שבויים בלבנון – גרסת 1948

באוקטובר 1947 שוגרה מקיבוץ אילון חולייה של חמישה אנשי פלמ"ח לסיור מודיעין בלבנון. עם שחר הם נתגלו ונעצרו בידי שוטרי גבול לבנוניים. תזכורת לסיפורם של שבויים פחות-מוכרים מביאה ד"ר עדי פריימרק בטור השבועי של אפרים לפיד

שבויים בלבנון – גרסת 1948

צילום : הוגו מנדלסון - לע"מ

ערב הכרזת האו"ם על חלוקת א"י בסוף 1947 התכונן הפלמ"ח לאפשרות פלישת כוחות ערביים. מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, יזם סיורים מעבר לגבול לצורך איתור  ריכוזי כוחות עויינים, דרכים אלטרנטיביות  ושבילי הסתננות. החי"ש והפלמ"ח שגרו חוליות סיור מעבר לגבולות סוריה ולבנון, שתיים מהן נתפסו. החוליה שנתפסה בסוריה שוחררה מיד, ואילו החוליה שנשלחה ללבנון ב-22 באוקטובר נתפסה על ידי המשטרה הלבנונית. חברי החוליה, יהודה יהודאי, יחיאל אוגדן, ישעיהו גביש, יצחק סלע ואברהם ענבי, מפלוגה א' של הפלמ"ח ואנשי גבת, הוחזרו  רק בתום מלחמת העצמאות בעקבות הסכמי שביתת-הנשק. החמישה יצאו לדרך מקיבוץ אֵילון מצוידים רק במפה לא מפורטת מספיק , תרמיל עזרה ראשונה ונשק מפורק שכלל 2 אקדחים, 2 מחסניות ושלושה רימונים. הם לא עברו הכשרה מיוחדת למשימתם ואף נאלצו לצאת לדרך ללא מפקד מאחר שהאחרון נקע את רגלו בראשית המסלול ושב לביתו.  בתום הסיור הופתעו ממארב של ז'נדרמים לבנונים וניסו לברוח בעודם משליכים את הנשק למעבה הצמחיה,  אולם נלכדו כשבכליהם נותרו מחסנית ומפה. הם הואשמו  בריגול, נשפטו ע"י בי"ד צבאי , נגזר דינם לשנתיים עד שלוש שנות מאסר והם נשלחו לרצותו  ב"כלא החול" בביירות. סוללת עורכי דין לבנוניים שנשכרו על ידי עו"ד אהרון חוטר-ישי, לימים הפרקליט הצבאי הראשון בצה"ל,  הצילה אותם מגזר דין מוות. חוטר- ישי הצליח להיפגש עם התובע הצבאי הלבנוני הראשי, בן העדה הדרוזית  וכך נבנתה ההגנה של החמישה בהתאם למשחקי הכוחות הפנימיים בפוליטיקה הלבנונית.

 מצבם של החמישה היה מיוחד, היות והלבנונים לא ראו בהם תחילה שבויי מלחמה אלא אסירים עוברי גבול. על אף זאת, הם זכו בכלא לתנאים אחרים בזכות ההסדרים אשר הושגו בפעולתם המסורה של בני הזוג יוסף וברוריה סנה. כך ניתן להעביר להם כספים ומזון מחוץ לכלא. גם בימים רגישים, כגון: יום ההכרזה על קומה של מדינת ישראל, ימים בהם הוכרעו לטובת צה"ל קרבות בארץ , על אף ניסיונות להלהיט את הרוחות נגדם, נמצאו להם "מגינים" בתוך הכלא, כאבו- חודור, פושע לבנוני, ולא אונה להם רע.

כתנאי לדיון בחילופי שבויים עם ישראל נדרשו הלבנונים באוקטובר 1948 להכיר בחמישה כשבויי מלחמה.  בינואר 1949  סוכם כי " 'השבויים מאוקטובר 1947' " יוגדרו כשבויי מלחמה  וישוחררו עם חמישה שבויים אחרים שנשבו במלחמה, בהם יהודים מהקהילה היהודית בלבנון. ההסכם בין ישראל ללבנון – השני מבין הסכמי שביתת שעליהם חתמה ישראל בעקבות מלחמת העצמאות – הושג ב-23.3.49 בתום שלושה שבועות של משא ומתן. בראש המשלחת הישראלית עמד סא"ל מרדכי מקלף (בתמונה שלישי משמאל) ולצדו אנשי משרד החוץ יהושע פלמון ושבתאי רוזן. השיחות נערכו ליד ראש הנקרה, באווירה בלתי-רשמית וידידותית יותר מזו שאפיינה את השיחות עם מצרים. נקודות המחלוקת היו מצומצמות ביותר. הוסכם כי הגבול הבין-לאומי ישמש כקו שביתת-הנשק, וכי עם החתימה על ההסכם תיסוג ישראל מתחומי לבנון. אולם חרף ההסכמה העקרונית, התארך המו"מ בשל דרישת ישראל לכרוך את החתימה בנסיגת סוריה משטחים שהחזיקה לאורך הירדן ומזרחית לכינרת. עמדה זו לא זכתה לתמיכת נציגי האו"ם וישראל החליטה שלא להמשיך להתעקש, כדי לא לאבד את היתרונות המדיניים שבחתימה על ההסכם עם לבנון. למחרת נערכו בבית המכס בראש הנקרה חילופי השבויים.

היוצרת שוש בן-חמו מקיבוץ לוחמי הגטאות העבירה לאחרונה את סיפורם לסרט "אמא, זה נגמר" לציון מה שאמר אחד השבויים, ישעיהו גביש, לאמא שלו בשובו. הסרט הוקרן בהקרנת בכורה בבית הפלמ"ח בחודש האחרון.

בתמונה – משלחת צה"ל ומשרד החוץ לשיחות שביתת הנשק עם הלבנונים בראשות מרדכי מקלף (שלישי משמאל).

תודה לדב גביש מתוך ספרו בשבי הלבנון: סיירי הפלמ"ח ב'כלא החול' ביירות 1947- 1949, הוצאת אריאל.

ד"ר עדי פריימרק, , מומחית לנושא שבויים, אוניברסיטת בר-אילן. *

 

אולי יעניין אותך גם