המלכוד העזתי והבחירה של ישראל בחמאס. דעה

המלכוד העזתי והבחירה של ישראל בחמאס. דעה

Northern Gaza Regional Brigade soldiers scouting the Gaza border - https://www.flickr.com/photos/idfonline/23915870166/in/album-72157662682...

מדינת ישראל נמצאת בבעיה אסטרטגית בעזה. בתמצות: ישראל לא רוצה לשלוט בעזה. אבל כל אחד אחר שישלוט שם, על ציר הזמן, יאיים על ישראל. אם ישראל תחסל את האיום, היא תצטרך לשלוט על עזה. המלכוד הזה הוא הסיבה לכך שכל האיומים כנגד חמאס בעזה הן כותרות נבובות.

במציאות האסטרטגית שנוצרה סביב עזה, חמאס הוא הבחירה הטובה ביותר של ישראל. במאמר זה אנסה לפרוס את הטיעונים למסקנה זו. אבקש מהקורא לא לקרוא את המאמר כדעה פוליטית, אלא כניתוח מציאות אסטרטגית. אדגיש במאמר את ההיבט הכלכלי, הביטחוני, המדיני ומחשבות על פתרון אפשרי ליציאה מהמלכוד.  

ישראל לא רוצה לנהל את עזה

בעזה חיים כ-1.9 מליוני בני אדם. המקום הכי צפוף בשטח עזה היא העיר עזה עם צפיפות של כ-8,150 נפש לקמ"ר. לא הכי צפופה בעולם, אבל צפופה. בשאר השטח הצפיפות קטנה יותר. ממוצע הילדים למשפחה עומד על 4.5 ילדים נכון ל-2015 (יש ירידה בילודה שחמאס מנסה להסתיר). אחוזי האבטלה בעזה עומדים על 40-50 אחוזים, תלוי מי מספק את הנתונים. ומישהו צריך לספק לאוכלוסיית עזה שירותים כמו חשמל, מים, מזון, רפואה, פיתוח תשתיות, תעסוקה, חינוך וכו'.

[הערה: נתונים נוספים על המצב בעזה אפשר למצוא בשני אתרים עיקריים בעברית. אתר gisha.org ואתר cogat.mod.gov.il. שוב, לא להכניס דעות פוליטיות, אלא לראות במקורות מידע אלו כלי להבנת המצב האמפירי בעזה.]

ניהול אוכלוסיית עזה זו משימה לא פשוטה. לא סתם ישראל העבירה את הבעיה הזו לרשות הפלסטינית בהסכם קהיר שנחתם בשנת 1994. הסכם שסיים את השלטון הצבאי של ישראל בעזה מאז 1967. ב-2005 ישראל יצאה מגוש קטיף (ההתנתקות) וב-2007 חמאס השתלט על עזה ושולט בה עד היום. אם בוחנים את ההיסטוריה, כל ארגון ששלט בעזה אחרי ישראל הפך אותה לבעיה ביטחונית עבור ישראל. חמאס רק שיפר את האמצעים.

אחת הסיבות לקושי הניהול של עזה היא כי מדובר באי כלכלי. המעברים היבשתיים של הסחורות נשלטים על ידי ישראל ומצרים. המרחב הימי והאווירי נשלטים על ידי ישראל. אין בעזה נמל ימי או נמל תעופה. למעשה, לשלטון בעזה (ולא משנה מי הוא) אין שליטה על הייבוא והייצוא של הסחורות. וזה משפיע באופן ישיר על היכולת שלו לפתח את הכלכלה ורמת החיים של האוכלוסייה.

סיבה נוספת קשורה לכך שארגון טרור שפועל להשמדת ישראל מנהל את עזה. זה משפיע באופן ישיר על היכולת של ישראל לעזור לפיתוח הכלכלי של עזה. כל עזרה לאוכלוסיה האזרחית תורמת לארגון הטרור. רוצה לומר, כל השקעה באוכלוסיית עזה היא גם השקעה בפיתוח הטרור בעזה. המציאות הזו אבסורדית - מחד כלכלת עזה תלויה בישראל ששולטת על ייבוא וייצוא המוצרים ממנה ואליה, ומאידך אותה כלכלה גם תומכת את ארגון הטרור חמאס שרוצה להשמיד את ישראל. איזו מדינה תרצה לפתח גורם שרוצה להשמיד אותה?

המלכוד הזה משאיר לישראל ברירה אחת - לעשות את המקסימום כדי להשאיר את עזה במצב כלכלי גרוע. כזה שיאפשר לאוכלוסיה העזתית לשרוד, אבל לא מעבר לכך. זה לא קשור לדעה פוליטית. זו החלטה אסטרטגית-ביטחונית שנגזרת ממצב של אין ברירה. לישראל אין באמת בחירה חופשית בכל הקשור לכלכלת עזה כל עוד חמאס שולט בעזה (או כל ארגון אחר שפועל להשמדת ישראל).

המלכוד הכלכלי הזה הוא הסיבה שבעזה יש אחוזי אבטלה גבוהים מאד. הוא גם הסיבה שאין לעזה יתרונות להציע לכלכלה העולמית שיאפשרו לה למשוך השקעות. הכשל בעזה נובע מהעדר פיתוח תשתיות וההון האנושי. אין רשת חשמל סדירה ואמינה הדרושה לתעשייה מבוססת טכנולוגיה. אין תשתיות מים, חינוך ובריאות מספקות. אין הכשרה רחבת היקף של ההון האנושי, בעיקר הצעיר, למקצועות נדרשים לכלכלה עתירת ידע הנדרשת בעולם. גם אם מחר עולה בעזה שלטון אחר שאינו ארגון טרור, ידרשו שנים והרבה כסף כדי למשוך אליה משקיעים.

אבטלה גבוהה מסמלת הכנסות קטנות ממיסים. אם אין לשלטון המרכזי כסף, הוא לא מפתח את התשתיות והאוכלוסייה, ונוצר מלכוד כלכלי שמונע את העלאת רמת החיים בעזה. המלכוד הזה נוח לישראל ולמצרים בגלל החשש שחמאס ינצל פריחה כלכלית לטובת פיתוח אמצעי טרור כמו טילים ומנהרות.

אין בתיאור זה כדי להביע דעה פוליטית או לקבוע מי אשם במצב. אלא מטרתו להדגיש בפני הקורא את המלכוד הכלכלי שמוביל לתסיסה ציבורית בעזה, שמובילה לבעיה ביטחונית פנימית וחיצונית. המלכוד הזה גם מדגיש את ההיגיון מאחורי פעולות ישראל שמחד לא רוצה לעזור לחמאס, ומאידך לא רוצה לחסל אותו.  

המטרה: סטטוס קוו מול חמאס

מעבר לממד ניהול האוכלוסייה, מתקיים בעזה מצב ביטחוני ייחודי. כמתואר קודם לכן, עזה היא מערכת כלכלית כושלת שמייצרת לחץ חברתי בגלל רמת חיים נמוכה. הלחץ הזה מייצר תסיסה פנימית ומתח בין האוכלוסייה האזרחית לשלטון המרכזי של חמאס. דוגמא לכך ניתן היה לראות במשבר החשמל האחרון.

במקביל, חמאס מפעיל לחץ חיצוני על ישראל במטרה להשמיד אותה. בשביל לממן את הלחץ הזה, הוא מנצל כלכלית את האוכלוסייה. היות ומדובר באוכלוסייה ענייה במרביתה, חמאס משלים מימון באמצעות גורמים חיצוניים כמו איראן, סעודיה, קטאר או מדינות אחרות. המדינות המממנות רוצות לקדם באמצעות חמאס אינטרסים אזוריים. לרוב, על ידי הפעלת חמאס נגד ישראל.

כלומר, חמאס צריך לנהל את המתח מול האוכלוסייה המקומית, מול ישראל ומול הספונסרים שלו מחו"ל. חמאס גם צריך להתמודד עם קבוצות כוח נוספות, קטנות יותר, הפועלות בעזה עם אינטרסים שאינם תמיד תואמים את אלו של חמאס. בעיניים ישראליות, מדובר במערכת לחצים משולבת, קשה לניבוי, שמייצרת מצב קבוע של אי ודאות ביטחונית.

מעבר לגבול עם עזה, בצד הישראלי, נמצאים יישובי עוטף עזה. עבור חמאס, הם קלף מיקוח מול ישראל. רקטות, מנהרות, איום בחטיפות, טילי נ"ט, רחפנים, מל"טים וכל אמצעי תקיפה שיש בידי חמאס כשר לפגוע בהם, כאשר אותם תהליכי לחץ שפורטו קודם לכן מגיעים לנקודת רתיחה.

ישראל מצידה לא רוצה לכבוש את עזה מחדש, ולא רוצה שחמאס יאיים על אזרחים ישראלים ויפגע במשק הכלכלי הישראלי שמבוסס על משיכת משקיעים מחו"ל. אז ישראל נוקטת במדיניות הכלה. כדי לעשות זאת, נוקט צה"ל מול חמאס באסטרטגיית 'מידה כנגד מידה' (טיט-פור-טאט). במהותה זו אסטרטגיה שנועדה לשמר יציבות בתנאי אי ודאות בין שני צדדים יריבים.

תחת אסטרטגיה זו, ישראל מגיבה בהתאם לפגיעה בה. אם יש הסלמה, היא מדודה מאד לצורך איתות לחמאס שהוא 'עבר את גבול' הסטטוס קוו. המשך הסלמה מצידו תביא לסטטוס קוו חדש בסף אלימות גבוה יותר. 'המשחק' הזה זז במנעד אלימות שבין שקט מלא, לעימות בעצימות גבוהה כמו 'צוק איתן'. חשוב להדגיש, כי מאז 2007, ישראל מעולם לא שברה את הסטטוס קוו מול חמאס לגמרי והפילה את שלטונו בעזה. זאת, על אף שמבחינה צבאית היא מסוגלת לכך.

כחלק מתפיסת ההכלה, ישראל משקיעה מיליארדי ש"ח בכל שנה לפיתוח ההגנות בגבול עזה מפני איומי חמאס. בכל פעם שחמאס מציג איום חדש - ישראל מפתחת הגנות. רקטות - כיפת ברזל. מנהרות - גדר תת קרקעית ואמצעים נוספים. סירות דיג - יחידת סנפיר. ואלו רק חלק מהדוגמאות.

עוקף חמאס: מצרים וסעודיה

פעילות נוספת שעושה ישראל כדי לשמר את מדיניות ההכלה של חמאס בעזה היא פיתוח הקשרים עם מצרים וסעודיה. הנקודה היחידה שלישראל אין שליטה על הכלכלה העזתית היא גבולה הדרומי של עזה עם מצרים. מדובר במעבר רפיח ובסיכול מנהרות המקשרות בין עזה לסיני. זהו שטח ריבוני מצרי, והערוץ הכלכלי הזה נתון לאינטרסים של קהיר מול חמאס. אינטרסים שלא תמיד חופפים לאלו של ירושלים.

המצרים נלחמים בטרור בסיני מול דאעש. חמאס בעזה משתף פעולה עם דאעש בסיני, ולכן המצרים רואים בו איום. מאידך, חמאס, מהצד השני של הרצועה, הוא הזדמנות להפעיל לחץ ישיר על ישראל או עקיף על ארה"ב. הנדנדה הזו של איום-הזדמנות מייצרת מערכת יחסים מורכבת בין קהיר לעזה.

מצרים גם משמשת כזרוע ביצוע של סעודיה בעזה במאבק של סעודיה מול איראן. מאבק מאחורי הקלעים על השפעה במזרח התיכון. חלקו עובר דרך עזה. שוב, בגלל היכולת להפעיל לחץ על ישראל וארה"ב. סעודיה שתומכת כלכלית במצרים, פורעת את הצ'קים גם דרך היחסים של מצרים וחמאס.

בהקשר זה, פועלים בירושלים בשני כיוונים. באחד מנסים לפתח יחסים טובים ופתוחים ככל הניתן עם מצרים וסעודיה על מנת לייצר סנכרון אינטרסים משותף מול חמאס. בשני, רוצים לייצר מנוף בינלאומי על מצרים שיגביל את יכולתה להפעיל את מעבר רפיח מתי שנוח לה. לא סתם נתניהו הסכים לדון על הצבת פקחי או"ם במעברים יבשתיים בעזה.

חמאס קודם (לכל שאר החלופות)

המצב כפי שתואר עד כה בהיבט כלכלי וביטחוני נועד להסביר לקורא את המלכוד האסטרטגי בו נמצאת ישראל בעזה. מלכוד שהביא את ישראל לבחור בחמאס כחלופה הטובה ביותר לשלטון בעזה. מדוע חמאס? כי המשמעות של החזרת הרשות הפלסטינית לעזה היא רצף טריטוריאלי של אש"ף מיהודה ושומרון עד עזה.

היות וישראל לא רוצה שתי מדינות בין ירדן לים, היא מפרידה בין עזה ליו"ש. טקטיקת הפרד ומשול בין חמאס לאש"ף עדיפה לירושלים. יותר קל בהיבט ביטחוני לטפל בעזה וברשות כשטחים כלואים מאשר להתמודד עם יישות פוליטית אחת ששולטת על רצועה רציפה שמקשרת בין ירדן למצרים דרך מדינה פלסטינית.

גם בהיבט פוליטיקה בינלאומית חמאס עדיף בעזה. בשל היותו ארגון טרור, קל יותר לישראל לעשות דה-לגיטמציה בינלאומית להגדרתו כישות פוליטית מקובלת. זה מאפשר לישראל לשמר את עזה במצב כלכלי גרוע תחת תירוץ ששיקום כלכלי יביא לחיזוק ארגון טרור. בשונה מחמאס, אש"ף, שהוא גם ארגון טרור, הצליח לבנות לעצמו כסות של ישות פוליטית לגיטימית בעיני מוסדות בינלאומיים, כולל האו"ם. ולכן, יהיה קשה יותר לישראל לשכנע את העולם שגישתה הכלכלית בעזה מוצדקת אם אש"ף ישלוט עליה.

לאור המלכוד בו נמצאת ישראל בעזה, עולה השאלה אם יש פתרון למצב. אם כן, מהו? אחת הטענות המושמעות בתקשורת על ידי אישים כאלו ואחרים היא מיטוט שלטון חמאס. הסברתי מדוע פתרון כזה יבוא דווקא לרעת ישראל.

טענה אחרת היא החלת ריבונות ישראלית על עזה והפיכת תושבי עזה לאזרחי ישראל. מהלך כזה, על אף שיקטין את האיום הביטחוני מעל תושבי עוטף עזה, לא יהיה ממש כדאי לישראל מבחינה כלכלית ודמוגרפית. גם טענה של העברת אוכלוסיית עזה לסיני התבררה כמשאלת לב לאחר סירוב תקשורתי של סיסי.

פתרון נוסף, ופחות פוליטיקלי קורקט, הוא לדחוף להקמת מדינה פלסטינית בירדן. בירושלים מאד לא אוהבים לדבר על חלופה זו בשל הקשרים הטובים עם הממלכה הירדנית. לאחרונה אף החלה ישראל למכור גז לירדן. אולם בראייה אסטרטגית, הסכם שיאפשר למגר את תושבי רצועת עזה לירדן, ולחבר את ירדן עם חלק מיו"ש תחת מדינה פלסטינית, יוכל להשיג לישראל ולפלסטינים קצת שקט אחרי עשרות שנים של סכסוך בלתי נגמר.

כדי שזה יקרה, צריך שמוסד המלוכה בירדן יפול. דאעש הוא כרגע החלופה הראשית לזרז כזה. אם דאעש ישתלט על ירדן, ישראל יחד עם ארה"ב שפועלת בעירק יוכלו לנקות את ירדן, ובכאוס הפוליטי שיווצר יהיה אפשר לנסות ליישם רעיון כזה בגיבוי של ארה"ב והאו"ם. כל עוד יש מלך בירדן, פתרון כזה אינו ישים.

עוד פתרון שניתן לשקול, הוא דווקא כלכלי. אם פלוני יבחן משטרים לא דמוקרטיים בעולם בהווה ובעבר, הוא יראה כי בחלק גדול מהמקרים עלייה ברמת החיים הביאה לשינוי המשטר ומיתונו. רעיונות לפיתוח כלכלי של עזה כבר צפו בעבר כמו נמל ימי, הגמשת הגבלות גישה, פיתוח תשתיות, הגמשת הגבלות על ייצוא-ייבוא סחורות, השקעה בחינוך טכנולוגי של הדור הצעיר ויצירת מערכת כלכלית עם רגולציה קטנה (קל לעשות בה עסקים) כדי למשוך משקיעים מחו"ל לעזה.

חשוב להדגיש שישראל אינה חייבת לשאת בעול לבדה. מדינות סוניות עשירות, מדינות אירופה וארה"ב יכולות להתגייס לטובת הפיתוח הכלכלי של עזה. לפי מקורות זרים והתבטאויות של אישים רמי דרג בירושלים, לישראל יש מערכת יחסים טובה עם מדינות מוסלמיות עשירות במזרח התיכון.

מספיק לראות כיצד סעודיה (תכנית 2030) ואיחוד אמירויות המפרץ החלו לפתח את הדור הצעיר ולהכשיר אותו לכלכלה עולמית מבוססת ידע. מדינות אלו ואחרות יוכלו לעזור גם הן לפתח את עזה. פתרון כזה יצריך שינוי גישה מהותי בממסד הביטחוני הישראלי.

קיימת גם חלופה של אי עשייה. בשיקול קר, אי עשייה תביא לעלייה באיום הביטחוני מעזה בשל הלחץ שייווצר מהאוכלוסייה על ציר הזמן, ללחץ גובר מהקהילה הבינלאומית, ובסופו של דבר, לכפיית פתרון מדיני על ישראל.

הפתרון לעזה: מדינה פלסטינית?

פתרון נוסף אפשרי הוא הקמת מדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי בין יו"ש לעזה כדי להוציא את חמאס מעזה. ייתכן ובירושלים מחכים להסדר קבע עם הרשות ביו"ש שיסדיר את הרצף הטריטוריאלי עם עזה, ואז יהיה כדאי להפיל את חמאס צבאית ולהכניס את הרשות. במתאר של מדינת פלסטין, תהיה לצה"ל לגיטימציה בינלאומית גדולה יותר לפעול מול עזה ויו"ש בעת משבר מאשר יש לו היום.

נראה כי חוק ההסדרה והתכנסות לגושי התיישבות ביו"ש הם מהלכים יזומים של ישראל בכיוון זה, שמטרתם קביעת גבול עתידי עם מדינה פלסטינית. השלב לאחר מכן הוא דיונים על רצף טריטוריאלי עם עזה.

עוד סימן הוא ההשקעה של ישראל בפיתוח רצועת ההתיישבות שמחברת בין הרשות ביו"ש לחמאס בעזה. ממיתר, דרך באר שבע, נתיבות ועד עוטף עזה. רצועה זו ככל הנראה תיכלל בהסדר עתידי, אם יהיה, על רצף טריטוריאלי של מדינת פלסטין. פלוני יכול לחפש ברשת את ההשקעות של מדינת ישראל באזור זה בשנים האחרונות והתקציבים שמושקעים בהקשר זה לעתיד.

ההשקעה הישראלית במטרה להפוך את השטח בין יו"ש לעזה למטרופולין עירוני רצוף היא חלק מרצון בירושלים לייצר מציאות בשטח שלא תאפשר רצף טריטוריאלי פלסטיני עתידי או שתאפשר רצף כזה (אם יכפה על ישראל) אבל בשליטה מלאה של צה"ל וריבונות ישראלית מלאה. גם בחלק הצפוני של עזה ישראל מפתחת את אשקלון ואשדוד לכדי מטרופולין רצוף. כנראה מאותה תפיסה פוליטית עם הסתכלות למדינה פלסטינית עתידית.

לא משנה איזה פתרון ייושם בעזה בעתיד (מבחירה או כפייה), עבור תושבי עוטף עזה, מדובר במציאות ביטחונית שלא צפויה להשתנות בקרוב. אין היום לישראל פתרון ביטחוני לעזה. אין גם הסדר מדיני באופק. כן יש מדיניות הכלה של חמאס וחתירה למינימום אלימות באמצעות שמירה על סטטוס קוו. במציאות כזו, מתקיים סביב עזה מלכוד אסטרטגי שמציב את חמאס כפתרון הטוב ביותר שישראל יכולה להשיג בעת זו.

אולי יעניין אותך גם