכי ציפורי, צוות קרב גדודי 63 מבית הספר לשריון בפיקוד סא"ל נתק'ה ניר, חטיבה החי"ר במילואים 99 בפיקודו של אל"ם יקותיאל אדם, חטיבת הצנחנים במילואים 80 בפיקוד אל"ם דני מט, ושני כוחות חטיבתיים האחד בפיקוד אל"ם אורי ביידץ והשני, בפיקוד סא"ל אריה טפר, החלה בהבקעה בקרב משולב עם כל מרכיבי הכוח היבשתי ובכלל זה הטסת כוחות, אש ארטילרית עזה, הבקעת סער ולחימת חי"ר בתעלות האויב.
בנוסף לשלוש האוגדות המבקיעות פעלו כוחות מול דרום סיני - אוגדת ההונאה, מרחב אילת ובעיקר חטיבה 8 בפיקודו של אל"ם אלברט מנדלר אשר ריתקו כוחות מצריים ניכרים ומנעו את התערבותם בגזרות הפעולה העיקריות. המערך המצרי קרס. כוחות נסוגו ויחידות רבות קרסו והתפוררו כאשר כוחות היבשה והאוויר של צה"ל רודפים ומשמידים אותם.
בכנס סיכום המלחמה, אמר אלוף פיקוד הדרום: "אמרנו: לא כדאי להתעסק בדברים קטנים. צריך ללכת ולתת מכה לצבא המצרי. אבל זאת מתוך ראיית עצמת האויב ותוך התחשבות בזמן ובמרחב העומדים לרשותנו - כלומר, ללכת למבצע מוגבל בקדמת סיני – היינו, להשמיד את כוחות האויב באותו מרחב וליצור נקודת מוצא טובה להמשך ההתקפה, אם יעמוד הזמן לרשותנו ואם זה ילך טוב". צה"ל התכונן היטב לשלב ההבקעה, אך לאחר מכן נגמרו המפות והתכניות. התנופה נמשכה, אם כי לעיתים לאחר מנוחה והספקת דלק ותחמושת.
פקודת "נחשונים מס' 2", שפורסמה על-ידי המטכ"ל בשעות אחר הצהרים של ה-6 ביוני, הטילה על פיקוד הדרום להמשיך "בכיבוש סיני ובהשמדת כוחות האויב במרחב עד לקו רומני - ביר גפגפה - ג׳בל ג׳ידי - ג'בל חיטן (מיתלה) - ראס ג׳ונדי, תוך כוננות להתקדמות לעבר תעלת סואץ". בנוסף להשלמת השתלטות על רצועת עזה ולכיבוש ראס נצרני ושרם א-שיח' ופתיחת מצרי שלמה, מהלך שבוצע בשליטת המטכ"ל על-ידי כוח "אורים" בפיקוד אל"ם אהרן דוידי (קצנ"ר) וחיל הים. התקדמות האוגדות מערבה הייתה מהירה, אם כי לא חסרו התנגשויות עם כוחות אויב שחלקם הקטן אף גילה התנגדות מאורגנת. בעוד הדרג המדיני והמטכ"לי מתלבטים האם להגיע עד תעלת סואץ, הכריעה התנופה את הכף, וב-9 ביוני בשעה 06:20 שיגר אלוף הפיקוד מברק לרמטכ״ל בזו הלשון: ״מאושר להודיע שכל כוחותינו חונים על גדות תעלת סואץ וים סוף. חצי-האי סיני בידינו - ברכותי לך ולצה״ל כולו".
בהשגת הניצחון המהיר בחזית הדרום נפלו 340 חיילים (מהם 155 בשלב ההבקעה) ומאות נפצעו.
