המצב הרעוע של יחסי החוץ הישראליים
ראש חטיבת קשרי החוץ של צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל: "למדיניות ברורה ואמיצה צריכים שליחים חדורי מוטיבציה, בעלי ניסיון ויכולות מוכחות"
ניצן נוריאל
| 04/01/2017
צילום: AP
לאחרונה התפרסמו שתי ידיעות משמעותיות השזורות זו בזו, ההצבעה במועצת הביטחון וחוסר היכולת של המשרד לאייש משרות בחו"ל, כל אחת מגיעה מכיוון אחר ומהווה עיתוי טוב להערכת מצב מקצועית בתחום.
גילוי נאות, חברים רבים לי בשרות החוץ הישראלי, מניסיוני הן כנספח בוושינגטון (2001-2003) וכראש החטיבה לקשרי חוץ בצה"ל (זו שפורקה ב-2006 והוקמה מחדש לפני כשנה). אני מבקש להעיד שמדובר באנשים טובים ומסורים ואין להטיל עליהם את האשמה על מצבו הרעוע של המשרד.
משרד החוץ מתקשה להעמיד מועמדים למשרות בחו"ל ולכל משרה /מכרז שמתפרסם או שמתייצב מועמד אחד (וכך למעשה אין בחירה) או שכלל לא ניגשים מועמדים. אני ער למאבק ארוך השנים של עובדי המשרד לשפר את מעמדם ושכרם ואני סבור שהם צודקים. גם התנהלות ראש הממשלה ביושבו כשר החוץ ו"פירוק" סמכויות ותחומי העיסוק של משרד החוץ ל-4/5 משרדים גופים שונים איננה יכולה לתרום למוראל הגייסות ואפקטיביות פעולתם.
לכן אני סבור כי בעת הזו דרוש מהלך משמעותי רב עוצמה שישיב למשרד ולאנשיו את הכוחות הנדרשים כדי להתמודד בזירה הבין לאומית, שכאמור איננה מסבירת פנים בעת הזו (וכל מי שבונה על הממשל החדש בוושינגטון עשוי לנחול אכזבה עצומה. טראמפ לא עובד אצל אף אחד וגם לא אצלנו...).
מה ניתן לעשות? כאמור, בתפקידי כראש חטיבת קשרי החוץ של צה"ל הכשרתי וליוותי קצינים רבים הן ללימודים מעבר לים והן לתפקידי נספח צבאי ונציג מערכת הביטחון באותן מדינות. רוב הקצינים פרשו עם שובם ארצה והניסיון הבינלאומי שלהם הוסט לטובת המגזר הפרטי ווהתעשיות הביטחוניות. אלו אנשים מצויינים שטעמו טעמה של שליחות וערים למורכבות שבה. אנשים ששאפו להתנהל בתווך הבין לאומי על מרכיביו השונים, והדיפלומטיה, בפרט הדיפלומיה הצבאית, אינה זרה להם.
אלו אנשים שחוו את חווית ההסברה בחו"ל ואת מלאכת טווית הקשרים. הם מכירים לאשורה את ההיסטוריה הישראלית והיהודית ויכולים להעיד ממקור ראשון (על רקע ניסיונם) על אתגרי הביטחון שלנו. על מנת להחיות את המערכת הדיפלומטית הישראלית, נכון לקרוא לחבורה זו בצו 8 מדיני ולבקשם להצטרף לשנתיים שלוש למאמץ הדיפלומטי חובק עולם.
מבלי להיכנס לחוזי העסקה ולתנאי השרות, זו חבורה של פורשי מערכת הביטחון שיש לה גמלה חודשית, כך שניתן בהסכמים פשוטים יחסית לאפשר להם לחיות ולתפקד בכבוד, ומצד שני לא להיכנס להרפתקאות מורכבות של תנאי העסקה בלתי נאותים המהווים את אחת הסיבות למשבר במשרד החוץ.
בנוסף ובדומה לרוב המדינות החברות באו"ם, יש למנות לצד השגריר באו"ם נספח צבאי במשרה מלאה. במהלך שרותי בוושינגטון ואח"כ כראש בחטיבה לקשרי חוץ העמדתי לרשות השגרירים שכיהנו באותן תקופות את הידע והניסיון שלי ולמיטב שיפוטי היה בכך ערך רב.
כמובן שכל אלו לא יעזרו אם לא תהיה למדינת ישראל מדיניות חוץ מעודכנת שבתהליך בנייתה יקחו חלק כלל הגורמים הרלוונטים, ובדומה למסמך הפומבי של תפיסת הביטחון שפרסם הרמטכ"ל - תהווה שפה משותפת בין-ארגונית ובין-מדרגית (דרג מדיני ודרג צבאי). כך נכון לה למדינת ישראל שתפרסם מדיניות חוץ ברורה שאיננה משנה אופנות חדשות לבקרים.
למדיניות ברורה ואמיצה צריכים שליחים חדורי מוטיבציה, בעלי ניסיון ויכולות מוכחות.
ראש חטיבת קשרי החוץ של צה"ל לשעבר, תא"ל (מיל') ניצן נוריאל: "למדיניות ברורה ואמיצה צריכים שליחים חדורי מוטיבציה, בעלי ניסיון ויכולות מוכחות"
צילום: AP
לאחרונה התפרסמו שתי ידיעות משמעותיות השזורות זו בזו, ההצבעה במועצת הביטחון וחוסר היכולת של המשרד לאייש משרות בחו"ל, כל אחת מגיעה מכיוון אחר ומהווה עיתוי טוב להערכת מצב מקצועית בתחום.
גילוי נאות, חברים רבים לי בשרות החוץ הישראלי, מניסיוני הן כנספח בוושינגטון (2001-2003) וכראש החטיבה לקשרי חוץ בצה"ל (זו שפורקה ב-2006 והוקמה מחדש לפני כשנה). אני מבקש להעיד שמדובר באנשים טובים ומסורים ואין להטיל עליהם את האשמה על מצבו הרעוע של המשרד.
משרד החוץ מתקשה להעמיד מועמדים למשרות בחו"ל ולכל משרה /מכרז שמתפרסם או שמתייצב מועמד אחד (וכך למעשה אין בחירה) או שכלל לא ניגשים מועמדים. אני ער למאבק ארוך השנים של עובדי המשרד לשפר את מעמדם ושכרם ואני סבור שהם צודקים. גם התנהלות ראש הממשלה ביושבו כשר החוץ ו"פירוק" סמכויות ותחומי העיסוק של משרד החוץ ל-4/5 משרדים גופים שונים איננה יכולה לתרום למוראל הגייסות ואפקטיביות פעולתם.
לכן אני סבור כי בעת הזו דרוש מהלך משמעותי רב עוצמה שישיב למשרד ולאנשיו את הכוחות הנדרשים כדי להתמודד בזירה הבין לאומית, שכאמור איננה מסבירת פנים בעת הזו (וכל מי שבונה על הממשל החדש בוושינגטון עשוי לנחול אכזבה עצומה. טראמפ לא עובד אצל אף אחד וגם לא אצלנו...).
מה ניתן לעשות? כאמור, בתפקידי כראש חטיבת קשרי החוץ של צה"ל הכשרתי וליוותי קצינים רבים הן ללימודים מעבר לים והן לתפקידי נספח צבאי ונציג מערכת הביטחון באותן מדינות. רוב הקצינים פרשו עם שובם ארצה והניסיון הבינלאומי שלהם הוסט לטובת המגזר הפרטי ווהתעשיות הביטחוניות. אלו אנשים מצויינים שטעמו טעמה של שליחות וערים למורכבות שבה. אנשים ששאפו להתנהל בתווך הבין לאומי על מרכיביו השונים, והדיפלומטיה, בפרט הדיפלומיה הצבאית, אינה זרה להם.
אלו אנשים שחוו את חווית ההסברה בחו"ל ואת מלאכת טווית הקשרים. הם מכירים לאשורה את ההיסטוריה הישראלית והיהודית ויכולים להעיד ממקור ראשון (על רקע ניסיונם) על אתגרי הביטחון שלנו. על מנת להחיות את המערכת הדיפלומטית הישראלית, נכון לקרוא לחבורה זו בצו 8 מדיני ולבקשם להצטרף לשנתיים שלוש למאמץ הדיפלומטי חובק עולם.
מבלי להיכנס לחוזי העסקה ולתנאי השרות, זו חבורה של פורשי מערכת הביטחון שיש לה גמלה חודשית, כך שניתן בהסכמים פשוטים יחסית לאפשר להם לחיות ולתפקד בכבוד, ומצד שני לא להיכנס להרפתקאות מורכבות של תנאי העסקה בלתי נאותים המהווים את אחת הסיבות למשבר במשרד החוץ.
בנוסף ובדומה לרוב המדינות החברות באו"ם, יש למנות לצד השגריר באו"ם נספח צבאי במשרה מלאה. במהלך שרותי בוושינגטון ואח"כ כראש בחטיבה לקשרי חוץ העמדתי לרשות השגרירים שכיהנו באותן תקופות את הידע והניסיון שלי ולמיטב שיפוטי היה בכך ערך רב.
כמובן שכל אלו לא יעזרו אם לא תהיה למדינת ישראל מדיניות חוץ מעודכנת שבתהליך בנייתה יקחו חלק כלל הגורמים הרלוונטים, ובדומה למסמך הפומבי של תפיסת הביטחון שפרסם הרמטכ"ל - תהווה שפה משותפת בין-ארגונית ובין-מדרגית (דרג מדיני ודרג צבאי). כך נכון לה למדינת ישראל שתפרסם מדיניות חוץ ברורה שאיננה משנה אופנות חדשות לבקרים.
למדיניות ברורה ואמיצה צריכים שליחים חדורי מוטיבציה, בעלי ניסיון ויכולות מוכחות.
